זה קרה ביוני 1974, שמונה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור. במשכן הכנסת בירושלים הברישו את השטיח האדום לקראת ביקור ריצ'רד ניקסון, הנשיא האמריקאי הראשון שהגיע לישראל, ומי שנבחרה ללוות אותו הייתה מירי יכין, שבאותה תקופה הדריכה סיורים במשכן. היא ליוותה תלמידי בתי ספר, חיילים, אזרחים מן השורה, ופתאום התבקשה להתלוות לאחד האנשים החשובים בעולם. למה דווקא היא? בעיקר משום שהאנגלית שלה הייתה טובה יותר מזו של העובדים האחרים.
"שאלתי את הבוסים שלי, 'איך אני אדע להדריך אותו?'" משחזרת יכין. "אמרו לי, 'אין ברירה. תסתדרי'. הגעתי לשער הכניסה לכנסת, וניקסון ואשתו ירדו מהמכונית המפוארת. שניהם היו מצוחצחים, מאופרים, וכל המצלמות סביבנו. בקושי הספקתי ללמוד את הטקסט, אבל בסוף, כנראה בגלל שחשתי שאסור לי להיכשל, הכל עבר חלק".
גם היום, 42 שנה מאוחר יותר, יכין (65) מרגישה שאסור לה להיכשל. זה כנראה הסוד שלה; זה אולי מה שהפך אותה לעובדת הוותיקה ביותר במשכן. היא החלה לעבוד שם ב־1971 כמדריכת סיורים, אחרי שלוש שנים עברה למשמר הכנסת, שבאותה תקופה היה אחראי על האירועים במשכן, וב־1997 נבחרה לראש אגף הטקסים. ביום שלישי האחרון ניהלה את חגיגות היובל למשכן, וגם הפעם, לדבריה, "הכל עבר חלק".
הכל התחיל במקרה, בתקופה שבה למדה באוניברסיטה העברית. אמה הכירה את מי ששימש אז כמפקד יחידת הסדרנים של הכנסת, וסיפרה לו על בתה הסטודנטית. האיש, בתגובה, הציע שהיא תבוא לראיון עבודה. "אמרתי לאמא של
י: 'השתגעת? אני בכנסת?' והיא אמרה: 'את יכולה'. השבוע, אחרי הטקס, אחותי סימסה לי: 'תראי מה אמא עשתה'".
45 שנות עבודתה בכנסת כוללות פעילות לצד כל השמות הגדולים בפוליטיקה הישראלית בתקופה הזו: כל הנשיאים משז"ר עד ריבלין, כל ראשי הממשלה מגולדה עד נתניהו, וכל הח"כים שבאו והלכו. "פעם הייתה יראת כבוד כלפי המנהיגים", היא אומרת. "כשדיין היה עובר לידנו, היינו רועדים מהתרגשות. כשהוא היה נואם במליאה, כל עובדי הכנסת היו באים לשמוע. לבגין בכלל היו גינוני מלכות: כשהוא היה עובר לידי, הוא היה מנשק לי את היד ואומר, 'שלום, גבירתי'. אני הייתי אז ילדה, ובגין הגדול היה מנשק לי את היד.
"מזנון הח"כים היה המקום הכי מסקרן. הכל היה קורה שם. היו יושבים שם כל הגנרלים שרק הגיעו לפוליטיקה – דיין, שרון, רבין. היית רואה שם את בגין ואת שמיר וסביבם הכתבים הפרלמנטריים. הייתה יראת כבוד".
והיום חברי כנסת צורחים זה על זה בחניון.
"ייתכן שאני מדברת מתוך נוסטלגיה רק ממרום גילי. בכל זאת, נראה לי שהיום זה משהו אחר".
כשגויסה למשמר הכנסת, פיקד עליו יצחק בן־גל, שעד היום, לדבריה, כל אירוע שהיא מארגנת מתבצע בהשראתו. "ממנו למדתי שלא משאירים שום פינה פתוחה. מאז ועד היום השיטה שלנו היא צבאית לכל דבר. לכל אירוע יש פקודת מבצע. כתוב לנו ברמה של דקות מה קורה בכל רגע, מי נותן למי איזה שי, מי מניח זר, מי מלווה את אשת המנהיג האורח. הכל מתוכנן מראש. אנחנו יודעים בדיוק איפה תעמוד התזמורת, ומה אורכו המדויק של כל שיר שינוגן".
זכור לך מקרה שלא הכל דפק?
"הייתה בעיה בטקס ההשבעה של יצחק נבון לנשיא, ב־1978: בטיוטה של ההזמנה הוספתי פסיק אחד לא במקום. פתאום אני מקבלת טלפון, ועל הקו נמצא הנשיא הנבחר שאומר לי: 'את מבינה ששינית את כל המשפט עם הפסיק שלך?'"
