יום שישי שעבר חרגה נסרין קדרי ממנהגה ולא נסעה לרחוב דיזנגוף בתל אביב. הייתה לה סיבה מוצדקת. "בסילבסטר הופעתי עד מאוחר, חזרתי הביתה לפנות בוקר ולא היה לי כוח לקום. סימסתי לחברים שלי שלא אגיע", היא מספרת. "כבר הרבה זמן אנחנו נפגשים שם, במקום שליד הפאב סימטא, שם אירע הפיגוע, אוכלים ושותים ונהנים".
מי החברים האלה?
"יהודים. חבר'ה טובים שרוצים לנוח מהבלגן של השבוע. כששמעתי על הפיגוע, אמרתי: 'ברוך השם, איזה מזל שלא הייתי שם. המחבל היה יכול להרוג גם אותי. מה ההבדל ביני לבין הבחורים שהוא רצח?"
יש הבדל. את ערבייה מוסלמית.
"אז מה? זה כתוב לי על המצח? זה מספק לי הגנה? הפיגוע הזה היה ממש־ממש קשה. אולי יותר קשה מכל הפיגועים שהיו עד עכשיו. גם בכפר של המחבל מגנים את הפיגוע. אני פוחדת שהמצב יידרדר. מי יודע מה יקרה עכשיו".
קדרי עומדת בדירתה השכורה — קומה 13 במגדל מפונפן בראשון־לציון — מותחת זרועות לצדדים ומכריזה שהיא הולכת על חבל דק וחוששת ליפול. "אני מבולבלת לגמרי", היא מודה. "באוזן אחת אני שומעת אהבה ובאוזן השנייה שנאה. אוהדים שרופים של בית"ר, עם ובלי כיפות על הראש, רובם ביבי וימינה, באים לשמוע אותי במועדונים וקוראים לי 'המלכה'. בשלב ההדרן הם מוכנים להחזיר את כל ההתנחלויות, רק שאני לא אפסיק לשיר. אבל כשפתאום מגיע ווטסאפ על פיגוע הם מתחילים לצעוק: 'מוות לערבים!' ואני, מהבמה, מסתכלת עליהם ולא מאמינה. אתם באמת רוצים להרוג את כל הערבים? גם אותי?"
שאלת אותם את זה?
"מה פתאום. אני אף פעם לא שואלת. אני בורחת מהקונפליקט. אני רק זמרת שרוצה לשיר. אבל המנהל שלי מתערבב בקהל ושואל במקומי".
ומה הם עונים?
"נסרין זה משהו אחר. נסרין משלנו".
את באמת שלהם?
"מה זה שלהם? אני של כולם. הופעתי במועדונים ברמאללה, עמדתי במחסומים כדי להיכנס אליה, ואני אשמח לשיר לנוער הגבעות על כל גבעה. אלוהים נתן לי שליחות: להופיע בכל מקום, ואני ממלאת אותה באהבה. אני זמרת ערבייה מוסלמית ישראלית ואני אמשיך ללכת בדרך שלי, עם האמונה שלי ועם הגרון שלי. אני קול של תקווה".
כך קדרי (29) מגדירה את עצמה: "זמרת ערבייה מוסלמית ישראלית", ובדיוק בסדר הזה. לאחרונה רשמה לזכותה שלושה ציוני דרך מרשימים: היא שרה את "לא הכל מן אללה" במשכן הנשיא ריבלין ("רובי איש אופטימי ומקסים"), הופיעה בפסטיבל הפסנתר ("מלא זמרים מהז'אנר המזרחי עוד לא נכנסו לשם ואני הערבייה הראשונה שעשתה את זה") ושרה את "הלוואי" של בעז שרעבי בעצרת המרכזית לזכר רבין ("איזה גבר, הוא רצה שלום על אמת"). ההופעות האלה — "שלוש ההופעות היחידות שבהן לא הדביקו עליי כסף", היא מחייכת — שידרגו את מעמדה של קדרי ולכן, כשהוציאה את "קצת שונה", הסינגל השלישי מתוך אלבומה השני, היא הייתה בטוחה שבגלגלצ יקבלו אותו, ואותה, בחיבוק רחב. בגלגלצ, לעומת זאת, חשבו אחרת.
