אתמול בבוקר התעוררתי לידיעה שחייו של הרוצח סמיר קונטאר, שאחראי לפיגוע בנהריה שבו איבדתי את בעלי ואת שתי בנותיי, הגיעו לקיצם. יד נעלמה לחצה על הכפתור שבלם את נתיב הדמים שבו פסע.
36 שנים וחצי חלפו מאז אותו לילה שבו הגיחה קבוצת מחבלים מהים, כשמטרה אחת בפניהם: לרצוח את כל מי שייקרה בדרכם. אנו, שהתגוררנו בבית על חופה של נהריה, משפחה צעירה בתחילת דרכה, אבא, אמא ושתי בנות, בילינו את אותה שבת אחרונה עם חברים על החוף. לא שיערנו לרגע כי מהים הרוגע תגיח חוליית ההרג, שהונהגה על ידי סמיר קונטאר, בדרכה לבצע מרחץ דמים — שהסתיים עם שחר על אותה פיסת חוף שכה אהבנו.
בסיומו של אותו לילה נגדעה משפחתי. מאז עשיתי הכל כדי לצמוח מתוך האין, להקים חיים, לא להיכנע ולהיבלע אל התהום שאליה רצו המחבלים להשליך אותי. השקעתי את כל מה שיכולתי לבנייה, לשיקום וליצירת משמעות מחודשת לחיי.
ברבות הימים בניתי משפחה חדשה ובחרתי ללמוד עבודה סוציאלית ולהתמחות במיוחד בילדים בעלי קשיי התפתחות: יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. הבחירה במקצוע זה הייתה מענה לכל מה שניסה הרוצח להשחית ולפרום. מבחינתי, זה הניצחון האישי שלי וזו, לטעמי, תבוסתו.
