מאחורי החומה

600 מיליון משתמשי אינטרנט מתגוררים כיום בסין. 20% מתוך סך 3 מיליארד משתמשי האינטרנט ברחבי העולם. אך עבור האנשים האלה, האינטרנט הוא דבר שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים בישראל או בשאר מדינות המערב. האתרים הידועים בעולם, כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק, ויקיפדיה או טוויטר, חסומים בסין ולא ניתן לגלוש אליהם או לחלקים מהם. "חומת האש הגדולה של סין", מנגנון הצנזורה הדיגיטלית הנרחב ביותר בהיסטוריה האנושית, מונע זה כבר שנים ממאות מיליוני האזרחים הסינים גישה לרשתות חברתיות, מאגרי מידע, מנועי חיפוש ואתרי חדשות. אמנם, יש מנועי חיפוש בסין או רשתות חברתיות, אך כל אלה נתונים לפיקוח ולצנזורה של השלטון.

המאה ה־21 הוגדרה כתחילתו של עידן המידע, אך דומה שבמקומות רבים בעולם המצב דווקא הפוך: עבור משטרים רבים, זרימת המידע החופשי נתפסת כאיום, והם משקיעים משאבים רבים דווקא לחסום ולצנזר אותו. אם מישהו חשב שהאינטרנט יביא איתו יותר חופש לעולם, ויאלץ את הממשלות להיכנע לכוחות השוק והטכנולוגיה, מסתבר שהמציאות מעט שונה: על פי דוח "חופש הרשת" של Freedom House, ארגון בינלאומי לקידום חירות ודמוקרטיה, שנת 2015 הייתה השנה החמישית ברציפות שבה נרשמה ירידה במדד חופש האינטרנט. "יותר ממשלות צינזרו מידע הקשור לאינטרסים ציבוריים, ובמקביל הרחיבו את ההאזנות ונוקטות אמצעים נגד כלים לשמירה על פרטיות", נכתב בדו"ח.

על פי הדוח, באופן לא מפתיע, סין היא המדינה המצנזרת ביותר — זו שמדורגת במקום הנמוך ביותר במדד חופש הרשת. אחריה ברשימה נמצאות איראן, סוריה, אתיופיה, קובה, אוזבקיסטן, וייטנאם, ערב הסעודית, בחריין, פקיסטן, איחוד האמירויות, סודאן, גמביה, בלארוס, מיאנמר, תאילנד, רוסיה, מצרים וקזחסטן.

הכל או כלום

בשנים האחרונות נרשמים מקרים של חסימות מידע גם במדינות נוספות, כאלה שנחשבו דמוקרטיות לאורך השנים. אחד הבוטים ביותר התרחשו ב־2014, כשנשיא טורקיה ארדואן הורה לחסום את טוויטר לאחר שציוצים שונים האשימו אותו בשחיתות. ואילו רק בחודש שעבר הורה שופט בברזיל לחסום לחלוטין את וואטסאפ, לאחר שנטען כי לא סיפקה מידע על פושעים שהשתמשו באפליקציה. אף שהחסימה בוטלה אחרי זמן קצר, הצעד חסר התקדים הביא לכך ש־100 מיליון ברזילאים היו מנותקים מוואטסאפ במשך שעות ארוכות. מייסדי פייסבוק ווואטסאפ, מארק צוקרברג ויאן קום, הגיבו שניהם בחריפות.

אגב, לא רק מדינות טוטליטריות נוקטות צעדים כאלה, אלא גם דמוקרטיות מערביות: בינואר 2014, אילצה ממשלת ארה"ב את אתר קורסרה, שמספק קורסים אקדמיים דרך האינטרנט, להפסיק לפעול באיראן, קובה וסודאן. הסיבה: הסנקציות שהטילה ארה"ב על אותן מדינות. קורסרה נאלצה לציית, גם אם תוך כדי מחאה.

לפעמים, ממשלות מנסות לחסום רק עמודי אינטרנט בודדים ש"מפריעים" להם, מבלי לחסום את האתר כולו. כדי להיאבק בתופעה, החלו האתרים הגדולים להשתמש בפרוטוקולי אינטרנט מאובטחים שאינם מאפשרים לחסום עמודי אינטרנט בודדים. התוצאה: אם מדינה רוצה להסיר פיסת תוכן, היא תיאלץ לחסום את כל האתר — או לוותר.

