מעצבי אופנה רבים שהיו חווים את המסע המטלטל שעברה לילך אלגרבלי היו כנראה מתפרקים. אתה נושם וחי טקסטיל וצבע, בדם יזע ודמעות מקים מותג הנושא את שמך, מקדיש את החיים שלך לבייבי הזה, צובר לקוחות והצלחות, ואז משהו לא מסתדר עם השותפים, חתול רע חוצה את הסטודיו, האיבה הופכת להיות השחור החדש והכל מתפרק לך בפרצוף. השם שלך נשאר על הלוגו והשלטים, הלב שלך מחובר בחוטי ברזל למכונת התפירה, אבל אתה כבר לא שם יותר. אתה בחוץ. מביט מהצד ובעצב במה שפעם היה שלך. זה מה שקרה ללילך אלגרבלי.
לפני 12 שנה, אחרי שנים של עבודה כדיילת באל על, ובלי לעבור דרך שנקר, אלגרבלי עזבה את הצ'ק־אין ואת עגלת המגשים, הקימה את המותג "לילהמיסט" והתחילה לתפור שמלות.
"הכל התחיל", היא מספרת, "בגלל 'סקס והעיר הגדולה'. זה היה בדיוק כש־H&M פתחו סניפים בניו־יורק. היינו אז מכורות לרשת הזו. היינו יוצאות עם שקיות ענקיות ומביאות לארץ. זה היה טירוף. זה היה בדיוק בשיא ההיסטריה סביב קארי, סמנתה וכל השאר. שם למדנו את כל העניין של להיראות ולהתלבש. בלי הרשתות החברתיות, בלי האינטרנט והרבה לפני עידן המותגים, הבנו שהבגד הפך להיות זמני, לובשים לאירוע או ליציאה וממשיכים הלאה. ושם היה לי ברור איזו מעצבת אופנה אני רוצה להיות: של הפאן, של הנשיות, של לטרוף את החיים. שזה מה שמעניין אותי, וזו לא אופנה, זה משהו גדול יותר".
ב־2004 עזבה כאמור את הדיילות והחליטה לפתוח מותג משל עצמה, בלי מושג ביחסי ציבור, בלי להבין בספקי בדים ותופרים, וישר קפצה אל המים העמוקים.
"אחותי באה לעבוד איתי, והיינו תמימות. רצינו לעשות אופנה, וכשהלקוחות באו וקנו, לא האמנתי. זו הייתה תקופה שבה לא היה בארץ כלום. היה כאן זארה וזהו. בעלות החנויות שקנו ממני לא האמינו שנשים יתלבשו ככה ואמרתי להן, 'אני באתי ממנהטן, ככה מתלבשים'".
היא פתחה חנות בדיזנגוף, תפרה שמלות ערב בהזמנה, והייתה חלק מתקופת הזוהר של התעשייה. "קראתי לזה 'קוטור להמונים'", היא צוחקת. "העסק עבד יפה, והכל היה אפשרי: אתה מעצב משהו, משלב חומרים יקרים, תוקע מחיר גבוה ונשים קונות את זה. כל פעם נדהמתי מזה שלקוחות הסכימו למחירים".
ראתה כי טוב, אלגרבלי צירפה שותף לעסק, את צביקה עשור (הבעלים של רשת עירית לשעבר), והם פתחו את Made by Lilamist, מותג ביגוד עם מחירים נגישים יותר שמכר לחנויות ברחבי הארץ והחזיק שתי חנויות בתל־אביב.
אבל לא הכל היה ורוד בממלכת הלילך. לאחר ארבע שנים של שותפות עם עשור, שבמהלכן ידעו עליות ומורדות, אלגרבלי נטשה בבת אחת את הספינה שנשאה את שמה. יום בהיר אחד שום דבר כבר לא היה שלה.
"היו בעיות בינינו, אבל לא האמנתי שאנחנו צריכים להיפרד", היא מספרת על המשבר. "זו הייתה המכה הגדולה שלי ברמה האישית: לקום בבוקר ולראות את הבייבי העסקי שלך רחוק ממך. זה היה לא רק מפח נפש, אלא הפחד להישאר לבד. עברתי את התקופה הקשה שלי כאדם, כאישה וכאשת עסקים, אבל תמיד היה ברור לי ש'לילך אלגרבלי' זה אני. הבנתי שבלי האופנה אני מתה. אני שום דבר. פעם שמעתי את מאיה בוסקילה אומרת, 'אתה יכול לשים אותי בכלוב, אבל מה שאני יודעת הוא לשיר'. וככה הרגשתי גם לגבי עצמי: אפשר לסגור את העסק, אבל לא תוכל לעצור אותי".
