מור מזרחי אהבה להלביש את שני בניה, יוסף בן שנה וחמישה חודשים ומשה בן ארבעה חודשים, בבגדים תואמים. ביום ראשון לפני שלושה שבועות הגיע לבית המשפחה חבר של האב עמנואל, ובידיו מתנה: שני אוברולים זהים במידות שונות. האם הצעירה הלבישה מיד את הבנים והעמידה אותם מול הסלולרי שלה, לצילום שמח של משפחה מאושרת. אבל אז, כמו שקורה לפעמים, שבקה הסוללה והצילום נדחה לפעם אחרת. 24 שעות אחר כך, כבר היה מאוחר מדי. משה, התינוק החייכן, שקע בתרדמת, כשהחשד הוא שטולטל בידי המטפלת שלו ב', בעלת משפחתון בשכונת גילה בירושלים. במקום צילום משמח העלו ההורים בפייסבוק סטטוס עם צילום ממחלקת טיפול נמרץ ילדים בהדסה, ולצידו בקשה נרגשת להתפלל לישועתו של התינוק משה רפאל בן מור. עשרה ימים היה התינוק מאושפז בתרדמת. ביום ה־11 נפטר והותיר אחריו זוג הורים, אח פעוט שעדיין מסתובב בין חדרי הבית, ומחפש את אחיו "שה־שה" שנעלם לו, והרבה שאלות שצפויות להתברר בחדרי החקירות במשטרה ואולי אף בבית המשפט.
עם היוודע מותו של משה הקטן סערה הקהילה החרדית בירושלים ובבית־שמש סביב הוויכוח על נתיחתו. משפחתו של התינוק התנגדה לנתיחה מטעמים הלכתיים, אך בית משפט השלום בירושלים קיבל את עמדת המדינה — וקבע כי יש לנתח את הגופה כדי לקבוע את נסיבות המוות. בתגובה יצאו עשרות חרדים להפגין נגד הפסיקה והתעמתו עם כוחות המשטרה, שעצרה 13 מהם. לאחר עתירה לבג"ץ נקבע כי תבוצע "נתיחה נקודתית" שתתמקד רק באזור החשוד בפגיעה ותשפיע "באופן מינימלי" על הגופה.
השבוע ההורים, מור ועמנואל, ישבו שבעה בביתם, המרוחק מספר רחובות מהמשפחתון שבו הכל קרה והתכנסו באבלם, מנותקים מהמאבק שהסעיר את הרחוב. "לא תמכנו במהומות", הם מדגישים בראיון ראשון ובלעדי ל"ידיעות אחרונות". "אבל מאוד חימם את ליבנו שאכפת לאנשים זרים, שסכין לא תבתר את גופו הקטן של משה שלנו, שסבל מספיק עד מותו".
מהרגע שנודע להם כי הנזק הבלתי הפיך לבנם נוצר מטלטול, סירבו להאמין. אפילו עשו בדיקות גנטיות מיוחדות שנועדו לשלול אפשרות למום שגרם למוות. אם מישהו ציפה לשמוע כעס או זעם על המטפלת של בנם, או על מישהו אחר, הוא מתבדה. השניים מעדיפים להתמקד, לפחות כרגע, באלבומי התמונות מהברית של משה, שהתקיימה רק לפני ארבעה חודשים, להיזכר בצימר שנסעו אליו לפני כחודש, רק הם ומשה התינוק, כדי להעניק לו מעט חום ואהבה בלי תחרות מצד אחיו הגדול, או בבלנדר שעמנואל קנה למור, כדי שתוכל לרסק למשה את ארוחותיו המוצקות הראשונות.
"משה היה תינוק מתוק במיוחד", אומר האב עמנואל, "הוא היה ילד מאוד רגוע. רק היינו מסתכלים על העריסה, הוא כבר היה מחייך. קם בבוקר – מחייך". "בשבת האחרונה שלנו יחד", מספרת מור, "נתתי לו במבה ראשונה ופתאום הרגשתי גדולה. כי בילד ראשון את עוד חסרת ביטחון, והסבתא מטפלת, אבל פה קיבלתי ביטחון והרגשתי גדולה. משה עשה אותי אמא אמיתית".