זה כבר קרה: ביולי 2015, הורה בית משפט בטורקיה לספקיות האינטרנט במדינה לחסום חמישה אתרים שתמכו במחתרת הכורדית; מאחר שהאתרים היו חלק מפלטפורמת הבלוגים "וורדפרס" המשתמשת בפרוטוקול המאובטח HTTPS, "נאלצו" ספקיות האינטרנט הטורקיות לחסום זמנית את "וורדפרס" כולו, על כל 70 מיליון האתרים שלו. במקרה אחר, שעלה לכותרות באוגוסט, חסמה רוסיה את הגישה לוויקיפדיה למשך כמה שעות, לאחר שבית משפט קבע שיש להסיר ערך יחיד הקשור לקנאביס. בגלל שפרוטוקולי האבטחה של ויקיפדיה לא מאפשרים הסרת ערך אחד, הורה בית המשפט לספקיות לחסום את ויקיפדיה כולה. עם זאת, החסימה נמשכה רק כמה שעות.

המצב הזה, של "הכל או כלום", מאלץ את הממשלות לחשוב פעמיים לפני שהן פונות למהלך קיצוני כמו הסרת תוכן.

קפיצה בהורדות

אבל גם הממשלות המצנזרות ביותר הבינו בשנים האחרונות כי חסימה מוחלטת והרמטית אינה אפשרית: רק מדינות בודדות כמו איראן וצפון־קוריאה, לפי הפרסומים, נקטו מהלכים להתנתקות מוחלטת מהאינטרנט הגלובלי.

הסיבה לכך שהחסימה, לרוב, אינה אפשרית: משתמשים רבים בעולם יודעים כיום להשתמש בתוכנות VPN, שמסוגלות ליצור רשת פרטית, ובין השאר להסוות את המיקום שבו נמצא הגולש. כשגולש מתקין על המחשב או על הטלפון תוכנת VPN כזו, הגלישה שלו מאובטחת ואנונימית; האתר שאליו הוא גולש "חושב" שהוא נמצא בכלל במדינה אחרת.

רבים בישראל משתמשים בשירותי VPN כאלה, ו"מדמים" גלישה מארה"ב — זאת כדי לגשת ללא הגבלה לשירותי מוזיקה או סרטים החסומים לשימוש בארץ. אחרים משתמשים בהם כדי לגלוש באופן אנונימי באתרים פורנוגרפיים. אך במדינות מסוימות בעולם, תוכנות ה־VPN הן המפתח לגלישה חופשית. את אחד משירותי ה־VPN הפופולריים ביותר מפעילה חברת הולה (Hola) הישראלית מנתניה. הולה הוא תוסף חינמי לדפדפן או אפליקציה לנייד, שמאפשר בדיוק את זה: גלישה מאובטחת ואנונימית. להולה יש כבר 60 מיליון משתמשים.

מנתונים שחשפה בפנינו, אפשר לראות שבמדינות המובילות בצנזורה על הרשת, השימושים בהולה אכן מיועדים לגלישה לאתרים אסורים וחסומים: בסין, למשל, האתרים הפופולריים בקרב משתמשי הולה הם אתרי חדשות מערביים ורשתות חברתיות. באיראן אלו רשתות חברתיות ופורנו, בסוריה — ויקיפדיה, בלוגים ופורנו. ברוסיה מדובר בכלי תקשורת מערביים ובבלוגים של האופוזיציה. גם בתאילנד תמצאו בראש הרשימה אתרי תקשורת מערביים. בטורקיה — יוטיוב וטוויטר.

בהולה מספרים על קפיצה בהורדות שבאה בכל פעם שהגיעה חסימה כזו, למשל אחרי זו שהתרחשה בטורקיה ב־2014. בחמשת הימים שאחרי חסימת וואטסאפ בברזיל למשל, התקינו 269 אלף ברזילאים את הולה על המכשירים הניידים שלהם, והעלו את סך המשתמשים בה אל מעל ל־2 מיליון.

"כשהאינטרנט החל לצמוח באמצע שנות ה־90 הוא היווה פלטפורמה ליצירת שוויוניות וחופש מידע", מסביר עופר וילנסקי, מנכ"ל הולה. "אנשים אהבו ללמוד דברים חדשים ולפגוש אנשים בעזרת הרשת הזו. ככל שהאינטרנט הפך לחלק משמעותי יותר מחיינו, ממשלות ותאגידים החלו לצמצם את יכולתנו לחקור, ללמוד ולדעת. הולה מחזירה את השוויוניות ומאפשרת לכל אחד מכל מקום לראות את האינטרנט כפי שהוא היה צריך להיות — חופשי".

