לתת־אלוף מיכל בן־מובחר אין בכלל ספק. "המלצות דו"ח לוקר לגבי שירות הקבע בצה"ל מנותקות מהצרכים האמיתיים של הצבא", היא אומרת.
אבל מדובר באלוף לשעבר, סגן מפקד חיל האוויר, מזכיר צבאי לראש ממשלה, בשר מבשרכם.
"אני לא מבינה איך אלוף שגדל במערכת הזו כתב כאלה המלצות. אבל זו כבר שאלה שצריך להפנות אליו".
לפני קצת יותר משבוע, אחרי 32 שנות שירות תובעני בצה"ל, פשטה בן־מובחר (50) את המדים. בשש השנים האחרונות ("שש שנים ושלושה חודשים, אבל מי סופר?" היא מתלוצצת) היא כיהנה בתפקיד ראש חטיבת הסגל של צה"ל, הגוף האחראי על כלל מערך שירות הקבע. האתגר המרכזי שאיתו התמודדה בחטיבת הסגל, במיוחד בשלוש השנים האחרונות, היה להיפרד מ־4,500 משרתי קבע – רובם פוטרו מהצבא ומקצתם פרשו לפנסיה ללא מחליף, לצד מאבק על השארתם במערכת של אנשי קבע בתפקידים ייחודיים למרות הקושי הרב להעניק להם תגמול כלכלי הולם.
אבל לפני שאנחנו צוללים לנושא הפיטורים, אני מבקש ממנה הסבר על הסיבה שבגינה החל התהליך: איך תפח צה"ל תוך עשר שנים מ־40 ל־45 אלף אלף אנשי קבע, למרות ההתחייבות לקטון?
"ב־2006, לפני מלחמת לבנון השנייה, היינו פחות מ־40 אלף אנשי קבע. זה נכון, אבל אחרי המלחמה הבין צה"ל שקיימים הרבה פערים", אומרת בן־מובחר. "הימ"חים, הכוננות, הקישור, פיקוד העורף שהפך לחזית, מערכים שלמים נבנו מחדש לצד תגבור מערכים קיימים, כמו הצוללות, והקמת מערכים חדשים, כמו הסייבר. כך נוספו עוד ועוד תקנים, עד שהמספר הפך להיות גבוה ממה שהתכוונו. אבל הגידול כולו היה בתקני קבע ראשוני בלבד" (קצינים עד דרגת סרן ונגדים עד דרגת רב־סמל, כולל — י"י).
את התשובה לכך צריך לחפש כנראה במגרש אחר, אצל הרמטכ"ל לשעבר ושרי הביטחון שאיפשרו זאת, אבל לזכותו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ ייאמר כי הוא היה אמיץ מספיק כדי להתחיל את השינוי. עם כניסתו לתפקיד הכריז גנץ על הצורך בתוכנית קיצוצים דרסטית — "התכנסות", בשפה הצבאית — והמשימה הוטלה על כתפיה של בן־מובחר.
איך ניגשים לפיטורים של אלפי אנשים?
"הגישה הבסיסית הייתה לשחרר את אלו שהם פחות טובים, ואת אלו שהם פחות נחוצים, שיש להם פחות אופק שירות. לצורך כך בניתי מחדש כלים להערכה ולמיון כדי שנוכל לדרג את האנשים. בנוסף, פיטורים הם הליך משפטי. עבדתי מול משרד המשפטים לבניית עילות היפרדות חוקיות. בתחילת 2013 התחלנו ליישם את התוכנית, וכבר בשנה הראשונה שוחררו 1,500 משרתי קבע. עד עכשיו שוחררו יותר מ־4,000, ו־2016 היא השנה האחרונה של התוכנית. אני מעריכה שהמגמה הזו של הצבא שהולך וקטן תיבלם".
בן־מובחר יודעת לספר גם על אנשי קבע שניסו להילחם בפיטוריהם, אבל לתחושתה, "שיעורי הבית" שהוכנו טרם תוכנית הקיצוצים הוכיחו את עצמם. "מתוך יותר מ־4,000 אנשי קבע שפוטרו, הוגשו 110 עתירות נגד הפיטורים. 30 מתוכן עדיין מתנהלות, ו־80 כבר הסתיימו. כולן נדחו חוץ משתיים. זה אחוז אפסי".
מי יעבור מגלילות לנגב?
בן־מובחר נחשבה בצה"ל לקצינה מקצועית. גם דרגת התת־אלוף הוענקה לה כדרגה אישית, כאות הוקרה לאופן שבו היא מבצעת את תפקידה.
