בא של סימור נחום ז"ל גוזר נעליים. בת הזקונים שלו, שנהרגה בתאונת דרכים בצומת שדה־צבי עם שתי חברותיה, הותירה ערימת נעליים צבעונית ועליזה בדיוק כמו שהייתה בחייה. על פי המנהג, צריך לקרוע אותם, "כדי שאף אחד לא ינעל את הנעליים במקומה וכאילו ידרוך על הזיכרון שלה", מתייפחת אחותה חן. אבל הזיכרונות על סימור חזקים מכל מנהג.
כבר שעות שהם יושבים, ההורים, פורמים ובוכים. קורעים ונקרעים. "חודש לפני התאונה סימור נסעה בדיוק לאותה וילה במושב למסיבת יום הולדת אחרת", אומר האב צחי. "באתי הביתה בערב, הרמתי לה טלפון ושאלתי איפה היא. סימור אמרה, אבא, אנחנו כבר ביציאה מהעיר. אמרתי לה, עכשיו את יורדת מהאוטו, עולה למונית וחוזרת הביתה. וניתקתי כדי לקבוע עובדה. אבל סימור לא עשתה לי חשבון והמשיכה עם החברות. וכשחזרה למחרת מהמסיבה כל כך כעסתי עליה, שלא דיברתי איתה שבוע".
קולו השקט של האב נשנק בבכיו. "פחדתי מתאונות דרכים", הוא אומר. "אמרתי לילדה, אם יש הסעה מאורגנת ונהג עם ניסיון, אין לי בעיה, אבל אני לא מוכן שתצאי לדרך ארוכה עם נהגים צעירים שיש להם רישיון בקושי שלושה־ארבעה חודשים. וסימור לקחה את זה קשה. כל השבוע התאפקה, ואחר כך באה אליי ואמרה לי, תן לי כל עונש, רק תדבר איתי. ועלתה לקומה השנייה, נכנסה לשירותים, סגרה את הדלת ובכתה כל כך חזק, שמיד סלחתי לה. כי היא אמרה לי, אתה לא יכול למנוע ממני לבלות עם החברות ואני לא מסכימה שאנחנו לא נדבר".
שקט מדומה בבית. רק קול פרימת הנעליים מפריע את הבכי. "לפני שלושה שבועות וחצי שוב החליטו החברים לחגוג יום הולדת בווילה במושב. אני זוכר שאשתי ישבה איתי בסלון. אמרה לי, צחי, אני לא מוכנה שהילדה תיסע. מסוכן בכביש. ואני, אני אמרתי לה, תני לה לנסוע הפעם. צריך לשחרר. וגם הילדה אמרה, אם צריך לקרות לי משהו, זה יקרה לי גם פה. אז הסכמתי לה. אמרתי, סעי סימור. מזל טוב ותיהני".
זה היה יום גשום וסוער. ערפל כיסה את ירושלים. "צילמתי את הנוף ושלחתי תמונה לאשתי. אמרתי לה, הגשם פסק, אבל הדמעות לא מפסיקות לרדת לי מהעיניים. אשתי נבהלה. למה דמעות? ואני באמת לא ידעתי. ולמחרת הייתה התאונה. סימור שלי נהרגה עם החברה הטובה אביב נחמיאס בצומת. טליה כהן, החברה השלישית, נפצעה קשה, החזיקה מעמד שבועיים וגם היא נפטרה בשבוע שעבר. ומאז הדמעות לא מפסיקות לרדת. בכל בוקר אני יוצא מהבית, עוצר את המונית שלי בצד, בוכה איזה 20 דקות, ורק אחר כך מסוגל להתחיל את העבודה".