על האפשרות שהם עומדים להיכנס למשפט של שנים מול המטפלת החשודה בטלטול, אף אחד לא רוצה לחשוב כרגע. הם מעדיפים לנהוג בה במידת הספק. "גם אם יגידו לנו שהיא עשתה את זה, אנחנו בטוחים שזה לא קרה מתוך כוונה", אומר עמנואל. "היא לא עבריינית וגם לא נראית כזו. אם היא עשתה את זה, זה היה מתוך חוסר אונים, חוסר ידיעה, מלחץ. לא יכולים להגיד שאדם שפוי עשה את זה".
נאסר עליכם ליצור קשר איתה, היא לא יכולה לבוא לנחם אתכם. אם הייתם יכולים לדבר עם המטפלת, מה הייתם אומרים לה?
"הייתי רוצה לדעת את האמת", אומרת מור אחרי היסוסים מרובים. "כל אמא רוצה לדעת את האמת, כדי לישון בשקט בלילה. אנחנו רוצים לדעת מה קרה, לא שזה יעזור לנו להחיות את הילד, אבל רוצים לדעת, כדי להיות מיושבים בראש. אני עדיין כל כך רוצה שיגלו בסוף שזה היה בגלל משהו מולד. כי לדעת שמישהו טילטל את הילד שלך, זה הרי בלתי נתפס. במיוחד מישהי שיש לה ילדים והיא כרגע בהיריון. כלומר, היא יודעת מה זה ילד, מה זה אהבה לילדים.
"אתמול היה פה הרב שלי ושאלתי, 'למה אני', והוא ענה, 'הקב"ה מנסה צדיקים'. אמרתי לו, 'הרב, ביני ובינך, אני לא צדיקה דוסית, אני לא המשיח. אז למה דווקא עליי זה נפל?' והוא ענה, 'זה רק הקב"ה יודע. וזה שאת ענווה, אולי דווקא זה מעיד שאת צדיקה גדולה'. מאז שהילד נפטר לקחתי על עצמי להגיד קריאת שמע ארוכה, שבה אומרים: הריני סולח. מוחל וסולח. ובראש שלי אני מעבירה סרט, שאולי זה באמת קרה והיה טלטול, ואז אני בוכה ומזכירה לעצמי: מור, זוכרת מה את אומרת? הריני מוחלת וסולחת! אז את מוחלת וסולחת".
"צרחתי 'מה קרה למשה שלי'"
הם הכירו בשידוך לפני כשנתיים, ולאחר חמש פגישות החליטו להינשא. מור, 22, היא בתם של משה אבוטבול, ראש עיריית בית־שמש, ואתי, אשת חינוך בתחום גני הילדים. על דלת הבניין והדירה תלויות מודעות אבל מטעם עיריית ירושלים, מכיוון שמור הלכה בדרכה של אמה ועובדת כסייעת בגן עירוני לילדים בני ארבע וחמש. עמנואל, 25, הוא בנם של שולה ויוסף, בעלי תשובה מבני־ברק, שהפכו לחרדים כשנה לפני הולדתו. היום הוא תלמיד בכולל "שערי שלום" בירושלים.
בשנה הראשונה גרו בבית־שמש, שם נולד בנם הבכור יוסף. לפני לידתו של משה עברו לבית בשכונת גילה. "יוסף היה תופס את העריסה", מספרת מור על היחסים בין האחים, "מנסה לקפוץ עליו. כשהייתי מגרגרת למשה, יוסף היה מגרגר לו אחריי, מנסה להצחיק אותו. כשמשה נולד, עברתי לעגלת תאומים ולא היה אחד שלא היה מציץ, איך כזאת ילדה קטנה סוחבת שני ילדים".
מור מעידה על עצמה שהיא אמא אובססיבית לשלום ילדיה, שהעבירה אותם ממטפלת למטפלת וממעון למעון - העיקר להיות בטוחה שהילדים מקבלים את הטיפול הטוב ביותר. הדבר כבר הפך לבדיחה משפחתית בינה לבין אחיותיה, שצחקו על קפדנותה. אחרי חופשת הלידה של משה הכניסה את שני הבנים למשפחתון. "יוסף הסתדר כי היו שם ילדים בגילו אבל משה לא, אז העברנו אותם למטפלת והמשכנו לחפש משפחתון. רצינו משהו של התמ"ת כדי שיהיה מבוקר יותר, שיהיה פיקוח של המדינה".