"בסוף 2009, כשנכנסתי לתפקיד, עדיין לא הייתה חטיבת סגל (אלא מחלקה בראשות אלוף משנה – י"י)", היא מספרת. "מהר מאוד הבנתי שזה מקצוע. שקבע של היום כבר לא דומה לקבע של פעם. פעם קבע היה מלשון קבוע. קבוע עד הפרישה. היום כלום כבר לא קבוע. רק אחד מתוך 10 או 11 מגיע לקצה השירות (זכאות ליציאה לפנסיה – י"י). היום יש קבע ראשוני, קבע מובהק, נקודות יציאה. שום דבר משירות הקבע המסורתי לא קיים בשנים האחרונות. אם פעם מערך הסגל עסק בדיוני איוש תפקידים, בהארכות שירות ובפרסום המינויים, בשנים האחרונות תחום העיסוק הפך להרבה יותר רחב. צריך לדעת להיפרד ממאסות של אנשים, צריך לדעת לשמר אוכלוסיות שונות מבעבר — יותר טכנולוגיים ופחות התמקדות בלחימה למשל, אלה לא דברים שניתן לבצע ללא הכשרה. מערך הסגל שבניתי, שבימים אלה מציין חמש שנים, כולל מאות אנשים בכל החילות, הפיקודים והזרועות, שיש להם תורת עבודה, תהליכים מסודרים והכשרות מתאימות".
בשנים האחרונות לתפקידה נוכחה בן־מובחר לגלות שהליך שימור אנשי הקבע האיכותיים הרצויים למערכת קשה לא פחות מהיקף הפיטורים העצום שנאלצה לבצע. יותר ויותר קצינים ונגדים צעירים ומוכשרים, מתחומי הטכנולוגיה הרגישים ביותר של צה"ל, מעדיפים לוותר על המשך שירות בתנאים לא פשוטים ובשכר זעום, ולהיענות להצעות המפתות מצד חברות היי־טק אזרחיות. המעבר המתוכנן של "קריית המודיעין" מגלילות לנגב מקשה עוד יותר על היכולת של צה"ל לשמר כוח אדם טכנולוגי איכותי וחיוני. תוכניות ארוכות טווח כמו "חי בסייבר", הכוללות לימודים ומענקים, הן רק טיפה בים. מענק חד־פעמי של 18 אלף שקל הוא לא משהו שישאיר מהנדס מוכשר או איש תוכנה מבריק בצה"ל כשמעבר לכביש, במתחם ההיי־טק של הרצליה פיתוח, מציעים לו תנאים חלומיים.
איפה נכשלתם בניסיון שלכם לשמור על האנשים הטובים ביותר בתוך המערכת הצבאית?
"צה"ל היה צריך הרבה קודם לדחוף להליך חקיקה שיגן על שכר המשרתים בקבע ועל תנאיהם. הטעות שלנו הייתה שלא דחפנו לכך שזה יעוגן בחוק. במגזר הציבורי יש שביתה, הסתדרות, איומים. צה"ל לא איים ולא יאיים לעולם בשביתה. לצה"ל אין ועד עובדים שיעשה רעש, ולכן זה סקטור שנוח לתת לו פחות. גם הרמטכ"ל הקודם גנץ, גם הרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט וגם שר הביטחון יעלון, כולם עסקו בזה בשנים האחרונות. זה נושא שכל הזמן היה בתהליכים מול משרד האוצר, אבל נתקע בגלל אי־הסכמות. כל צעד מחייב הסכם ואישור משרד האוצר. לשמחתי, אני פורשת עכשיו בחיוך, לאחר שאושרה העלאת שכר הנגדים.
"הבעיה שלנו בשכר", אומרת בן־מובחר, "היא רק אצל משרתי הקבע הראשוני. השכר של משרתי הקבע המובהק הוא ראוי והולם. לא מתעשרים ממנו, אבל אני לא מכירה אחד שחשב שהוא יתעשר משירות קבע. הבעיה היא שמתוך מערך הקבע הראשוני צומחים גם המג"ד והמח"ט של מחר — ואם הטובים ביותר לא יישארו, תהיה לנו בעיה קשה".
בתחום הסייבר אתם מתקשים מאוד למנוע את התופעה של בריחת המוחות.
"תחום הסייבר מאוד מפותח במדינה ובעולם בכלל. בעשור האחרון הוכפל בצה"ל מספר הקצינים בתחום. אין הרבה מומחי תוכן בתחום הזה, והם מאוד מבוקשים בחברות היי־טק בארץ ובעולם. אנחנו לא מסוגלים להתחרות עם מה שמוצע להם בחוץ, מלבד האתגר המקצועי והמשמעות הערכית. אשרינו שזה משאיר כל כך הרבה אנשים טובים".