"אבי אוחיון, שכתב את 'דרך השלום' של פאר טסי, בא יום אחד להשמיע לי שיר שכתב בשבילי. כבוד", היא מספרת איך נולד השיר. "הוא התחיל לנגן: 'אהבתי אותך, אבל אתה הלכת, זכרתי אותך, אבל אתה שכחת' — כאלה. אמרתי לו, 'בחייאת, אבי, תן לי לספר לך קצת על החיים שלי בתור ערבייה בין יהודים. כל יום אני מתעוררת בשתיים בצהריים, יורדת לרחוב ומתחבקת — דתיים, חילונים, חיילים, ילדים, כולם צועקים: נסרין, כפרה, אפשר סלפי? ואני מצטלמת ומחייכת. יום אחד אני נכנסת למסעדה של סושי ויום שני למסעדה של חומוס ושישליק. ישבתי איתו יותר משעה, סיפרתי לו כמה נשבר לי מדעות קדומות, ועל סמך זה הוא כתב לי שיר שאף זמרת אחרת לא יכולה לשיר, לא בישראל ולא בעולם, הנה, תקשיבי", היא שרה: "'נכון שנשמעת קצת שונה/ אבל מה זה משנה/ בדיוק אותה המנגינה./ אז מה אם לא מאותה שכונה'".
נו, ומה עלה בגורל השיר?
"לא עלה. לא הכניסו אותו לפלייליסט. אני מאמינה שזה כי יש לי מבטא. מה לעשות שאני לא לוסי אהריש שמדברת כמו יהודייה וגם לא מירה עווד שהמבטא שלה נעלם? לי יש מבטא ערבי כבד שאני גאה בו, וכשאני שרה שומעים אותו אפילו יותר. אז מה?"
אולי תיקחי שיעורי דיקציה שירככו אותו?
"השתגעת? אני אכבוש את גלגלצ בתור נסרין קדרי וראס בן עין רסאכום. אף אחד לא יעצור אותי. אני אהיה הזמרת של כל המדינה. תגידי, איזו מדינה אני אייצג אם ישלחו אותי לאירוויזיון? את שוודיה? את תימן? בעזרת השם אני אייצג את ישראל".
ואם תזכי במקום הראשון, איזה דגל יניפו? את דגל ישראל או דגל פלסטין?
"אם בעזרת השם אני אזכה באירוויזיון, נראה לך שיהיה אכפת לי מדגלים? מצידי שיניפו גם את דגל יפן".
אולי בגלגלצ לא אוהבים מוזיקה ערבית.
"מה זה 'לא אוהבים'? אתמול ישבתי עם ידיד שלי, יהודי, והוא שאל אותי, 'נסרין, אם תזמיני אותי לארוחת שישי, מה תבשלי?' בלי לחשוב פעמיים עניתי, 'אוכל ערבי אותנטי. אין אוכל ערבי שהוא לא טעים'. הידיד שלי צחק ואמר, 'ומה יקרה אם הוא לא יהיה לי טעים?' עניתי, 'קודם תטעם – אחר כך תחליט'. אותו הדבר במוזיקה. מי ישפוט מה זה שיר רע? את? אני? לא ולא. גלגלצ חייבים לשדר את כולם — והעם יחליט. בעיניי לילדים שיושבים בוועדה של גלגלצ אין מושג במוזיקה, בטח שלא במוזיקה ערבית שהיא אוקיינוס ענקי. אני מרגישה שהם מחרימים אותי כמו שלפני 30 שנה לא הסכימו להשמיע ברדיו זמרים תימנים ששרו בחי"ת ועי"ן.
"אז יצאתי להתקפה, עשיתי בלגן, שרת התרבות מירי רגב הכריזה שהיא תעשה סדר בגלגלצ, ומה יצא מזה? כלום. כשהמנהל שלי הלך לברר מי ומה, אמרו לו ש'קצת שונה' לא עבר את הוועדה בגלל שסטיתי מהקו שלי וניסיתי לשיר כמו ישראלית יהודייה. את מבינה? חשבתי שהשיר הזה יהיה מחווה לגלגלצ, שהוא יסביר את המקום המיוחד שבו אני נמצאת — ערבייה ישראלית שחיה בחברה היהודית וכמו היהודים פוחדת מפיגועים לאומניים. אבל אם לא הבנתם מה שרציתי להגיד, בגלל שאפילו לא טרחתם להקשיב, אז גמרתי להסביר".