למשפחתון של ב' הגיעו לפני כחודש וחצי. לדברי מור, מדובר בגננת חדשה במערכת, ש"התמ"ת אמרו לה, תתחילי עם שלושה ילדים, ואם תהיי טובה נשלח לך עוד. כך שהיו שם שני הבנים שלי ועוד ילד. אני זוכרת שלא היינו סגורים על המעון שלה, אבל זרמנו. רציתי לחשוב עליה רק טוב והיא באמת נראתה בסדר. מניסיוני ידעתי שאם את בסדר עם הגננת, הילד שלך מקבל יחס יותר טוב, אז התנהגתי אליה כמו חברה. בחנוכה לקחתי את הילדים אליי שלא יהיה לה קשה, ואם היא הייתה מתקשרת ואומרת שהילד חולה או משהו, היינו באים מהר".
הסיוט של משפחת מזרחי החל ביום שני לפני שלושה שבועות. "ב' התקשרה אליי ואני שומעת ברקע בלגן בגן", משחזרת האם. "'הילד מאוד בוכה, בואי לקחת אותו'. נבהלתי ושלחתי לגן את בעלי".
"כשהילד ראה אותי", ממשיך עמנואל את התיאור של מה שאירע, "הוא נאנח כאילו אחרי בכי, ואז נרדם עליי ונראה לי בסדר. זה היה בתשע וחצי בבוקר, שעה אחרי ששמנו אותו אצלה. אמרתי לגננת, את בטוחה שהוא בכה? היא ענתה כן, הוא לא מרגיש טוב. חיבקתי אותו, שמתי אותו בסלקל ולקחתי אותו לרופאה, כשיוסף נשאר בפעוטון. הרופאה בדקה הכל. אוזניים, גרון, ואמרה, 'הכל בסדר, אתה יכול להחזיר אותו לגן, אני אפילו ארשום לך מכתב שמצבו תקין'.
"כשבאתי חזרה הגננת הייתה המומה, אפילו מודאגת. הרגעתי אותה שאם הוא שוב יבכה, ישר אבוא ואקח אותו. בסביבות אחת וחצי קיבלתי ממנה טלפון נוסף: 'תבוא, יש פה אמבולנס. משה מפרכס ואיבד את ההכרה'. רצתי כמו משוגע מבית המדרש. כשהגעתי בדיוק הכניסו אותו לאמבולנס. לא על אלונקה, ככה, על הידיים. ואני נכנס איתו ולא מבין את חומרת המצב. הבנתי שעלה לו החום, והוא איבד את ההכרה, אבל יהיה בסדר ועוד שעתיים חוזרים הביתה. באמצע הדרך אני שומע את הנהג מתייעץ לאן לנסוע, לשערי צדק או הדסה, ואני אפילו אומר לו 'שערי צדק', כדי שיהיה יותר קרוב לאוטו שלי, שיהיה לי קל להגיע כשהילד ישתחרר. בכלל לא תפסתי כמה המצב קשה.
"ואז, תוך כדי, אני קולט שיש פה צוות ענק, שעושה לילד החייאה, שהילד בעצם בטיפול נמרץ, ועובדים עליו עם מכשירים שבחיים לא ראיתי. מה שהידהד לי בראש כל הזמן היה: תהיה חזק והכל יהיה בסדר, ואל תתקשר לאשתך. ידעתי שחמותי יותר חזקה מאשתי, אז התקשרתי ואמרתי לה בצורה רגועה שמשה איבד את ההכרה ואנחנו באמבולנס ויהיה בסדר. גם המטפלת התקשרה, 'מה איתו, מה איתו'. לכולם אמרתי שיהיה בסדר".
בזמן שעמנואל דיבר עם חמותו אתי, התקשרה גם מור לאמה ונתקלה בצליל שיחה ממתינה. בדיעבד היא מספרת שבזמן שהכל קרה, חשה חולשה נוראית, סחרחורת של ממש. "לי ולעמנואל יש קו משותף שאני יכולה לראות מי מתקשר אליו", היא אומרת. "וראיתי שהמטפלת התקשרה אליו חמש פעמים. אמרתי, חמש שיחות? מה קרה? ובלב התעצבנתי. אמרתי לעצמי: מה עכשיו, הרי הלכנו לרופאה שאישרה שהילד בסדר. התקשרתי אליה והיא ענתה בקצרה, 'כן, דיברתי עם בעלך, להתראות'".
"מור לא ידעה", אומר עמנואל, "שביקשתי מהגננת לא לספר לה כלום, בטח לא בצורה המלחיצה שהיא התקשרה אליי". במקום זאת קיבלה מור טלפון מאמה. "שמעתי בקול שלה", משחזרת מור, "שהיא מנסה להיות רגועה, 'תקשיבי, משה לא מרגיש טוב, הוא בבית חולים'. הלב שלי נפל. נבהלתי. ניתקתי והתקשרתי למטפלת, מה קרה למשה שלי? צרחתי, מה קרה לו? והיא נלחצה וסיפרה לי".