איך אתם משכנעים אותם להישאר ולא לברוח להטבות המפליגות שמציע השוק הפרטי?
"בנינו תוכניות מיוחדות למערכים האלה, שכוללות כל מיני הטבות וגם תגמול חומרי. אני יכולה להגיד שהתוכניות האלה הצליחו מאוד. הצלחנו לשמור על רבים מתוך מי שרצינו. היום רוב משרתי הקבע המובהק הם בוגרי אותן תוכניות של השנים האחרונות. עכשיו, אחרי ההסכם החדש עם האוצר, השכר הראשוני של כל מי שייכנס לקבע יהיה גבוה יותר. בה"ד 1 — בית הספר לקצינים, ייחשב לתוספת לגמול השתלמות. מספר אנשי הקבע יצומצם, אבל מי שנשאר יקבל יותר".
לעומת ההצעות מבחוץ, זו עדיין טיפה בים. לוקר המליץ בדו"ח שלו על חוזים אישיים. למה אתם מתעקשים לא ליישם את החלק הזה?
"צה"ל לא מתכוון להפוך להיות חברה או מפעל שמעסיק עובדים בחוזה אישי. התגמול בצה"ל נעשה ממילא בהתאם לסוג ולאופי השירות. מפקד חטיבה בדרגת אלוף־משנה מקבל שכר שמתגמל אותו עבור שירותו ביחידת שדה בדרג הנפרש (יחידות הפועלות בשטח ולא במפקדות — י"י). זה לא דומה לשכרו של אלוף־משנה במטה. למהנדסים, למשל, יש תגמול על ההשכלה. בהחלט קיימת שונות".
הפיתוי: לימודי דוקטורט
אך למרות שהיא ממש לא מסכימה עם המלצות דו"ח לוקר לשיטת החוזים האישיים, יכולה בן־מובחר להבין את המניע להן. "היה משפטן גאון שהשקענו בו המון, אפילו הצענו לממן לו לימודי דוקטורט, והוא ברח לי, למרות שהוא נשאר במגזר הציבורי", היא נזכרת בתסכול. "הוא הלך לעבוד במשרד ראש הממשלה. שם יש חוזה אישי. הוא מרוויח פי שלושה ממה שהרוויח בקבע".
צירוף המילים "דו"ח לוקר" מקפיץ את בן־מובחר. היא דוחה על הסף את המלצותיו הן לגבי תוכנית השחרור מקבע והן לגבי הפנסיות למשתחררים. "לצפות שמשרת קבע שעד גיל 35 לא קודם לדרגת סגן־אלוף צריך להשתחרר, זה להיפרד מכל הידע ומכל האיכויות", היא אומרת בזעזוע לא קטן. "צה"ל צריך את רבי־הסרנים המקצועיים האלה. מעבר לכך, בתנאים כאלה לא היינו יכולים לשמר אף אחד בקבע. בגיל 35 רבים כבר נשואים, עם ילדים, עם משכנתה. מי ירצה להישאר בארגון כזה שבו מראש הוא יודע שהוא עלול בגיל הזה לאבד את העבודה שלו? אני אמרתי בקול רם מאוד את דעתי על הדו"ח הזה, ולשמחתי מה שאמרתי התקבל. יצרנו שער ארגוני במערך הקבע המובהק, שבו אחרי 14 שנה רס"ן יכול להתמודד על תפקיד סא"ל או על תפקיד 'רס"ן מנוסה'. יצרנו הגדרה חדשה שבלעדיה, אם היו מקבלים את המלצות דו"ח לוקר, היינו צריכים לשחרר מאות רס"נים כל שנה והמערכת הייתה מאבדת את יציבותה. דרג הרס"ן הוא בסיס מקצועי משמעותי מאוד".
ומודל הפנסיות שהציע לוקר? למה מי שפורש בגיל 45 צריך לקבל 22 שנה פנסיה ומעכשיו הגיל יורד ל 42?
"אני חשבתי, ואני עדיין חושבת, שגיל הפרישה מצה"ל צריך להישאר צעיר. בין 42 ל־44. לא מעבר לכך. צה"ל הוא ייחודי לעומת כל שירות ציבורי אחר. הוא מאוד תובעני, אין בו תשלום עבור שעות נוספות, הניידות היא על פי שיקולי וצורכי המערכת, ואין יכולת לעבוד בעבודה נוספת. הקפצה שמשאירה איש קבע במצב חירום חודש שלם בבסיס זה דבר שלא קיים באף מקום. בעיניי לא ייתכן מצב שבו בניגוד לכל עובד אחר במגזר הציבורי, איש קבע יסיים שירות תובעני של 25 שנה ולא יזכה לקצבה".