הקלטת את "קצת שונה" בדרך קצת שונה. שרת אותו אחרת מהאופן שבו את שרה בדרך כלל, בקול יותר דק. את מתחרטת?
"לא. ניסיתי. אמן חייב לנסות".
את השיר החדש "בנדיק", שאמור להגיע לתחנות הרדיו בשבוע הבא, היא אומרת, כבר חזרה לשיר בעוצמה ובמלוא המנעד. "אני לא אתן למה שמושמע בגלגלצ לאנוס אותי למה שאני לא", קדרי זוקפת את ראשה. "זכותי להביא למיינסטרים צליל שעוד לא היה בו".
מגלגלצ נמסר בתגובה: "טענתה של נסרין קדרי להדרה מהתחנה מוזרה לאור העובדה, כי היא התארחה בגלצ כמה פעמים, ושיריה מושמעים בתחנה. יתרה מזאת, היא אף הוזמנה בעוד כשבועיים להתארח פעם נוספת בתחנה. גלגלצ פועלת על פי אמות מידה עיתונאיות ומקצועיות בלבד והדבר אף נבחן בעבר בבג"ץ. הטענות לאפליית אמנים מטעמים לא ענייניים הן שחוקות ומופרכות".
השיר החדש, מספרת קדרי, נכתב בהשראת סיפור האהבה הממושך שלה עם בחור יהודי — שבמהלכו עברו לחיות יחד והיא אף החלה בתהליך גיור, לפני שנפרדו. "בנדיק בערבית זה 'קראתי לך', על משקל 'אני קורא לך' של אייל גולן, וכולו בעברית. זה היה סיפור כואב ולמדתי את הלקח: בחיים לא אחזור על הטעות של להשתנות בשביל מישהו. יותר לא אתפשר — לא במוזיקה שלי ולא בחיים הפרטיים שלי. אבל כן, אני שרה מכאב".
כאב האהבה? כאב האפליה?
"לא רק. הכאב הכי גדול זה שאמא ואבא לא העריכו את מה שיוצא לי מהפה. הם קראו לי נסרין, שזה 'פרח יחיד במינו', ומצד שני לא ידעו איך לאכול את הפרח הנדיר הזה".
היא נולדה בלוד לנוהד, אחות מוסמכת, ועלי, נהג מונית. בגיל שש עברה משפחתה לחיפה. בית על הקרקע, שני חדרים. את חדר הילדים חלקה עם אחותה ננסי (33) ואחיה חסאן (31), "עד שהוא התבגר ועבר לישון בסלון. אחותי הגדולה וסבתא שלי גידלו אותי, כי ההורים עבדו כל היום מחוץ לבית וככה נוצר בינינו דיסטנס", היא מספרת. "אני אוהבת אותם ולא הייתי רוצה משפחה אחרת, אבל בשבילם, להיות הורים זה להביא פרנסה, להאכיל ולהלביש. אף פעם אבא לא שאל אותי, 'מה מציק לך?' אף פעם לא גיליתי סודות לאמא. זה חסר לי מאוד. כשתהיה לי בת, אם ירצה השם, אני אהיה אמא אחרת".
כבר בגן חובה הזעיקה הגננת את אמה וביקשה לטפל בילדה ששרה בלי הפסקה ומפריעה לכולם. "שום דבר לא עניין אותי חוץ ממוזיקה ומשחק", אומרת קדרי. "בטלוויזיה ראיתי את הזמרות הערביות שעושות תנועות גדולות בידיים, ואחר כך נכנסתי לחדר של אמא, סגרתי את הדלת, לבשתי סדינים כמו כלה, שמתי נעלי עקב ואודם והתחלתי לרקוד מול המראה. בכיתה א', בשיעור מקהלה, שרתי עם כולם ופתאום המורה למוזיקה הצביע עליי ואמר, 'את. תשירי לבד'. זו הייתה הפעם הראשונה שהעמידו אותי ליד הלוח, בתור סולנית, והפעם הראשונה שברח לי פיפי. אשכרה עשיתי פיפי על עצמי. שרתי בכל מקום, במסיבות הסיום ובכל הזדמנות".
