"הייתי ילד מגמגם. לא משהו נורא, אבל מגמגם", מספר אלי בן דוד. "אחותי הייתה אומרת לילדים, 'אל תצחקו עליו. אבא שלי לא מרשה לצחוק על אלי'".
וגם ילד נמוך. דווקא כשהיה משוכנע שהנה, הוא הופך לכוכב כדורסל, כמו מיקי ברקוביץ', מי שהעריץ כל חמישי מול הטלוויזיה בבית באילת, בשעה הקדושה של אב ובנו שאין להחרידה.
"הייתי רכז מעולה. בחוויה האישית שלי הייתי כבר אלוף. משחק שעות, מחקה מהלכים מהטלוויזיה. עד שבגיל מסוים הפסקתי לגבוה. טראומה. אז אתה דוחף עיתון לנעל ספורט, והולך עם עקב בנעל, ומתעקש, ואתה מתבאס נורא מהגובה, אחי. עד שאבא שלי קלט שאני גמד, ואולי כדאי שאני אשחק רק עם עצמי. וככה, הלך וקדח בארון, במיוחד עבורי, סל פרטי", הוא משחזר.
"אז בסוף הגעתי ללימודי משחק בניסן נתיב, ופתאום, משהו אצלי נפתח, מצאתי את המקום שלי, ונפטרתי מהגמגום, ובאיזשהו מקום מצאתי את הייחוד שלי בהצחקה. ורכז אני כבר לא אהיה, אבל זה נשאר בי, לראות הכל, ותבוא אתה מפה ותלך אתה לשם, להיות בקונטרול. ונשארה השריטה לספורט", הוא אומר.
ואת השריטה הזו, הומור טוב לב וקורטוב סאטירה טיפה מרושעת, הוא מביא גם לתוכנית שלו (הנכתבת יחד עם עמרי עמית ואדר מירום), 'אנחנו במפה', בהוט. עורך אתר הספורט הבהמי, זוג כדורגלנים בדאבל־פס הומו־ארוטי, מתעמלות אנורקטיות ותזמורת שמבצעת המנוני טריבונה מככבים בסדרת מערכוני מאחורי הקלעים של הספורט הישראלי. כזו שכבר רושמת הצלחה יפה - בן דוד מדבר על משהו כמו שמונה מיליון הורדות בוי־או־די. וגם סערה שהיח"צ לא יכול היה להמציא. אחד המערכונים הקבועים בסדרה מציג את דמותה הקשוחה של מאמנת התעמלות (שלום מיכאלשווילי, במבטא של חבר המדינות), המתעמרת בצעירות המבוהלות, מטיפה לדיאטה, הקאות והפרעות אכילה, ומעליבה בקללות כמו "דובי" ו"היפופוטם". הפרודיה הרגיזה את מאמנת ההתעמלות האמנותית של נבחרת ישראל, אירה ויגדורצ'יק, שאף טענה בראיון ל'ידיעות אחרונות': "או שישלמו לי דיבידנדים, כי הם עושים עליי כסף, או שאתבע אותם על לשון הרע". והוסיפה, "בטח שאני אומרת דובי והיפופוטם. ואם אני כועסת על מישהי שמעלה 100 גרם? אני גם כועסת שמעלים 50 גרם".
בן דוד צוחק. "בוא נגיד ככה: חלק מהדמויות כותבות את עצמן. ותשמע, זה באמת סיפור מצחיק נורא, כמו כל הספורט הישראלי. קרקס".
ומה עם מי שנשרט, אבל על אמת? אתה עושה מערכון על ילדות תחת לחץ, פגיעה בדימוי הגוף, אנורקסיה. הן גם הקהל שלך. והילדה הכושלת מהמערכון שלך בסוף גם מנסה להתאבד.