את יכולה להסביר למה קצין ששירת בדובר צה"ל צריך להשתחרר בגיל 42 ולקבל פנסיה עד סוף ימיו?
"גם במגזר הציבורי לא פורשים בגיל 67 אלא הרבה קודם. ושם מגיעים לעבודה בגיל יותר מבוגר, אחרי טיול השחרור, הלימודים האקדמיים. אנשי הקבע מתחילים את שירותם מיד אחרי השירות הסדיר. ב־18 השנים האחרונות אני משרתת במטה הכללי ומקיימת דיונים בשעות הערב והלילה. למרות השעות המאוחרות, הבניין מלא. אני מזמינה אותך לקריה בשעה שבע בערב לראות את האורות דולקים, וגם בעשר בלילה, בפרקליטות הצבאית, תראה משפטנים עובדים, וזה עניין שבשגרה. אנשי המטה עובדים קשה מאוד, וכך גם תומכי לחימה שכל שירותם ביצעו תפקידי שטח בדרג הנפרש ורק לקראת סיום השירות הגיעו לתפקיד מטה. אם במגזר הציבורי עובדים 8 שעות ואחר כך שעות נוספות, אצלנו הם יכולים להגיע ל־12 שעות ואפילו יותר, ואין תוספת על זה. מי שעובד ככה 24 או 25 שנה זכאי בעיניי לחלוטין לפנסיה, בלי שום קשר לגיל שלו".
אבל גם, ממול במגדלי עזריאלי, עובדים באותן שעות.
״אבל מקבלים שכר הרבה יותר גבוה. יועץ משפטי אצלי הודיע בגיל 33 שהוא עוזב. אמרתי לו: 'אבל הבטחנו לך סא"ל", והוא ענה לי: 'מציעים לי שכר כפול במשרד פרטי. אשתי אומרת: לך תעבוד אותן שעות, תרוויח פי שניים'. אם ייקחו את כל השעות הנוספות ב־25 שנה, הערך שלהם הוא יותר מהפנסיה. היום יש 1,000 פורשים בשנה, נרד ל־600 פורשים. היום הגיל הממוצע 47.3 והוא יירד ל 43 בממוצע".
ולמה זה טוב?
"ראשית, זה יאפשר לאוכלוסייה הזו לצאת לקריירה שנייה. שנית, זה חיסכון כלכלי. ככל שאיש הקבע נשאר יותר שנים הוא צובר יוצר זכויות, הקצבה יותר גבוהה וכך גם המענקים. מעבר לזה שאנחנו רוצים צבא צעיר ודינמי. הביגור של הצבא לא עושה לנו טוב, וראינו מג"דים ומח"טים מבוגרים".
חלק גדול בציבור לא בהכרח מסכים לדברים שלך.
"גם זה חלק מהקשיים שנתקלנו בהם בשנים האחרונות בניסיונות שלנו לשמר את המשרתים האיכותיים. גם בראיונות של אנשי קבע איכותיים שמבקשים להשתחרר וגם בסקרים שאנחנו עורכים עולה בעיית הדה־לגיטימציה. לצד השכר הנמוך והתנאים הלא קלים, גם הדה־לגיטימציה שעושים גורמים שונים לאנשי הקבע של צה"ל משפיעה מאוד. אם פעם צבא ומדים היו קונצנזוס, היום זה כבר לא כך. יש הרבה מאוד ביקורת ציבורית, ולמשרתי קבע רבים יש תחושה של 'אני לא רוצה להיות שייך לגוף כל כך מושמץ'".
ח"כ, קצינה וראש מועצה
בן־מובחר נולדה ברמות־נפתלי שבגליל העליון. אביה, רענן נעים ז"ל, חבר הכנסת העשירית מטעם המערך, היה ממייסדי היישוב. "הוא נפטר ממש טרם כניסתי לתפקיד", היא נשנקת רגע בגעגוע ומוחה דמעה.
בעלה, בני בן־מובחר, עומד ב־14 השנים האחרונות בראש המועצה האזורית מבואות חרמון שבגליל העליון. שמו השתרבב לפרשת הרפז כאשר בהקלטה של שיחה שהתקיימה בינו לבין ידידו, גבי אשכנזי, נשמע הרמטכ"ל דאז אומר, בהתייחס לאלוף יואב גלנט: "לעבוד, לעבוד, לפתוח עיניים ולאסוף מה שצריך לאסוף כדי שתהיה תחמושת". בן־מובחר הסביר שהכוונה לחומר שיעזור לאשכנזי להוריד ממנו את אהוד ברק ואת גלנט, והדגיש כי לא עשה מאומה בעניין. אשכנזי אמר כי מדובר בסגנון מסוים של התבטאות, אך הכחיש שהפעיל את בן־מובחר. בדו"ח שפירסם שלשום, ובו הודיע על סגירת התיק נגד אשכנזי, כתב היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין: "זה מטריד ומחשיד, אך הפער בין דיבורים לבין מעשים הינו פער משמעותי ובהיעדר אינדיקציה, לא ניתן לבסס במשפט הפלילי דבר".