בינתיים יצאה סבתא אתי מבית־שמש לירושלים ותפסה פיקוד. מאז ועד עכשיו היא עדיין המפקדת, לא שומטת לרגע את בתה וחתנה. "אמא אמרה לי, 'תארגני בגדים ליוסף, הוא בא אליי'. ואני לא הבנתי את המצב. אירגנתי ליוסף והכנתי בגדים גם למשה. אמרתי לעצמי, הוא בטח רעב, הכנתי לו מטרנה. ממש הייתי בטוחה שעוד שנייה הוא חוזר. נכון, קרה משהו, אבל יהיה בסדר. ואז אני מגיעה להדסה. עמנואל ברח ממני, לא רצה שאראה את העיניים הנפוחות מבכי שלו, אבל אני ישר ראיתי. פתאום קראו לי ושאלו אותי הרבה שאלות על מה היה ומה קרה ואיך הילד היה בבוקר, שאלות מפחידות, ואת מנסה להיזכר. התחלתי לחשוב אולי מהבמבה, אולי מהתפוח אדמה והגזר שריסקתי לו".
מתי את מבינה שזה משהו חמור הרבה יותר?
"כמה דקות לפני שעלינו למחלקה, אמרו לי, 'זה טלטול, ניענעו אותו בחוזקה'. כששמעתי טלטול לא רציתי להאמין. הילד שלי היה קטן, ילד פיצי. וכל כך טוב. גם אני הרי מטפלת בילדים וכל הזמן אומרת לסייעת השנייה: הילדים האלו זה כמו הילדים שלי, וכמו שאני לא רוצה שהילד שלי יבכה, ככה גם הם, ופתאום מישהו כל כך אכזרי לילד שלי?"
עמנואל: "מור ראתה אותי כבר אחרי כל הבומבות. בומבה אחרי בומבה הפציצו אותי במידע, שכל משפט היה קשה מקודמו. כשהגעתי לבית החולים אמרו, 'יש דימום'. 'אל תדאג', אמרה לי אחת האחיות, 'לתינוקות יש הרבה כוחות להתאושש'. שאלתי אותה ממה הדימומים, אבל באותו הרגע עוד לא ידעו. רק אחרי הסי־טי אמרו שזה עקב טלטול. אני אבא צעיר, לא ידעתי למה הם מתכוונים. מה זה טלטול? מה עשו למשה שלי?
"עד שהגיע רופא העיניים הייתי בטוח שזה דימום קטן והכל יסתדר. אבל הרופא אמר, 'יש לו דימומים חזקים מהעיניים, יכול להיות שהוא לא יראה כל כך טוב'. זה היה השבר הגדול שלי. עד אותו הרגע הייתי בטוח שהוא ייצא מזה. ועכשיו הוא אומר שהילד שלי לא יראה כל כך טוב? מה, הוא יצטרך משקפיים? קיבלתי בום ראשוני, אבל אז זה המשיך. בומבות אחרי בומבות מהרופאים. אולי תהיה לו צליעה, אולי פיגור, או חס ושלום יהיה צמח".
משה התינוק אושפז מיד במחלקת טיפול נמרץ ילדים בהדסה, שם שהה עשרה ימים במצב קשה מאוד. "היום הראשון והשני היו ימים יותר קלים לילד, ועלינו הם עברו יותר קשה", מספר עמנואל, "דווקא הימים הבאים, כשהילד כבר לא נשם בכוחות עצמו, היו לנו יותר קלים. הרגשנו שעם ישראל כולו איתנו, כל העיתונים החרדיים קראו להתפלל, ובהוראת הרבנים הוספנו לו את השם רפאל. וזה מאוד חיזק אותנו".
"התקשרו למחלקה כל יום עשרות אנשים", נזכרת מור, "אמרו לאחיות, 'אנחנו לא מכירים אותם, רק תגידו להם שזה מחזיר אותנו שנתיים אחורה, ושייצרו איתנו קשר', ומשאירים טלפונים. כנראה אנשים שעברו מקרה כמו שלנו. אני מצידי תמיד האמנתי בנס, שאולי הוא יקום פתאום. אפילו חלמתי שהוא מסתכל עליי, מחייך, מתעורר, זז.