שלוש חברות טובות הן היו מתוך קבוצה של עשרה. ילדות טובות ירושלים, תלמידות הגימנסיה העברית רחביה, מגובשות ומחוברות בגומיית נעורים תוססת. הסימנים הרעים, אומרת סתיו, אחותה של אביב נחמיאס, לא הטרידו אף אחת מהן. "שבוע לפני שאביב נהרגה בתאונה, אבא שלי חגג יום הולדת", היא מספרת. "אביב קנתה לו מחזיק מפתחות וחרטה עליו: 'להיות מאושר זו החלטה, לא חשוב מה יקרה'. בשבעה אבא לקח את המפתחות, קרא את המשפט והתמוטט בבכי. כי זה לא מסוג המשפטים שכותבים ליום הולדת, וזה לא משהו שאביב הייתה אומרת בנסיבות רגילות".
זו הייתה קבוצה של חברים בלב ובנפש, ובמיוחד השלוש שנהרגו. נסעו ביחד לאילת, חגגו ימי הולדת, למדו יחד למבחנים ושיתפו והשתתפו בכל. "טליה הייתה ילדה לוחמת, זה ממש לא מקרה שהיא נאבקה על החיים שלה בשבועיים האחרונים, עד שהצטרפה לאביב וסימור", אומרת חברתן כנרת קול. "כל מה שרצתה — השיגה. היא לא ויתרה על ציונים, תחרויות, חברים. גם אביב אהבה את החיים. הסטטוס שלה בווטסאפ היה: 'אם אתה כבר חי, אז תחיה כמו שצריך', וזה ממש סימל את השקפת עולמה. בכל יום חמישי הייתה שולחת לנו הודעה, 'די להיות יבשים, בואו נעשה חיים וננצל את הזמן'. וסימור הייתה מיד מתייצבת, התאים לה לנצל כל רגע פנוי. היא הכניסה לחברות שלנו המון שמחה וצחוק. גם כשהייתה בוכה, הייתה בוכה מצחוק. בחיים לא ראיתי אותה עצובה".
הן היו דעתניות, מקוריות וחיוניות, "ריאליסטיות אבל בצורה אופטימית", כהגדרתו של החבר אוהב ימיני. "היו להן לב זהב וראש פתוח. הן הצטיינו בלימודים והיו נורא דומיננטיות בחבורה, לכן כל כך קשה לנו עכשיו בלעדיהן. כי לאבד חברה אחת זה נורא, אבל לאבד שלוש? זה לא אנושי".
"לא אנושי זה לאבד חברה שהיא גם אחות", דומעת סתיו. "אביב הייתה בת 17 במותה ואני בת 19, בסך הכל הפרש של שנתיים. היינו כמו תאומות. החברות הכי טובות. הכל עשינו ביחד. קנינו את אותם הבגדים, יצאנו עם אותם החברים, אפילו השמות שלנו זה שתי עונות, סתיו ואביב. מאז שהיא נהרגה, חצי מהלב שלי חסר. אני מרגישה שלא יהיה יותר אביב ושהסתיו יישאר לנצח".
היממה האחרונה בחייהן של השלוש היא כרונולוגיה מחרידה של שמחת נעורים שנגדעה. התאונה אירעה בבוקר יום שישי, 4 בדצמבר, ב־10 בבוקר. כרמל בן דוד חגגה יום הולדת 18, והחברים הירושלמים שכרו לכבודה את הבית המרווח במושב שדה־צבי. "התוכנית הייתה לרקוד, לבשל, לאכול, לוותר על אלכוהול וללכת לישון בווילה במקום לחזור לירושלים, כדי לקום למחרת ערניים ולנהוג בביטחון הביתה", מעידה כלת השמחה. אבל בחמישי בבוקר, יום המסיבה, אביב פחדה לנהוג. "וזה היה מוזר, כמו סימן רע", אומרת אחותה. "כי אביב אהבה לשבת ליד ההגה והייתה נהגת זהירה ואחראית. האוטו היה החלום שלה מגיל צעיר. היא בחרה אותו בעצמה. מכונית אאודי אדומה. אבא קנה אותה במתנה לשתינו, אבל לי עדיין לא היה רישיון, אז אביב עלתה על הרכב ולא ירדה ממנו. הייתה עושה לי סיבובים בכל ירושלים. ובאותו בוקר היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לנסוע. אפילו רצתה לחזור בערב, מיד אחרי המסיבה. זה כל כך לא התאים לה".