"חס וחלילה. אני לא בא לצחוק על הילדות אלא על התופעה. תופעה שבגללה 40 אחוז מהמתעמלות סובלות ממה שלא תרצה, עקמת, בעיות מחזור, עיכובים הורמונליים, ואני לא מבין את ההורים ששולחים אותן לדבר הזה. ונכון, גם בהוט עשו לי קצת עניין על המערכון הזה, ולא הייתי רוצה שתהיה ילדה שתראה אותו ותיפגע. המטרה היא להראות שהמציאות פוגענית. ואם עשינו משהו קטן שהעלה את המודעות, דיינו". משתהה. "חוץ מזה גם להתאבד היא לא מצליחה".
מודי בר־און, מי שניסה לייסד תרבות ספורטיבית חדשה בערוץ הספורט, קרא להומור שלך 'נונסנס פריפריאלי'. שזה אומר מה, 'לעשות שכונה'?
"לא יעזור, אני באתי מאילת, שהיא פריפריה. וכמו אבא שלי, שהיה שומע זהר ארגוב וגם בטהובן, אז אני פריק של 'החמישיה' ומונטי פייטון ומודי בר־און, וגם מערכונים עם הומור סלנגי מהרחוב בלי פילטרים. והשילוב הזה מאפיין את 'אנחנו במפה', ואם הייתי רוצה להתפלצן, הייתי אומר שזו השפה הייחודית שלי".
¥ ¥ ¥
בן דוד, 39, הוא אילתי. הבן השני לעוד שלוש אחיות, הורים ילידי מרוקו. אמא עלתה בשנות ה־70, "משפחת לייב, נשבע שזה השם. כנראה מאחד הפוגרומים, יאללה, לכו לאיפה שיש שמש". אבא מעליית שנות ה־50. גדל באילת. ילדות של ים ובלגנים בבתי מלון, זורקים ביצים של יונים על תיירים מהגגות. "זו אילת. יש ילדות יותר נפלאה מזו?"
אחרי שהוא מסיים מגמת תיאטרון, צבא והסיבוב בדרום אמריקה הוא נרשם לניסן נתיב. בזמן הלימודים הוא מתפרנס בדוחק. "מוצא את עצמך מוכר קפה באיכילוב. מורה לטבע של ילדים, מביא להם עכברים. עד שאבא חוזר ושואל אותי אם יש לי כיוון בחיים. 'כן. נראה לי שאני אהיה ליצן בימי הולדת'".
בתקופה הזו, מטעמי חסרון כיס, הוא מתגורר אצל סבתא שלו, שבינתיים הלכה לעולמה. "אני וסבתא, פתח־תקווה, שכונת פג'ה, לא מקום משהו. גר אצלה בסלון כל השנים האלה. רק אני והיא. עושה לה כל שישי קידוש, היא גם חטפה אחר כך סטרוק קטן, באיזשהו מקום הייתי סועד אותה", הוא מספר. "לסלון, הזה אני גם מביא את החברה, שתהיה בהמשך אשתי. ושם גם החרמון הראשון שלנו. ופתאום סבתא נכנסת! וזו הסבתא הכי מרוקאית שיש, 'מה זה אלי, מה קורה פה?!'" הוא צוחק. "הבאתי אותה לתרגיל בניסן נתיב. עבדנו על סיזיפוס, והייתי צריך להרים את הסלע. היא מחכה בשקט עד הסוף ואז אומרת לי, 'יימח שימם כל הנישן נתיב האלה! 'אתה הכי קטן, ונתנו לך להרים את האבן הכי גדולה? יימח שימם!'"
עם או בלי קשר לסיזיפוס במרוקו, בן דוד חותך די מהר מתיאטרון. מעלה מופע סטנד־אפ עם חבר, עמי אנידג'ר, "המופע של עמי ואלי". "ומתחילה תקופה ארוכה, משהו כמו שבע־שמונה שנים, שאתה מגיע לביוב של הביוב", הוא נזכר.