"יום לפני שהילד נפטר, רופא העיניים הגיע ואמר שהדימום פסק. הייתי בטוחה שהנה הולך להיות פה נס. הוא דיבר איתנו מאוד בזהירות, ואני אמרתי לעצמי, הם בטח מדברים ככה כי לא רוצים להשלות אותנו עם משהו טוב. גם בטח לא נעים לו לשבור את המילה של עצמו, אחרי שהוא אמר שהילד יהיה עיוור. כזו אני, מרוב שרציתי לשמוע דברים טובים, תמיד הייתי לוקחת את הדברים של הרופאים לצד הטוב שלהם.
"כל הזמן חיפשתי סימנים חיוביים. למשל איך שמשה החזיק לי את האצבע חזק. כל שנייה שאני רואה אותו זז, אני אומרת, 'יו, יו, הנה הוא זז', ואז מסבירים לי שזה רפלקסים. לא ויתרתי לרגע. גזרתי לו ציפורניים, שמתי לו קרם, דיברתי איתו, שרתי לו שירים, החזקתי לו את היד, ליטפתי את הרגליים.
"סיקרן אותי להציץ בחדרים האחרים של המחלקה, לראות שלא רק אני לבד בעולם במצב הזה. הייתה מישהי שהגיעה עם הבן שלה, שהיו לו גידולים בראש, ועשו לו ניתוח ואחרי כמה ימים הם עברו למחלקה יותר טובה. ואני בליבי שמחתי בשבילה, ואמרתי, הלוואי שגם אני אהיה במצב טוב יותר וניפגש במחלקה הטובה יותר. בהדלקת נרות התפללתי, 'הקב"ה, תשמור על הילד שלי'. הרגשתי שהוא איתי בתוך החדר, מנהל את המכשירים, מעלה ומוריד את הדופק.
"אני זוכרת שיום אחד, אחרי שכבר אמרו לנו את כל הדברים הרעים, אמא שלי אמרה לנו לרדת למטה להתאוורר, ואני אומרת לעמנואל, טוב, בוא נצטלם. סתם כזה, מתוך ייאוש. ושנינו מצטלמים ובתמונה רואים פרצופים עצובים. לא יכולתי לסבול את זה. אמרתי לבעלי, הכל משמיים, בוא נעשה תמונה אופטימית יותר. בוא נחייך. ואז רואים בתמונה ששנינו מחייכים והעיניים שלנו נפוחות מבכי.
"הבקרים היו הכי קשים. לקום כל בוקר מחדש לאי־ודאות, הכל בלחץ, לשים את יוסף במעון חדש, והילד מרגיש את הלחץ, מרגיש את הלב שלי. כמה שאני מנסה לשדר לו שאני רגועה ושהכל בסדר, אני לא מצליחה, כי באמת הכל לא בסדר. אני זוכרת שיום אחד הוא סירב להירדם ושרתי לו שירים ואני שומעת את האחיות שלי בחדר השני בוכות, לא מבינות מאיפה אני מביאה את הכוחות לשיר לו".
"עדיף שהוא ימות"
קשה להבין את עוצמת האמונה האופפת את משפחות אבוטבול ומזרחי. לאור התוצאות הקשות, נראה בעין חילונית כי הכל היה לשווא: התפילות ההמוניות והפרטיות, הוספת השם למען רפואה שלמה. אלא שמבחינת בני המשפחה, ההפך הוא הנכון. "התפילות לא הלכו לריק", מדגישה סבתא אתי ומסבירה את מה שכל כך קשה לאנשים במקרים דומים להוציא מהפה.
"האחיות והצוות הרפואי דיברו איתי באופן יותר פתוח מאשר עם ההורים. אחרי שנקבע שמדובר במוות מוחי, הרופאים אמרו שהם מורידים את התרופות ותוך שבוע הוא ימות. הם אמרו לי בפירוש, זה מוות מוחי, לא משהו שאפשר לתקן. אין מה לעשות. או שהילד נשאר צמח לכל החיים או שימות. ברגע ששמעתי את זה, אמרתי לאחות, אני שמחה שאת אומרת לי את זה. מאותו הרגע לא התפללנו שהילד יהיה בריא, אלא שאלוהים יעשה את מה שטוב לילד. הבנו שמה שטוב לו ולהורים זה פשוט שהילד יילקח מהעולם הזה, ולא יישאר צמח".
האם גם מור ועמנואל היו שותפים לדעתך?