הבנות התכוננו לאירוע לאורך כל הבוקר. תיכננו את הקניות וסידורי הנסיעה בהפסקות ואחרי הלימודים. "הם היו כ־30 נערים ונערות, רובם מהגימנסיה, אבל גם מבתי ספר אחרים בירושלים", אומרת דורית יוסף, מנהלת החטיבה העליונה בגמנסיה העברית רחביה. "לא עודדנו את המסיבות האלה, כי לא כל התיכונים יוצאים לחופשה ביום שישי".
התוכנית הייתה לצאת אל המושב בשיירת רכבים ארוכה. "גם טליה חששה מהנסיעה הזאת, כאילו הרגישה משהו", אומר אביה משה כהן. "ביחד עם סימור היא ניסתה לשכנע את החברים לשכור הסעה מאורגנת, אבל היו כאלה שלא הסכימו בגלל העלויות. ואני לא ידעתי שמדובר במרחק כזה ובצומת כל כך מסוכן, אז לא התנגדתי. אשתי ארזה לה תיק גדול עם ציוד לדרך. הרגיע אותי שהיא נסעה באור יום. אם היו חוזרים בלילה, לא היינו מרשים לה לצאת לאירוע".
"מראש התנגדתי לנסיעה הזאת בגלל שרוב הנהגים היו צעירים מדי", אומרת אתי, אמא של סימור. "הרבה לפני התאונה הייתי מסיעה אותה הביתה במקומם. גם אם זה היה שתיים בלילה. קמתי מהמיטה והסעתי בלי להתעצל, שלא תיסע עם הצעירים שהוציאו רישיון ורוצים להרשים את החברות. ביום של המסיבה התקשרתי לסימור לבית הספר. שאלתי מה עם הסעות למושב, והיא אמרה, אמא, זה יקר מדי. ואז חזרה הביתה והתלבשה והתקשטה והתרגשה. נערות בגילה שיוצאות לבילוי מודדות כמה בגדים. זה יפה, זה פחות יפה, זורקות שמלות על המיטה. אבל סימור שלי פשוט הפכה את כל הארון על הרצפה באותו יום. שאלתי, מה קרה, סימור? והיא אמרה, החלטתי לסדר את החדר פיקס. שעה וחצי לפני היציאה היא הוציאה את הבגדים המיותרים, ניקתה ואירגנה, אפילו שאבה את האבק. זה נראה לי מוזר. ואז יצאה בארבע, באוטו של אביב, ובשש וחצי בערב התקשרה אליי ואמרה, אמא, הכל בסדר, הגענו לבית במושב. רואה? לחינם דאגת".
בדרך עצרו וקנו ממתקים וחטיפים. "כמובן לא היה אלכוהול במסיבה, רק משקאות קלים", מחדדת החברה הטובה רוני בנימין. "אביב נהגה לאט ובזהירות. חשוב להדגיש שאנחנו חבר'ה מאוד בוגרים והנסיעה הייתה מאוד רגועה ואחראית. לא השתוללנו ולא היה אלכוהול במסיבה, רק המבורגרים על האש, שחייה בבריכה, ריקודים ומוזיקה טובה".
"כולם נהנו ושמחו, הצטלמו והעלו תמונות לפייסבוק", מוסיפה כנרת. "לא חלמנו שזה יהיה הלילה האחרון שבו נשמח ככה. אחר כך נשארנו לישון. התחלקנו לחדרים וטליה ישנה איתי בחדר. כל הלילה דיברנו וצחקנו. זה היה ליל פרידה".