"זה מתחיל בימי שבת בלילה, נותנים לך צ'אנס, תעשה איזה סקצ' באחת בלילה. ואם זה בסדר אז יש כמה חלטורות קטנות. ואחי, סטנד־אפ זה הארדקור. מגיעים לראשון־לציון, בעצם בהתנדבות וזה ערב קשה, כולם חיילים, מפוצצים, רוקדים עם הנשקים שלהם בשגעת. ואנחנו נכנסים וזה, 'חבר'ה, הגיעו הבדרנים עמי ואלי!' מי? מי אנחנו בכלל? ויש כל מיני הופעות בכל מיני חורים, כאלה שצריך לעצור את הדיבור כי בדיוק המטוס עובר מעל, ובינתיים אני כבר נשוי ואשתי בהיריון. ואתה מגרד, 4 אלף בחודש, 5 אלף. לא ממריא. זוכר את עצמי יושב עם יובל סמו במועדון קטן. והוא אומר, לאט, בקול הזה שלו, 'וואלה, אלי. אולי אנחנו לא בתחום הנכון'. יושבים באחת בלילה, גמורים, באחוריים של אולם עם 70 איש. וכמה כבר תצחיק אותם?" הוא מספר. "אז אתה עושה את זה במשך שנים, רק כי אין לך משהו אחר לעשות".
'בובה של לילה' הייתה הברייק שלו. תוכנית שנולדה כמעט יש מאין. בן דוד (ביחד עם הכותב הראשי, ארנון וייס), ניהלו קרחנה אולפנית, שעושה צחוק מכל יציעי העיתונות למיניהם, המצולמים באולפן ליד. בובות של גיבורי ספורט במשקל נוצה עם שלל החיקויים של מיקו ג'מאל, מהומת סלפסטיק שהקימו ירון ברלד, אסי ישראלוף וחברי 'מה קשור', ומהעונה השנייה גם אלי יצפאן, ואינספור קאצ'־פרייזס מפי הגיבורים שלנו: פרוספר אזגי, יענקלה שחר, אלי אוחנה, שימי ריגר, שאול אייזנברג. תוכנית שהשלימה כבר ארבע עונות, "וברמה העקרונית היא עתידה לחזור העונה", אומר בן דוד. ניסוח מכובס להסדרת עניינים כספיים.
'בובה' הייתה קורעת בהתחלה. אבל רבים טענו שהיא חוזרת על עצמה, שוב ושוב ושוב, ה'ווסחאב' של אזגי, 'רשע' של לוזון, וכדומה.
"זו הייתה החלטה מראש. סטייל 'הרצועה'. אמרתי מראש, אנחנו ערוץ נישה. אנחנו לא 'ארץ נהדרת', שאנשים יושבים ומחכים לנו. בנו נתקלים. ואם לא ראו קודם, יראו עכשיו. חוץ מזה, אתה לא יודע מתי דבר באמת נדלק. והדבר שהכי הדליק את התוכנית היה ה'ווסחאב' של אזגי - אז כן, שמחנו לחזור על זה".
עוד ביקורת מדברת על כתיבה לא מספיק חדה, די ילדותית ושטוחה, שלא עומדת מול ההומור החזותי, הסלפסטיק, של ברלד ואסי.
"לזה אני בפירוש לא מסכים. הכתיבה מושקעת מאוד, אין לכם מושג כמה. ובקשר לברלד, שים לב מה קרה. כל פיינשמקר פתאום דיבר על 'סגנון' ו'תופעה' כדי להסביר לעצמו למה הוא צוחק כמו משוגע. זה דבר נורא פשוט, איש שמן בלי חולצה רודף אחרי אוטובוס. אז למה למען השם אני צוחק?"
הצלתם את הקריירה של יצפאן?
"לא הייתי מרחיק לכת. בוא נגיד, החזרנו לו את רוח הנעורים. גדלתי עליו. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא בדיוק אכל במיה. ודבר ראשון שאל, אכלת כבר? לא? בוא, תיקח. וככה עם היד הוציא מהקערה ונתן לי. זה האיש".
ההצלחה של "בובה של לילה" הובילה את בן דוד והכנופיה לספין־אוף "בובה של מדינה" בערוץ 10. אבל מה שעבד במגרש של הקטנים, מסתבר, לא סחף את ליגת־העל. "תוכנית שנולדה בלחץ זמן. תוך חודש וחצי תוכנית, עם בובות, ולא ברור לגמרי מה האוריינטציה, ומה קורה בינתיים עם 'בובה של לילה'", מודה בן דוד.