"הם היו כמו סהרוריים. ישבתי איתם, הסברתי להם שהרופאים אמרו שזה או צמח או ילד מת. בהתחלה עמנואל אמר, 'אני מוכן לקחת אותו צמח'. אמרתי לו, 'אתה כבר עשרה ימים בבית החולים, תראה איך אתה נראה, חולה עם חום, אתה יכול להמשיך ככה כל החיים? אתה תתמוטט, כולנו כבר מתמוטטים. תסתכל לי בעיניים. אתה תגדל אותו בבית או במוסד? אתם זוג צעיר, יהיו לכם בעזרת השם עוד ילדים ויש לכם חיים, עדיף שהוא ימות. אבל זה הקב"ה קובע ואנחנו לא מתערבים. אנחנו נתפלל שהקב"ה יעשה מה שטוב לילד'.
"שניהם ישבו בשקט, ואני זוכרת את הרגע שעמנואל אמר לי, 'הרבנית, את צודקת'. ומור הסתכלה עליי ואמרה, 'כן, אי־אפשר לראות אותו סובל ככה כל החיים, ובסוף הוא גם ימות, אז מה, גם יסבול וגם ימות?' ואז הם קיבלו על עצמם יחד את הדין. אמרתי להם, 'עכשיו אין לכם מה לעשות פה. אתם סומכים עליי? אני פה, לא עוזבת את הילד לדקה, אבל עבורכם זה נגמר'. וגם לבעלי אמרתי, 'זה נגמר. הילדים נישקו את התינוק, דיברו איתו והלכו אלינו הביתה'".
"הצטלמנו איתו, נפרדנו ממנו", משחזרת מור. "בדיעבד, באותו היום שהשלמנו עם זה באמת, הוא אכן נפטר".
אחרי פרידה קורעת לב הגיע הלילה. מור ועמנואל, שהיו מוקפים בקרובי משפחה כולל הוריו של עמנואל, נסעו לבית־שמש וליד מיטת משה התינוק נשאר ראש העירייה, שפתאום היה פשוט סבא משה. הוא ישב ליד נכדו שנקרא על שמו, קרא תהילים ושר לו שירים. "גמרתי את כל ספר תהילים", הוא מספר בקול חנוק ועיניים טרוטות מחוסר שינה, "150 פרקים. אחרי זה חשבתי לעשות משהו יצירתי. שמתי את התפילין על הראש של התינוק ואמרתי, אם הוא לא זכה להגיע לבר־מצווה ולהניח תפילין, לפחות שייגע בו, והתחלתי לשיר לו שירי שבת. לאט־לאט המדדים נפלו אבל גם חזרו. ככה שש פעמים".
"בשתיים בלילה", משחזרת אשתו, סבתא אתי, "אני מתעוררת ורואה שמשה לא לידי. ניגשתי לתינוק ואני רואה שהוא כחול ואת משה קורא תהילים. התחלתי גם אני לקרוא תהילים כשברקע המדדים יורדים ויורדים. לא יודעת איזה כוחות נפש אחזו בי באותם רגעים. כל המכונות מצפצפות, ואני רצה ומנשקת את הילד כי ידעתי שאחר כך אני לא אוכל, ובמקביל אני רואה את האחיות מתקדמות למיטה שלו, עומדות לצידנו עד שהקו נהיה אפס ומתחיל לצפצף. ואני בוכה ובוכה".
למרות הבשורה הקשה החליטו הסבים להניח לבתם וחתנם לישון את הלילה. מור אומרת שמאז תחילת האשפוז סבלה מסיוטים ודווקא בלילה הזה ישנה שינה חזקה, כבדה. בשש וחצי בבוקר הטלפון צילצל. עמנואל ענה. "ואז הוא אמר, 'ברוך דיין האמת' וישר הבנתי", משחזרת מור. "הוא סגר את הטלפון ואמר לי בשקט, 'הוא נפטר'. אמרתי רק 'ברוך דיין האמת'. לא היה לי עוד מה להגיד. לא היו מילים. לא היו לי עוד דמעות".
"הוא יחזור אלי בתינוק אחר"
בינתיים חקירת המקרה הטרגי נמשכת. המטפלת ב' החשודה בטלטול נחקרה ושוחררה לביתה, כשנאסר עליה לעבוד עם ילדים במשך 90 יום. "מדובר בשלב זה בחשד סביר ברמה גבוהה", קבע השופט, "כי בשל מעשיה ומחדליה של המשיבה נגרמה החבלה האמורה לתינוק". ההורים נחקרו אף הם אך לא באזהרה, ובדיונים בבית המשפט נאמר מפורשות כי הם אינם חשודים בגרימת נזק לתינוק.