"ואני מתנחמת בזה שלפחות בלילה האחרון בחייה, סימור הייתה מאושרת, מחובקת ואהובה בין החברים", אומרת אחותה חן בדמעות. "סיפרו לנו שהיא הייתה שמחה באופן מיוחד. כל הזמן רקדה וחייכה את החיוך הענקי שלה. אני לא יודעת אם הנשמה מרגישה משהו לפני המוות, אבל גם אם לא, לפחות היא נפרדה מהעולם בחיוך".
ובבוקר קמו כולם, אילתרו ארוחת בוקר משאריות יום אתמול ויצאו לדרך בשיירה. "מאוחר יותר נודע לנו שאחת החברות של סימור אמרה לה, בואי תיסעי באוטו שלי", מספר אביה. "וסימור שלי אמרה, תודה, אני כבר באוטו של אביב. וככה נחרץ גורלה".
בכביש 293 שבו אירעה התאונה נפגעים מדי שנה 24 בני אדם בתאונות. קטע דרך, 18 קילומטר אורכו, בלא רמזורים וכיכרות החיוניים להאטת המהירות.
"כולנו ראינו את התאונה מול העיניים", מספר אוהב ימיני. "האוטו של ההרוגות היה הראשון בשיירה. אני הייתי ברכב השלישי. לא היה לנו שדה ראייה שמאלה וזה היה מאוד בעייתי, כי הכביש מהיר והנהגים טסים שם. ואז הייתה התאונה. היינו בהלם. לא ידענו מי נהרג ומי נפצע. זה היה זוועה. אנשי המושב יצאו החוצה ולקחו אותנו אליהם עד שההורים הגיעו לאסוף אותנו. אני זוכר שאמרתי לעצמי, רגע, יצאנו ליום הולדת ומה פתאום אנחנו חוזרים ככה, פחות שתיים. קיווינו שלפחות טליה תחזיק מעמד. כל הזמן ניסינו להיאחז בתקווה שזו פציעה קלה".
לפני שיצאו לדרך, התקשרה סימור אל הוריה. "שדה הראייה שם לא הגיוני", אומר האב צחי. "אחרי השבעה נסעתי לראות את הכביש הזה, והתברר לי שהתושבים בעצמם פונים ימינה ועושים עיקוף, העיקר לא להסתכן. וזה כל כך מכעיס. כי אפשר היה למנוע את התאונה ואת המוות המיותר של הבנות שלנו, אם רק היו יוצקים בטונדות בפנייה שמאלה כדי לאלץ את כל הנהגים לפנות ימינה".
אביב וסימור נהרגו מיד. "לא הייתי שם, כך שאני לא מכירה את הפרטים המדויקים, אבל ממה שנאמר לנו, אביב יצאה מהצומת לכיוון הכביש ולא היה לה שדה ראייה מצד שמאל", אומרת האחות סתיו. "אני יודעת שהיא חיכתה שם כמה דקות, הסתכלה ימינה ושמאלה, יצאה אל הכביש ופתאום ראתה את המשאית. היא לא הספיקה לברוח ואז הם התנגשו. אחותי מתה במקום, אפילו לא ניסו להחיות אותה. אנחנו כל הזמן אומרים, לפחות היא לא סבלה. האוטו שלה נמעך לגמרי. אחרי השבעה הלכתי לראות אותו במוסך. ברגע שראיתי את המכונית האדומה המרוסקת, הבנתי שלא היה להן סיכוי. חשבתי מה עבר לאחותי הקטנה בראש בשניות האחרונות, כשהבינה שהיא עומדת להתנגש ולמות".
משה כהן: "אחרי התאונה נסעתי לצומת עם אחי. רק אז ראיתי עד כמה הכביש מסוכן. ממש רולטה רוסית. לראות ולא להאמין. גם אם מצליחים לצאת בשלום מהצומת ולברוח לצד שמאל, יכול לבוא לך רכב מצד ימין. ואני נהג מקצועי, 35 שנה על הכביש. אז איך נהג צעיר יתמודד עם דבר כזה? ממש סכנת נפשות. התושבים ביישוב אמרו לנו, אנחנו מתריעים ונלחמים, מפגינים וצועקים, נפצעים ונהרגים ושום דבר לא עוזר לנו. משרד התחבורה אדיש".