היא כשלה בגלל ציפיות יתר?
"ב'בובה של מדינה' אנחנו כבר עומדים מול 'ארץ נהדרת', שאין ולא תהיה כמותה, מבחינת ההפקה, הטאלנטים, הניסיון - הכל. ומבחינת רייטינג, נדמה שעשינו את אחת מתוכניות הבידור הכי מצליחות בערוץ 10, משהו כמו 14 אחוז רייטינג. אבל זה לא 'בובה של לילה'. כי ב'בובה' אני עושה את נומה - ופה אני עושה ביבי, ולא יעזור, זה לא אותו דבר! אתה לא יכול להביא את הנונסנס הזה לשם. ואתה גם מאבד את אלמנט הראשוניות, אתה כבר לא הראשון שמביא את שאול אייזנברג, אלא דמויות פוליטיות שנעשו כבר אלף ואחת פעם. זה לא הדי־אן־איי שלי, אז חזרנו הביתה, לספורט".
היית יכול לפרוח ב'ארץ נהדרת'? נגיד, ככותב בכיר?
"בוודאי. ואולי מתישהו גם אצטרף. אני מעריך את החבר'ה שם, הם שפיצים, אבל אני עושה את הדברים שלי. 'ארץ' מטפלים בענייני חיים ומוות, בווליום גבוה, ואני עם הספורט, נישה, בבואה של החברה".
¥ ¥ ¥
את אשתו אלינור הכיר כשלמד בניסן נתיב, "והיא הייתה ב'רימון', הגיעה מבלגיה, עם האקצנט הצרפתי הזה, והיא יפה־יפה, ומנגנת סקסופון. שאני לא אדלק?" הוא מספר. "עד היום אנשים שמסתכלים עלינו יחד עושים מבט כזה, 'מה היא עושה איתו?' אני כמו פרויקט פר"ח שלה". הפרויקט נמשך כבר 15 שנה והניב גם שני ילדים, דניאל ונעם, בני שש ושלוש. מאז אוגוסט בן דוד על הקו לפריז, נון־סטופ, כל וויקנד. זה קרה כי אשתו הפכה לנספחת התרבות שם.
תתאר איך זה נראה.
"מיום שני אני בארץ. גר באיזה צריף ברמת החייל, עובד־עובד־עובד, בערב אוכל משהו, קורא, רואה טלוויזיה. בחמישי אני טס לפריז. מגיע ישר לשישי בוקר עם הילדים, מוציא אותם מהגנים, שישי־שבת־ראשון איתם, וחוזר לשני־שלישי־רביעי פה. כבר חצי שנה. ותבין, זה מינוי לארבע שנים!"
15 שנה, אולי מצאת פה נוסחה לרענון והחזקת יחסים.
"יכול להיות. ותשמע, אני צועד שם ברחוב, עשר דקות ברכבת, שעה וחצי ללונדון לראות כדורגל. זה לא החלום? יושב בבתי קפה בפריז, עובד על התוכניות פה, וכותב להוט סדרה על החיים שלי. 'הנספח'. כי אני בעצם הנספח! אשתי גרה שם, גם אחותה הגדולה, והילדים שלנו - אז מי פה בעצם הנספח? ואתה יודע, נספחת תרבות, מלא אירועים, ואנשים נחשבים, והיא בחורה יפה, ואומרים לי, 'הלו, האישה שלך בפריז לבד!' אז זו בעצם סדרה על גבריות".
בתור הנספח של הנספחת, הוא מספר, הוא מתלווה לאירועים נוצצים. "הזמינו אותנו ללובר, לתערוכה 'מהרקולס לדארת' ויידר'. טוב, הילדים מתים על דארת' ויידר, נלך. אבל אני אילתי והילדים אילתיים, ויש שם את כל הקייטרינג הזה והאנשים הרשמיים, ורק אנחנו שוכבים שם בין הפסלים. ופתאום הילד הקטן מראה לי את הבולבול. מותק, מה אתה עושה? 'גם הפסל עם בולבול בחוץ'".