בחיפה של ילדותה, היא מספרת, שרר דו־קיום מושלם. "גרנו בין שכן יהודי לשכן ערבי. אף פעם לא שאלתי את עצמי למה הילדים של השכן היהודי הולכים לבית ספר של יהודים ואם הוא יותר טוב מזה של הערבים. בבית שלי לא דיברו על פוליטיקה וזה לא עניין אותי. כשהיה פיגוע, כמו במסעדת 'מקסים', כולנו ישבנו ברחוב ובכינו על השנאה כלפי בני אדם. ערבים ויהודים היו אותו הדבר, לא כמו עכשיו".
כשהיא אומרת "עכשיו", היא מתכוונת לגל הטרור הנוכחי — לפיגוע בשישי האחרון, וגם לפיגוע הדקירה שהתרחש לפני כחודשיים במרכז ראשון־לציון, ליד ביתה. "הייתי בבית, באמצע הספונג'ה, ופתאום שמעתי אמבולנסים וסירנות ובלגן", היא מתארת. "השכנה דפקה לי על הדלת וצרחה, 'מחבל, מחבל'. הדלקתי טלוויזיה וזיהיתי שזה ברוטשילד, שני מטר ממני. ראיתי שהוא דוקר אישה בת 80 שבקושי הולכת. התחלתי לצעוק, 'יא בן זונה, מה אתה דוקר אישה זקנה שאפילו לא יכולה לברוח ממך?' כמה בכיתי. כל כך כאב לי על האישה שנדקרה. אם לא הייתי פוחדת, נשבעת לך שהייתי יורדת לרחוב וקורעת את הרוצח לגזרים".
ממה פחדת? מישראלים שעלולים לעשות בך לינץ'?
"נראה לך? פחדתי מהמחבל. אני גרה בין יהודים וגם אני פוחדת ללכת ברחוב. את חושבת שמטורף שמוציא סכין מבדיל בין עקרת בית יהודייה לערבייה מוסלמית שגרה ליד היקב ולובשת ג'ינס?"
את מסוגלת להבין את המחבלים?
"בחיים לא אבין אותם. אצלנו, המוסלמים, אין דבר כזה 'דם תחת דם'. בדת שלנו אסור להרוג".
אז למה הם רוצחים ישראלים חפים מפשע?
"בגלל שהם מושפעים מכמה משוגעים שמנפחים להם את הראש עם שטויות. את חושבת שילד בן 13 שיוצא לדקור ילד בן גילו מבין מה הוא עושה? הוא מחופף, תחת השפעה שלילית".
זה לא מדויק, השנאה מתחילה בגיל צעיר. הגננת שרה עם ילדי הגן: "כשנגדל נהיה שאהידים ונטבח ביהודים".
"ובגנים של יהודים אין גננות שאומרות לילדים, 'אל תדברו עם ערבים כי כל הערבים רעים ומסוכנים'? זה בדיוק אותו הדבר. אנחנו חיים בארץ משוגעת ובשני הצדדים יש קיצוניים".
אז מה יהיה?
"בסוף יהיה שלום. חייב להיות. אין ברירה. אין לי ארץ אחרת ולכם אין ארץ אחרת. לנו אין לאן ללכת בדיוק כמו לכם. כולנו חיים על אותה האדמה, מתחת לאותה השמש. זה המצב. אז בואו נשב לאותו השולחן, נאכל מאותה הצלחת, אתה תספר לי מה הבעיה שלך ואני אספר לך מה הבעיה שלי. די, מספיק עם הסכינים. בואו נאהב".
לבמה הגיעה מוקדם. "כשהייתי בת 17, בסוף התיכון, התחלתי לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, לנקות בתים, עבדתי בחנות בגדים וגם בבית אבות. לא התביישתי בעבודות האלה כי בזכותן היה אוכל על השולחן. במקביל פגשתי נגן שעשה עלייה ממרוקו וחיפש זמרת שתשיר אום כולתום ועבד אל־ווהאב במועדונים. הוא בא להורים שלי ואמר, 'שמעתי את הקול של הבת שלכם, אני רוצה לקחת אותה לעבודה'.
"ההופעה הראשונה הייתה במועדון בגודל שני סנטימטר, ישבו שם כמה שיכורים שזללו אותי בעיניים והתביישתי נורא, אבל שרתי ובסוף הערב קיבלתי 300 שקל. זה מה שהרווחתי בשבועיים כעוזרת בית. הייתי מאושרת. את רוב הכסף נתתי לאמא וקצת שמרתי לעצמי, לקנות בגדים. כשהשכנים באו לסבתא שלי ואמרו לה, 'הנכדה שלך חוזרת הביתה בארבע לפנות בוקר', היא הלכה לאמא שלי ואמרה, 'הבת שלך צריכה להתחתן, המועדונים זה גן חיות'. אבל כשאמא שלי הושיבה אותי לשיחה אמרתי לה, 'מה את רוצה, שנרעב ללחם? זאת העבודה שלי'. ובלב אמרתי שבשבילי, לשיר זה הרבה יותר מעבודה. זה כמו אוויר".