"אפשר היה למנוע את התאונה הזאת אם משרד התחבורה היה מתקן את הליקויים שם", אומרת החברה רוני בנימין. "אני לא מבינה למה במאבק נגד הפיגועים, כשעשרות אנשים נהרגים, המדינה משקיעה כל כך הרבה כספים ואנרגיה, ואילו לתאונות הדרכים, שגובות חיי מאות אנשים בשנה, הממשלה מתייחסת באדישות. אנחנו נהגים צעירים. מצפים מאיתנו לנהוג באחריות. וזה מה שעשינו. לא שתינו. לא נסענו בלילה ובחושך. אנחנו מילאנו את חלקנו, אבל גם למדינה יש אחריות לספק לנו תנאי דרך טובים ולתרום את חלקה".
השמועות על התאונה והמחיר שגבתה זלגו מהזירה והגיעו במהירות לירושלים. "בבוקר התאונה לא דיברנו עם טליה כי חשבנו שהבנות ישנות", מספר אביה. "בעשר וחצי התקשרו אלינו מהמושב ואמרו, הילדה נפצעה, תיסעו לסורוקה. החתן שלי בא ומיד יצאנו מירושלים לבאר־שבע. לא חשבנו שמדובר בתאונה קשה. אבל בדרך החתן פתח את החדשות ופתאום אני רואה את הפנים שלו לבנות כמו סיד. אמרתי: מה קרה, גלעד, והוא ענה, עכשיו הודיעו על התאונה. שתי הרוגות ואחת במצב אנוש.
"זה היה ביציאה מירושלים, בירידה מן ההר. התחלתי לרעוד בכל גופי. ובכי גדול היה באוטו. איכשהו הגענו לבאר־שבע. בטלוויזיה הראו תמונות מהזירה ואת הרכב המעוך. אמרתי לאשתי, דבר כזה יכול לקרות רק מפגיעה של משאית".
גם בבית משפחת נחום החלו הזעקות לפלח את הבוקר הקר. "ראיתי את אשתי בוכה", דומע בעלה. "אמרה לי, סימור עשתה תאונה. איך שהיא אמרה את זה, זרקתי את הטלפון וצעקתי, למה לקחו לי את הילדה. ואשתי אומרת, היא לא מתה, אנחנו נוסעים לסורוקה. התקשרתי לכרמל, החברה שלה. היא אמרה, פינו אותן לסורוקה, וניתקה. לא רצתה לצער אותי. התקשרתי למישהו אחר. שאלתי, סימור נהרגה? אמרו לי, לא יודעים, וניתקו. שאלתי את הבן שלי, יש טעם לנסוע לסורוקה? אמר לי: אבא, אין טעם".
"זה היה יום שחור משחור", אומרת מנהלת החטיבה דורית יוסף. "לבית הספר זרמו המורים, היועצים, ההורים והתלמידים. הרבה בכי והלם וטראומה. בסביבות ארבע אחר הצהריים הגיעו הילדים שהיו בשיירה וראו את התאונה מול העיניים. הם היו במצב קשה ביותר. עד היום הם בטראומה. חיבקנו אותם ובעיקר הקשבנו להם. זיהינו מי במצב קשה יותר ומי פחות. היו בנות שאחת לעשר דקות פשוט התעלפו. בדיעבד התברר לנו שגם זו דרך להתמודד עם מה שהן ראו. ובמוצאי שבת היו ההלוויות, אחת אחרי השנייה. מה אומר ומה אדבר? התלמידים שלי התבגרו בעשר שנים".
"הגיעו אלפים להלוויות", אומרת כרמל. "כל כך הרבה אנשים התחברו אל אביב וסימור ואהבו אותן. חשבנו שלא נצטרך ללכת יותר לבית העלמין. אבל שבועיים אחר כך פגשנו את כולם בהלוויה של טליה".