לאלגרבלי לא לקח הרבה זמן כדי להמציא את עצמה מחדש. בוקר אחד עברה בנחלת בנימין, ראתה בדים שאהבה והבינה שהיא חוזרת. תוך חודש וחצי העמידה קולקציה, עבדה על לוגו והתחילה למכור. "הרמתי טלפון לשלושה אנשים - הגזרן, ספק הבדים והתופר, וכולם אמרו לי 'חיכינו לטלפון הזה'", היא מתארת את הצעדים הראשונים של המותג החדש. "הבנתי שהם העריכו את היכולות שלי יותר ממני. וכך גם הלקוחות".
היא יצרה 20 דגמים ראשונים, העלתה באינסטגרם שלה תמונה עם הלוגו והמשפט "it's a new day it's a new dawn — לילך אלגרבלי coming soon". בלי לטלפן לאיש היא התחילה לקבל פניות מקניינים שרצו לראות מיד את הקולקציה, הגיעו לסטודיו הקטן שלה בדרום תל־אביב וקנו את כולה ומכאן הכל כבר היסטוריה. מאז שפתחה מחדש, אלגרבלי היא אחת המעצבות העסוקות בישראל, עם שמלות שנמכרות במהירות ברחבי הארץ, דף פייסבוק פעיל ומאות אוהדות ברחבי הארץ, בלי שיש לה חנות אחת משלה.
"המזל הגדול הוא שכנראה יש לי את הכישרון לדעת מה נשים רוצות. הרי יש את הכל מסביב, אבל אני יודעת איך להתאים את זה לכיס, לרוח התקופה וללקוחה. הלקוחות רוצים שהקוטור יירד אליהן, ואני מסתובבת ברחבי הארץ ומגלה שמה שחשבנו על הפריפריה כבר לא נכון. היום היא מקום תוסס עם מסעדות, בתי קפה, אירועים וחאפלות. לנשים שם יש הרבה סיבות לקום, להתלבש ולהיות יפות".
"הבגד הכי יקר שאני מעצבת עולה 699 שקלים", היא מנסה להסביר את סוד ההצלחה. "רוב השמלות שלי עולות 380 שקלים. אני עושה קו מיוחד שמתומחר במחירים נגישים ולכן יש לו ביקוש. בנוסף, לאנשים בפריפריה יש כל הזמן אירועים, ואני מציעה בגדים יפים, חגיגיים במחירים הגיוניים. אני מוכרת שמלה ב־380 שקלים ואישה יכולה לנצל אותה לאירוע, לנסיעה לאילת ולעוד אירוע אחר. אני מוכרת ניראוּת. אני מחפשת להגשים להן חלומות שאני מגשימה לעצמי. מבחינתי, אישה לא צריכה הרבה, היא צריכה מחמאה, וזה מסדר אותה להרבה זמן. בעיקר בעידן הרשתות החברתיות. בשביל התמונה, זה מספיק. ובשביל הרגע הזה אני רוצה להיות שם בשבילה".
ותחזרי לעשות שמלות יקרות בהזמנה, כמו פעם?
"אי־אפשר להגיד אף פעם, אבל אני לא חושבת שאחזור לעשות קוטור. אפשר אולי לעשות שמלות קצת יותר יקרות, אולי לעונת האירועים, אבל אני לא מחפשת להיות רומנטית. אני יותר מעשית, ומה שאני מחפשת הוא לרוץ למרחקים ארוכים. אני לא הולכת להיפרד מהתחום ולהיעלם. וזה הדבר הכי ודאי שאני יכולה להגיד על עצמי. בגילי, אחרי 12 שנה, אני חושבת שמה שאני עושה הוא הכי מעניין: לעשות אופנה ולתמחר במחיר שאף אחד אחר לא יכול לתת. זה ההישג הכי גדול שלי היום".
ומה היית רוצה לעשות בעתיד?
"הייתי מאחלת לעצמי פרישה בגיל צעיר. ויש לי חלום: ללמד נערות לתפור. למדתי תפירה במגמת אופנה בתיכון, ואף אחד מהמורים שלי לא השפיעו עליי כמו המורה לתפירה שתמיד אמרה לי שביחד עם התפירה אני צריכה ללמוד מתמטיקה. הכל יכול לקרות בחיים, אבל אני מקווה שאני אמשיך ליצור ואמשיך להיות בקשר כזה עם הלקוחות שלי. הדרך עוד לפניי. העשייה האמיתית שלי מתחילה היום, אחרי 12 שנים זה היה סיבוב גדול, ועכשיו אני מאושרת".