במשך שנה חרשה את הארץ. "בבת אחת התבגרתי. מילדה קטנה ומתלהבת הפכתי לבחורה קשוחה, גבר־גבר. במועדונים למדתי לדבר עברית, למדתי מה זה אלכוהול ומה הוא עושה לבן אדם, ולמדתי להגן על עצמי כשמישהו ניסה לגרור אותי למיטה. כשגיליתי שאני קורעת את הגרון בשביל 300 שקל לערב והאמרגן מכניס לכיס את רוב הכסף, אמרתי לו, 'או שמתחלקים חצי־חצי או שאתה עף מהתמונה'. כשהוא יצא התחלתי לבנות להקה משלי. נשבעתי שאף גבר לא ינצל אותי בכסף ובעבודה. אבל בהמשך התאהבתי".
האהבה שקדרי מדברת עליה נמשכה כמה שנים, עם אותו בחור יהודי שממנו נפרדה באחרונה. "סיפרו לי שיש איזה ילד, מוזיקאי תותח. הוא בא, יפה ובהיר — אהבה ממבט ראשון, כמו בסרטים. חמש שנים אהבנו בסתר. ההורים שלי הכירו אותו בתור הנגן מהלהקה, ההורים שלו הכירו אותי בתור הזמרת, וזה היה מתוק־מתוק".
המשבר הראשון הופיע לקראת גיוסו של הבחור. "הוא דאג, 'מה יהיה כשאהיה בבסיס ואת תיסעי להופעות וכל הגברים יעופו עלייך?' אמרתי לו, 'אני שלך, מה אתה דואג?' ליוויתי אותו לבקו"ם ובכיתי עד שהאוטובוס נסע. אבל בשלב מסוים הקשר ניתק. רק פעם אחת תפסתי אומץ — התקשרתי והתחננתי להזדמנות שנייה. הוא אמר, 'אני מתחתן, אל תתקשרי אליי' וטרק".
אאוץ'.
"נורא. ראיתי שחור מרוב שאהבתי אותו. הייתי גמורה".
אבל אז עלתה התוכנית "אייל גולן קורא לך", וחברים שיכנעו את קדרי לנסות. "ביום של האודישן הלך לי הקול בגלל שהייתי אחרי שתי הופעות. לא האמנתי שיקבלו אותי, וכשקראו 'נסרין קדרי' הייתי המומה. יום אחרי ההופעה הראשונה בטלוויזיה הוא התחיל להתקשר. בהתחלה לא הסכמתי לדבר איתו. מה, לא אמרת שאתה מתחתן? אחרי שזכיתי הוא התקשר ואמר, 'עזבתי את הבית, הודעתי להורים שאני אוהב אותך, בואי נגור ביחד, תתגיירי ונתחתן'. חשבתי, 'למה נזכרת בי רק אחרי הזכייה? למה סיפרת להורים רק כשנהייתי מפורסמת?' אבל שתקתי. הייתי עיוורת, שבויה באהבה".
אחרי שברבנות חיפה סירבו, לדבריה, לפתוח לה תיק גיור, הגיעה קדרי לרבנות באר־שבע, בני הזוג שכרו דירה באשדוד ו"במשך שנה שלמה נסעתי כל שבוע לשיעור. הרב ידע שאני זמרת ושאני חיה עם גבר וזה לא הפריע, כי למדתי ברצינות והתנהגתי כמו בת ישראל כשרה. הפסקתי להופיע בשבת, הפרדתי בשר וחלב ואפילו שמרתי נידה. הוזמנתי לארוחות שבת אצל יהודים דתיים, בירכתי 'המוציא' ושרתי 'שלום עליכם' ו'אשת חיל'. רק בגפילטע פיש לא נגעתי. עד כאן".
ואז הגיע השבר המשמעותי. "אחרי יותר מחצי שנה של לימודים הרגשתי שאני מאבדת את הזהות שלי ואת עצמי. חשבתי, אני עושה כל כך הרבה בשביל הבחור, מה הוא עושה למעני? בסוף אמרתי לו שאני רוצה להיפרד".