במשך שבועיים הייתה טליה כהן מורדמת ומונשמת. "בימים הראשונים הייתה במצב קשה", מספר האב, "אבל אחרי השבוע הראשון פתאום חל שיפור. הורידו לה את המינון של ההנשמה. מיום ליום היה עוד שיפור ועוד אחד קטן. נשמנו לרווחה. אמרנו, ברוך השם. היא עוד תצא מזה ונרקוד בחתונה שלה. יומיים לפני שנפטרה הרופאים אמרו שהיא יצאה מכלל סכנה. בערב היא פתחה עיניים, הסתכלה מסביב. ביום שישי אפילו גמלו אותה לכמה שעות ממכונת ההנשמה, אבל החזירו כי הייתה לה מכה בצלעות. ובלילה היינו אצלה לפני הקידוש, חיבקנו אותה והלכנו לדירה ששכרנו מול בית החולים לארוחת שבת. רק גמרנו לאכול, והתקשרו מבית החולים. אמרו, תבואו מהר. התברר שהתפוצץ לטליה וריד ליד העורק הראשי. הבהילו אותה לחדר ניתוח. עד שש בבוקר היא הייתה שם, 30 מנות דם היא קיבלה, ואנחנו כולנו בחוץ. בשש הסתיים הניתוח. הרופא יצא אלינו. אמר, המצב קשה, קשה מאוד. רבע שעה אחר כך הוא שוב ניגש אלינו. אמר, כל המערכות קרסו. אלו הדקות האחרונות שלה. בואו ותיפרדו. נכנסנו לחדר, נפרדנו וחזרנו לירושלים בלעדיה".
הזמן עובר לאט משבעה לשבעה. השגרה עדיין רחוקה. "אנשים שואלים אותי, איך אתם מתמודדים?" אומרת חן נחום. "ואני לא יודעת לענות. כי אנחנו עדיין צפים. מתנהלים על אוטומט. עדיין לא מבינים את המשמעות של חיים בלי סימור".
גם החברות אבודות. "כל דבר מזכיר לנו את שלושתן", דומעת רוני בנימין. "לכן כמעט בלתי אפשרי לחזור לשגרה. המזל שלנו שכל החברים מרגישים את אותן התחושות, אז אנחנו משתפים ומדברים. משתדלים להיות ביחד. לא לשמור בבטן. לחזק אחד את השני. ובכל נקודת זמן אנחנו שואלים, מה הן היו עושות עכשיו, אם עדיין היו איתנו".
הם מגיעים אל ההורים האבלים. מחבקים ומחזקים. מספרים להם על הבנות והחברות הטובות, על הרגעים שבהם צחקו והתנפלו על החיים בגמיעות גדולות. "אנחנו משתדלים להיות איתם כמה שיותר", אומרת כרמל בפשטות.
הכל קפא בזמן. "אי־אפשר להסביר את הגעגועים ואי־אפשר לתפוס את החור השחור שמסתובב אצלנו בבית ובלב", אומרת סתיו. "זה רק נהיה קשה יותר מיום ליום. אנחנו לא מצליחים להפנים שאביב לא תחזור. החדר שלה נשאר בדיוק כמו שהיה. אני עדיין מצליחה להרגיש אותה שם. אבל להורים הכי קשה. הכל כל כך טרי ואכזרי. אנחנו מנסים לתמוך ולחזק אחד את השני, אבל אנחנו שבורים. אנחנו לא משפחה שלמה. אנחנו משפחה חסרה".
משה: "אנחנו חברים של ההורים של אביב ושל סימור. באנו לשבעה שלהם והם באו לשבעה שלנו. גורלנו נקשר ביחד. גם הם, גם אנחנו, חולמים על הבנות בשינה ובהקיץ. לא מאמינים ולא מעכלים שקרה לנו דבר כזה. כל כך שמרנו עליהן וכלום לא עזר. מאז התאונה אנחנו חיים בסיוט. ובכל פעם שאני נכנס לחדר של טליה אני אומר לה, הרי לא החסרנו ממך כלום, הרי כל כך שמרנו עלייך. איך הלכת לנו ככה? זה לא טבעי. הורים לא קוברים ילדים. להפך".