בני ומיכל בן־מובחר הכירו כשהייתה בת 16. "הייתי מדריכה בקייטנה, ובני היה המציל בבריכה שאליה לקחנו את הילדים", היא נזכרת. "במהלך הכנת הסגל שקיימו לנו בבריכה התעלפתי, כנראה בגלל החום, ואז בני, המציל, החזיר אותי במכונית שלו הביתה. מאז לא נפרדנו".
היא התגייסה למסלול ייעודי לקצונה של חיל השלישות ושירתה בענף קצינים בתל־השומר. לאחר כניסתה לקבע נישאו השניים ובן־מובחר עברה לשרת בפיקוד צפון, שם שימשה בתפקידי שלישות שונים בשטח. בעלה עסק באותה תקופה בתחום השיווק ועיקר עבודתו הייתה במרכז הארץ. לשניים, המתגוררים בשדה אליעזר, שלושה ילדים (שיר בת 26 וחצי, שי בת 23 וחצי, ויובל בן ה־16 וחצי שהשבוע התייצב לצו ראשון).
לפני 14 שנה התחלפו. הבעל בני שב לצפון, פנה לפוליטיקה המקומית וכבש את ראשות המועצה, ואילו בן־מובחר עברה לשרת במטה הכללי, והגיעה הביתה רק בסופי שבוע – גם כשכבר הייתה ראש חטיבת הסגל.
איך מנהלים זוגיות וחיי משפחה בצורה כזו?
"למזלי בני נתן לילדים מענה מלא של אמא ואבא גם יחד, ואני שמרתי איתם על קשר טלפוני רציף. הייתה גם או־פר בבית. בסופי השבוע הייתי נטו עם הילדים. בני בחר לתמוך מאוד בקריירה הצבאית שלי. אם הוא לא היה כל כך תומך ומגבה, לא היה לזה שום סיכוי. למרות שאני הייתי אשת הצבא, מדי יום שלישי הוא היה לוקח אפטר מעבודתו ומגיע אליי למרכז. גם הילדים פירגנו, תמכו ולא קיטרו. זה אמנם לא פשוט, אבל אני לא מצטערת לרגע".
בשירות הצבאי של ילדיה היא לא הייתה מעורבת, אבל היא מתקשה להסתיר את גאוותה כשהיא מדברת עליהם. "שיר הייתה קצינה בקבע (בחטיבה 769 שעל גבול לבנון – י"י), והיום היא סטודנטית לתקשורת בבינתחומי הרצליה. שי שירתה כמש"קית חינוך בגולני והיום היא גרה בתל־אביב ולומדת קונדיטוריה. הדברים שהיא מכינה זה משהו מדהים".
לא הייתה לך תחושה שהחמצת את גידול הילדים?
"לפני שלוש או ארבע שנים היה איזה פרויקט של כתבות על חיילות שהאמהות שלהן הן נשות קבע שלא מגיעות כל יום הביתה. גם עליי ועל שי עשו אז כתבה כזו. הכתב, במין חוסר רגישות שהדהים אותי, שאל את שי: 'איך זה לגדול בלי אמא?' אני הייתי המומה, אבל שי לא התרגשה בכלל. היא מיד השיבה לו: 'אני לא גדלתי בלי אמא. אמא תמיד הייתה איתנו, גם אם לא פיזית. בכל רגע יכולנו לשוחח איתה, ובסופי שבוע היא הייתה רק איתנו'. אני זוכרת עד עכשיו עד כמה הייתי גאה בה באותו רגע על התשובה הזו".
עכשיו היא באמסטרדם. טעימה בת שבוע מחופשת השחרור שהיא מתכננת. "עוד לא החלטתי לאן פניי מועדות ומה אעשה הלאה", היא אומרת. "עד אוגוסט אני בחופשה מוחלטת. סימנתי שמונה יעדים, קוסמוי, טוסקנה, ניו־יורק, קנדה ועוד, שאני מתכננת לבקר בהם עד אז לפי מזג האוויר. אולי שם, עם כוס משקה בשמש מול הים בזנזיבר, אני אחליט מה השלב הבא".