"טרם התקבלו ממצאי נתיחת הגופה ולכן מוקדם להסיק מסקנות", אומר עו"ד יהודה שושן, המייצג את המטפלת. "כל הגשת עזרה ראשונה ללא מכשור מתאים לא הייתה מסייעת להציל את התינוק המנוח שאיבד את הכרתו בגין מחלה שממנה סבל. יש למקד את החקירה בין היתר בשאלה מדוע ילד שזוהה על ידי מרשתי כחולה ונלקח על ידי אביו לרופאה, הוחזר לגן כעבור שעה על אף מצבו".
"אנחנו לא מאמינים שהיא עשתה את זה, בוודאי לא בכוונה", אומרת סבתא אתי. "הרופאים גם אמרו שהפשלה הגדולה הייתה שהילד איבד את ההכרה עד שבא האמבולנס. אם המטפלת הייתה יודעת לעשות החייאה, הילד לא היה מגיע למצב של מוות מוחי. אבל היא נלחצה. היא מסכנה בעצמה".
"אנחנו רוצים לדעת את האמת", מדגיש הסב משה, "לא מתוך נקמה או רצון לנקום. חז"ל אומרים: אין שמחה כהתרת הספקות. כשיש ספקות יש לחץ. לדעת ממה זה נגרם לא יעזור להחזיר אותו, אבל הנפש שלנו תהיה רגועה. אם זה נעשה במזיד, שהמשטרה תעשה מה שהיא רוצה, אנחנו לא חלק מהתפאורה הזאת.
"הקב"ה מסדר את עולמו. שאלת אותנו קודם: הנה התפללתם ולא יצא מזה כלום. התשובה היא שאנחנו הבנים של הקב"ה ולאבא מותר לפעמים להגיד לא לילד. ביקשנו על הילד, והשם אמר לנו 'לא', ואנחנו מקבלים את זה בהבנה. התודה שלנו מול הקב"ה היא שהוא פיזר את העצב הגדול והאובדן על פני עשרה ימים ולא בבת אחת. שהיה לנו זמן לעכל, להיפרד ממנו".
התוצאות של הנתיחה שעוררה את הזעם יועברו בשבוע הבא. "לא הבנו למה בית המשפט לא מגלה קצת הבנה וסולידריות", נוטל את מושכות השיחה הסב משה, שחוזר לרגע שוב להיות איש ציבור מחושב. "איך הם לא מבינים שזה להמשיך ולהתעלל בגופה? אנחנו דתיים ויש אצלנו מושג של תחיית המתים ולכן אנחנו לא רוצים שייגעו בילד. רוצים שהוא יישאר שלם".
אבל אתה יכול גם להבין את רשויות החוק, שרוצות להגיע למשפט עם כל הנתונים.
"הם כבר עשו את כל הבדיקות", זועם הסב. "הבדיקות מראות שנעשה טלטול. אז שילכו בכלים אחרים, בפוליגרף. גם בארצות אחרות כבר הפסיקו עם הנתיחות. אנחנו חושבים שיש יד קלה על ההדק בדרישה לנתיחות. צריך לאפשר למשפחה שיש לה קשיים רגשיים והלכתיים למצוא דרך אחרת לחקור את האמת. אנחנו בכל אופן, יצאנו מאוד פצועים מהנושא הזה. ימים יגידו שהפרקליטות טעתה. גם אם יוכיחו שזה לא קרה בשוגג אני לא מאמין שהיא תשב בכלא, אז למה?"
אחרי הנתיחה המינימלית, נקבר משה התינוק בהר המנוחות. "אני לא עזבתי לרגע את הגופה", אומר הסב. "אפילו כשהאמבולנס כבר יצא מבית החולים הדסה, עצרתי אותו על כביש מספר 1 ועליתי אליו. עם כל הסיפורים שהיו על המכון בעבר, פחדתי שיעשו משהו לגופה. גם לפני הקבורה רציתי לזהות שזה אכן הנכד שלי ושהגוף שלו שלם. זה היה היום הארוך בחיי. לעמוד מול מערכות משפטיות, תקשורת, הפגנות המונים ולדאוג לקבורה עד אחת וחצי בלילה, זה דברים שעשו אותי מבוגר בעשר שנים".
"אנחנו לא ראינו אותו שוב אחרי הפרידה בבית החולים", אומרת מור. "כשראיתי שקוברים אותו, לא האמנתי שזה הבן שלי". "עד עכשיו עוד לא עיכלנו את זה", מוסיף האב.