זה הלחיץ אותך?
"הנה, עד היום אני זוכרת את הפסיק הזה, אבל את המשפט עצמו אני לא זוכרת".
יכין גם הייתה מעורבת בהפקת הטקסים שנערכו לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, בנובמבר 1995, שבמסגרתם חלפו ליד ארונו רבבות אזרחים ברחבת הכנסת. ההפקה החלה מבחינתה זמן קצר אחרי שנשמעו היריות בכיכר.
"הייתי בבית, שמעתי ברדיו על הרצח, ומיד קיבלתי טלפון והוקפצתי לישיבה של ועדת הסמלים והטקסים. כולם היו בשוק, אבל הכל עבד בצורה מופתית. שבוע־שבועיים קודם לכן היה לי מפגש נעים עם רבין באירוע שהתקיים בכנסת לכבוד הנפקת בול של 3,000 שנה לירושלים. רבין ישב שם, וכולם עברו לידו אחד־אחד והחתימו אותו על מעטפה עם הבול החדש. אני הייתי עסוקה, לא הפסקתי להתרוצץ, ופתאום רבין עוצר אותי ואומר, 'מירי, אין לך ילדים?' אמרתי שיש לי, והוא שאל, 'אז למה את לא מביאה מעטפה ומחתימה אותי בשבילם?' זה מה שאני זוכרת מרבין: ראש ממשלה שרואה את האדם שנמצא לידו".
את ביקורו הראשון של נשיא מצרים אנואר סאדאת, בנובמבר 1977, היא זוכרת כאירוע בלתי נתפס. "אני זוכרת עד היום על איזו מרצפת בדיוק עמדתי בכנסת כשצפיתי בו לראשונה. אני גם זוכרת שישבתי ליד אשת נשיא המדינה, נינה קציר, שמעתי את הנאום של סאדאת במליאה, כל האולם הקשיב בדממה, והוא הזיע ואמר: ''No More War. זו הייתה חוויה נדירה".
שנה וחצי לאחר מכן, במארס 1979, הגיע לכנסת הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר במטרה לזרז את תהליך השלום עם מצרים, ומהביקור הזה יש ליכין זיכרונות מסוג אחר. באותה תקופה נאבקה גאולה כהן נגד ההסכם המתגבש, וקצין הכנסת העלה אפשרות שהיא תפריע לקרטר לנאום. יכין מונתה על ידו לסדרנית שתידרש להוציא את כהן מהאולם במקרה כזה, אלא שהיא הייתה אז בחודש השמיני להריונה ואפילו לא הצליחה ללבוש את מדי המשמר.
"כשהתברר שגאולה כהן אכן מפריעה לקרטר", היא מספרת, "יו"ר הכנסת אמר: 'סדרנים, להוציא אותה'. אני נכנסת למליאה עם בטן ענקית, כולם מתפוצצים מצחוק, ואז אני ניגשת לגאולה, והיא אומרת: 'אותך שלחו אליי? אני אגיד לך לא עם הבטן שלך?' בסוף היא יצאה לבד".
כשליחת הכנסת לאירועים מחוץ למשכן טסה ב־1999 עם פמליית ראש הממשלה נתניהו להלוויית המלך חוסיין בירדן, שבה השתתפה גם לאה רבין. "אנחנו עומדים עם המשלחת הישראלית, סביבנו משלחות מכל העולם, ובשלב כלשהו לאה ניגשת אליי ואומרת: 'אני חייבת ללחוץ את היד של אסד. בעלי נרצח בשביל השלום, ואני רוצה לומר לו שחייבים לעשות שלום'. אמרתי לה: 'גברת רבין, זו גם סכנת נפשות. יש שומרי ראש סביב אסד, והם יירו בך'". רבין היססה, אבל יכין החליטה לא לקחת סיכון וסימנה למאבטחים לוודא שאיש מחברי המשלחת לא עוזב את השטח.
כוותיקת עובדי המשכן היא מרוויחה כ־55 אלף שקל בחודש, כפי שנגזר מדרגתה וממספר שנות עבודתה. בין עובדי הכנסת יש כאלה שמרוויחים יותר, אבל ראש הממשלה מקבל פחות. חשוב לה לציין שמדובר בשכר ראוי. "אנחנו הרי מפיקים את הקשרים הבינלאומיים של המדינה", היא אומרת. "כל הזמן אני אומרת לאנשים שלי, 'אנחנו הפנים של ישראל בעולם'. עובדי הכנסת הם מכונה משומנת שפועלת היטב. כולנו באים לשרת את הח"כים ואת קשרי החוץ של המדינה".