הבית של משפחת נחום ריק. הבן בצבא, הבת והאב בעבודה. "ואני בבית, מחפשת את הילדה שלי", בוכה האם אתי. "במשך היום המשפחה והחברות מקיפים. עוזרים לי לא לחשוב על השניות האחרונות שלה. אבל לפעמים הרגעים השחורים משתלטים עליי. ואז אני נשברת ושואלת את עצמי, איך היא הרגישה ברגע התאונה. האם כאב לה? האם צעקה וקראה לי? המחשבות האלה מאוד מייסרות אותי. אז אני עוברת ליד החדר של סימור. מנסה להיכנס ולא מצליחה. פעם אחת נכנסתי פנימה, התיישבתי על המיטה שלה והתמוטטתי".
בהנצחה הם עדיין לא מסוגלים להתעמק. אז החברים עושים זאת במקומם. בשבוע האחרון הם שוקדים על טקס גדול לזכר הבנות במלאת שלושים לתאונה. גם הגימנסיה השאירה את פינת ההנצחה שהכינה ביום התאונה. אחרי השלושים היא תהפוך לפינת ישיבה קבועה על שמן, ובחצר תישתל לזכרן ערוגת כלניות.
הם היו עשרה שהפכו לשבעה. אבל הם מתעקשים להרגיש שהשלוש עדיין לצידם. "הן מלוות אותנו", אומרת כינרת קול. "כל אחת נתנה לנו משהו להמשיך איתו. טליה לימדה אותנו להיות לוחמת. לא לוותר גם אם הסוף ידוע מראש. אביב לימדה אותנו איך לנצל את החיים, ושאם רוצים לעשות משהו, לא לחשוב פעמיים אלא להשיג ולהסתער. וסימור? ובכן, סימור שתמיד צחקה, גם כשהיה לה עצוב, לימדה אותנו שמכל דבר אפשר להפיק משהו טוב. וכמו עכשיו, גם כשכואב — לחייך".
•
ממשרד התחבורה נמסר: "משרד התחבורה הציב את המלחמה בתאונות הדרכים כיעד ראשון במעלה ופועל באופן מתמיד, יחד עם הגופים והמשרדים הרלוונטיים, לצמצום מספר הנפגעים בתאונות הדרכים. התקציב השנתי שמושקע במאבק בתאונות הדרכים נאמד במיליארדי שקלים והוא כולל בין השאר סלילת כבישים חדשים, הקמת מחלפים, פיתוח תשתיות בטיחותיות, הקמת מעקות בטיחות לאורך הכבישים וסימוני בטיחות, גשרים להולכי רגל ועוד. כל אלה הם פרויקטים מצילי חיים ממדרגה ראשונה. כמו כן מוקצים מדי שנה באופן ישיר מאות מיליוני שקלים לביטול מוקדי סיכון וטיפול בכבישים אדומים בכל רחבי הארץ.
"למעט התאונה המצערת שבה נהרגו שלוש הבנות לא הייתה שום תאונה קטלנית לאורך כביש 293 במהלך ארבע השנים האחרונות. בשנת 2014 אירעו בכביש תאונה קשה אחת וחמש תאונות קלות. בשנת 2015 אירעו בכביש תאונה אחת קשה ושלוש תאונות קלות".
מאגף התנועה במשטרת ישראל נמסר: "בוחני המשטרה עדיין עוסקים בחקירת התאונה. ממצאי החקירה יועברו לבחינת הפרקליטות ולהחלטתה".
ממפעלי אמבר, בשם נהג המשאית שהיה מעורב בתאונה, נמסר: "אנו משתתפים, יחד עם כל עם ישראל, בכאבן ובצערן של המשפחות". •