אתה לקחת את הילד לרופאה, יש לך רגשות אשמה שאולי לא התעקשת על עוד בדיקות, שאולי היית צריך להישאר איתו ולא להחזירו למעון?
"ניסינו להכניס בעצמנו רגשות אשמה ולא מצאנו", מודה עמנואל בכנות. "הרי אם הוא היה בוכה עוד קצת, הייתי נשאר איתו. אבל הוא לא בכה בכלל. לא הייתה לי סיבה להאמין שהוא לא יישן טוב ויקום ערני ובריא".
מור: "לי יש רגשות אשמה שהחזרנו אותו למעון באותו יום. מתוך החודש שהוא היה אצל ב', עשרה ימים הוא היה בבית, עם כל מיני מחלות קטנות של ילדים. אני חשבתי שזה סתם, אז באותו היום כבר הייתי תקיפה עם עמנואל שלא כהרגלי. אמרתי לו, 'אם היא אומרת לך לקחת את הילד הביתה, אל תוותר לה'. התעקשתי איתו, ועל זה יש לי נקיפות מצפון. כי אני ממש לא אחת כזו שמתעקשת שהילד ילך לגן בכל מחיר".
תוך כדי הראיון מתקשר הרב שמואל אוירבך, הנחשב למנהיג הציבור החרדי ליטאי. הרב מנחם את הזוג הצעיר ומברכם, "שייתנו לכם כוח מהשמיים", ומשה ששם אותו על רמקול, מבקש ממנו, "צריך לברך את הזוג שתהיה להם שמחת חיים". הרב מסכים עימו וכמו רבים אחרים בשבעה הזו שבאים לנחם את ההורים, חותם את דבריו באיחולים לשמחות בעתיד. "הגיע משולם נהרי שהנכד שלו, חצי מתאומים, נפטר", מספר משה, "התקשר אריה דרעי שאיבד את הנכד שלו, וזה מוסיף לי כוח, אני חייב להודות. כולם אמרו שהכי חשוב שהמשפחה תגדל עם עוד ילדים".
מור, אנשים פה ממש מדברים איתך על ילד נוסף, את יכולה לדמיין את זה?
"אני כל הזמן אומרת שכמו שהשם לקח לי אותו, הוא יחזיר לי אותו בתינוק אחר. עם אותו פרצוף, שאני אראה את התמונות של משה ואת התמונות של הילד החדש, ואזכר בו".
עוד לפני מותו של משה, כשהבינו שהמצב מאוד קשה, הגיעו הביתה וקיפלו את הדברים הגלויים לעין שמזכירים להם את התינוק: שמיכת האוניברסיטה שעליה נהג לשכב, המובייל שהיה מעל לעריסה. עגלת התאומים שבה השתמשה מור עבור יוסף ומשה הועברה למחסן ובמקומה הוצאה עגלת היחיד. רק את בגדי התינוק השאירה מסודרים בארון.
"יש לי פליטה שלו על המצעים ואני עדיין מריחה אותו", היא אומרת. "כשחזרנו מבית החולים התלבטתי מה לעשות עם הסדין. מה, אשמור אותו מתחת לכרית וכל יום אריח את התינוק? או שאולי כדאי שאשתחרר מזה? הכי גרוע זה להיכנס לצער, לשקוע. ברור שהילד שלי חסר לי, שהבכי שלו חסר לי. הנה, השבוע היה איזה ערב שנשארנו לבד, ונדמה היה לי ששמעתי את משה בוכה מהחדר.
"היה לו קול כל כך יפה. הייתי אומרת לבעלי, כשהוא יגדל הוא יהיה פייטן. ולפעמים הייתי מרחיקה ממנו את המטרנה בכוונה, רק כדי לשמוע אותו קצת בוכה, כי היה לו בכי מדהים. אולי הלב שלי הרגיש שאני צריכה לשמוע אותו חזק עכשיו, כדי שקולו יהדהד לי בראש עוד שנים ארוכות".
מה המסר שלך לאמהות אחרות?
"לכו לפי הלב שלכן. אל תזלזלו ברגשות שלכן. שכל אמא תבדוק טוב־טוב, ולשים עין גם כשיודעים שהבן־אדם הוא טוב. ותנצלו כל רגע עם הילדים שלכם, תחבקו, תנשקו, כי אין לדעת מה יקרה מחר".
בהכנת הכתבה השתתף רועי ינובסקי