איך הוא הגיב?
"בהלם. אמרתי לו, 'אם אתה באמת אוהב אותי, תקבל אותי כמו שאני, ערבייה מוסלמית ישראלית'. לפני זמן מה ניתקתי קשר, עברתי לראשון־לציון וכאן, בממ"ד של הקומה, העברתי את 'צוק איתן'. הלב שלי בכה גם על הילדים של ראשון וגם על הילדים של עזה".
והאקס, יש סיכוי שתחזרו?
"אני לא אחת שהולכת אחורה, רק קדימה. מי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני".
מי הוא יהיה?
"אלוהים יודע. אפילו לא אכפת לי שהוא יהיה אשכנזי, בתנאי שיהיה בן אדם. לא כל גבר מסכים שהאישה שלו תצא למועדונים ותחזור בזריחה, אבל בסוף אני אמצא. ההורים לוחצים עליי שאתחתן עם מוסלמי ואביא ילדים. גם אני כבר רוצה להיות אמא, אבל לא אעשה ילדים בלי חתונה. בשבילי זה מוגזם. יש מכתוב. מה שאלוהים רוצה זה מה שיהיה".
לאיזה אלוהים את מתכוונת?
"יש רק אלוהים אחד. כל אחד קורא לו בשם חיבה אחר, כמו שחברים קוראים לי 'נסי' ו'ניסנס', אבל אלוהים הוא אחד ויחיד והוא דואג לכולם".
בבחירות האחרונות לא הצביעה. גם לא בקודמות. "אני לא מספיק מבינה בפוליטיקה".
יכולת להצביע לחברי הכנסת הערבים.
"למי? לחנין זועבי שרק יודעת לדבר פקה־פקה ולחמם את השטח? רק אתם, היהודים, מתייחסים אליה. לכן היא ממשיכה".
בעד עונש מוות למחבלים עם דם על הידיים?
"ברור! אני רוצה להעניש גם את מי שאפילו מתחיל לחשוב על פיגועים. 70 בתולות בגן עדן? זה בולשיט אחד גדול. באיסלאם יש 'לא תרצח', בדיוק כמו אצל היהודים".
מה אומרים אחייך המוסלמים על הצלחתך?
"אוהבים אותי. למרות שיש גם משועממים כאלה, שכותבים לי בפייסבוק: 'יא ערבייה, לכי תשירי בעזה. שיכתבו'. אני לא עונה".
תלכי לשיר בעזה?
"אם יזמינו אותי — בטח. גם שם חיים אנשים שאוהבים אותי. לכן כל כך מרגיז אותי להילחם על כל דבר. נגיד, לפסטיבל הפסנתר הגעתי כי בשנה שעברה השתתפתי במחאה של זמרים מזרחים שלא מוזמנים לשם. אשמתי שלאנשים יש חור בהשכלה והם לא יודעים שאום כולתום עלתה לבמה כשמאחוריה פסנתר? שיעשו שיעורי בית. על העצרת של רבין לא נלחמתי. הזמינו אותי. כמה התרגשתי. 100 אלף איש עמדו מולי עם דגלי כחול־לבן. זה הדגל שהכי מרגש אותי, כי זה הדגל של הארץ שלי. גם כשאני שומעת את 'התקווה' אני חצי בוכה. כל בן אדם צריך תקווה".
חוץ מקהל עצום הספיקה קדרי לפגוש בעצרת גם אחד, ביל קלינטון. "אמרתי לו שאני זמרת ערבייה וביקשתי סלפי. הוא ישר אמר, 'בטח, בטח'. איש לבבי. כולם אומרים שהוא חתיך, אבל הוא רזה מדי לטעמי".
על הבוס ומי שגילה אותה, אייל גולן, היא לא מרבה לדבר. "בעניינים האישיים שלו אני לא מתערבת", היא משיבה כשאני שואלת על הפרשה ההיא. "על כל בן אדם יכולים להמציא משהו. הכי טוב לי לשיר בלי לדחוף את האף".
ומה את אוהבת לשמוע?
"אני שומעת הכל".
גם שירים עבריים? חוה אלברשטיין?
"חוה אלברשטיין, אני לא יודעת מי זאת. היא טובה?" •