אולטימטום ממשלתי

עליית השימוש בשירותי VPN הביאה לכך שממשלות אימצו שיטות עקיפות לחסום את התוכן באינטרנט. למשל, במקום חסימה כוללת של אתר, הן מפעילות לחץ על אתרי אינטרנט, חברות אינטרנט ועל אנשים פרטיים, להסיר בעצמם תוכן שאינו נוח לממשלה.

על פי נתוני "פרידום האוס", 42 מתוך 65 המדינות שנבדקו ב־2015 דרשו מחברות או מאתרים להגביל תוכן בעל אופי פוליטי, חברתי או דתי; הממשלות נוהגות להציב אולטימטום ומאיימות לבטל את רישיון הפעילות או לחסום לחלוטין את האתר אם לא ייענה לדרישותיה. במקרה שהגוף "הסורר" הינו חברות קטנות ומקומיות, אלה בדרך כלל נאלצות לציית. אך המצב מסתבך — מבחינת הממשלה שרוצה להסיר את התוכן — כשמדובר בחברה בינלאומית כמו גוגל, פייסבוק, טוויטר או יוטיוב. ובכל זאת: בשנים האחרונות נרשם גידול חד בבקשות להסרת מידע, שמגיעות מצד מדינות לחברות כמו טוויטר, גוגל או פייסבוק, גם אם לא כולן נענות. למשל, בקשות הסרת המידע שהגיעו מממשלות בעולם לטוויטר, המריאו מ־6 ל־1003 בתוך 3 שנים.

ומה עושות מדינות שלא יכולות להכריח חברה מעמק הסיליקון להסיר תוכן שמפריע להן, אבל גם לא יכולות לחסום אותן לחלוטין? במקרה הזה, הן יכולות ללחוץ ישירות על המשתמשים שמעלים את התוכן הזה. על פי דוח חופש הרשת, ב־2015, ב־40 מתוך 65 מדינות שנבדקו, הרשויות עצרו אזרחים בגלל ששיתפו מידע ברשתות דיגיטליות.

בבחריין, למשל, עצרו הרשויות משתמש טוויטר בשם @Takrooz, שפירסם ציוצים סאטיריים, באשמה "שהצית שנאה נגד המשטר". 100 אלף ציוצים נמחקו, לאחר שלפי ההערכות, הוא עונה בכלא. גם בערב הסעודית קרו מקרים שמשתמשים פירסמו תוכן שנוי במחלוקת, נעצרו ונאלצו להסירו. ברוסיה הועברו בפרלמנט חוקים שמטרתם להשתיק ולהרתיע בלוגרים מלהשמיע ביקורת על השלטון — למשל חוק, לפיו כל בלוגר עם 3,000 קוראים יומיים יירשם בממשלה ויספק את פרטיו.

מדרון חלקלק

דוח חופש האינטרנט אמנם לא התייחס לישראל, אך באיגוד האינטרנט הישראלי כן מביעים דאגה ממגמות מטרידות שמתקיימות גם בארץ.

"יחסית לכלל מדינות העולם ישראל נמצאת במקום טוב, ביחד עם דמוקרטיות נוספות הפועלות לשמירה על חופש הרשת", אומרת מיטל גרייבר שוורץ, מנהלת קשרי קהילה ורגולציה באיגוד האינטרנט הישראלי. "עם זאת, מדי פעם עולות הצעות חוק הטומנות בחובן פגיעה בחופש הרשת ומאיימות לשנות את האיזון בישראל. עד היום לא הוגשו הצעות חוק למניעת חופש ביטוי של קבוצות פוליטיות ברשת או מעצרים של בלוגרים, אך היו פעולות אכיפה גבוליות על ידי המשטרה".

בנוסף, מסבירה גרייבר שוורץ, "כמעט בכל כנסת עולות הצעות לצנזורה ולחסימת גישה לאתרים. בבסיסן עומד, לכאורה, רצון להגן על ילדים מפני תכנים פוגעניים (בדומה להצעה של ח"כ מיקי זוהר, שעומדת כיום על שולחן הכנסת) או לנסות ולמנוע גישה לאתרי הימורים, סמים ופדופיליה. עם זאת, חסימת גישה אינה אפקטיבית, ותפגע באופן קשה בחופש הרשת. זהו מדרון חלקלק מאוד, שכן מדובר בפתח לפגיעה אנושה בחופש הביטוי והרשת. למשל, חסימת גישה לאתרי אלימות תלויה בפרשנות של המונח הזה, ועלולה להוביל לסתימת פיות". והיא מסכמת: "הדרך אינה בחסימת גישה לתכנים אלא בטיפול בעבירה ובעבריין".

c@yedioth.co.il-sagi