לשיר עם שימבורסקה

הבחירה של אגי משעול

כף היד

תרגם: דוד וינפלד

עֶשְֹרִים וְֹשֶבַע עֲצָמוֹת,

שְלוֹשִים וַחֲמִישָה שְרִירִים,

קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים

יֵֹש בְּכָל כָּרִית שֶל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵֹש.

הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר,

כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת "מַיְן קַמְפְּף"

אוֹ אֶת "פּוּ הַדֹּב".

מתוך: רגע, מבחר שירי ויסלבה שימבורסקה

/ הוצאת כרמל

אגי משעול מסבירה: שימבורסקה מוקסמת מכף היד, מפצלת אותה לקטלוג אנטומי של מרכיבי החישה שלה, ואז מהממת אותנו בפואנטה האירונית: אותה כף יד ממש יכולה לשמש צומת שממנו עשויים להתפצל ניגודים מצמררים: תום ילדי או רשע שטני. אמנם כף היד מייצגת כמובן את הכותב כולו, אבל האם היא רק המוציאה לפועל? האם יש לשרירים, לעצבים ולכריות האצבע אפשרות למחות או להתנגד בזמן שהיד עם העט גוהרת על פני הדף? האם היא עשויה לשמש צנזור בדרך אל הכתוב? האם יש לה חיים משלה?

דומה שהתשובה לכך מצויה בשיר אחר שלה ("שמחת הכתיבה"), המסתיים במילים "שִֹמְחַת הַכְּתִיבָה. הַיְִּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ. נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה", שגם בו היא מרותקת ליחס בין היד הכותבת לבין התוכן הנובע ממנה. מעשה הכתיבה על פי שימבורסקה הוא סוג של נקמה בחולף ובנידון לכליה. היד הנידונה לכליה, יכולה לנקום בחלוף על ידי כתיבת שירים שיישארו אחריה לנצח. אז כן. יש לה חיים משלה!

הבחירה של רוני סומק

שמחת הכתיבה

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?

לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,

שֶׁיְּשַׁקְּפוּ כִּנְיַר־הַעְתָּקָה אֶת פִּיהָ הַזָּעִיר?

מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?

שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מִן הָאֱמֶת

מִתַּחַת לְאֶצְבְּעוֹתַי זוֹקֶפֶת אָזְנֶיהָ.

שֶׁקֶט — גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר

וּמְפַלֵּס דַּרְכּוֹ בִּסְבַךְ

הָעֲנָפִים שֶׁיָּצְרָה הַמִּלָּה 'יַעַר'.

מֵעַל הַנְּיָר הַלָּבָן אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק

אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲלוּלוֹת לֹא לְהִסְתַּדֵּר,

מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים

שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מָנוֹס.

בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל

שֶׁל צַיָּדִים, עֵינָם הָאַחַת עֲצוּמָה,

נְכוֹנִים לָרוּץ בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,

לְכַתֵּר אֶת הָאַיָּלָה, לְכַוֵּן לִירִיָּה.

שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.

כָּאן, שָׁחֹר עַל־גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.

הֶרֶף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה,

יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים

מְלֵאֵי כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.

אִם אֲצַוֶּה, דָּבָר לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.

עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

גִּבְעוֹל עֵשֶׂב לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.

יֵשׁ אֵפוֹא עוֹלָם כָּזֶה,

שֶׁגּוֹרָלוֹ כָּפוּף לְשִׁלְטוֹנִי?

זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?

קִיּוּם הַסָּר לְמָרוּתִי תָּמִיד?

שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.

יְכֹלֶת הַהַנְצָחָה.

נִקְמַת הַיָּד בַּת־הַתְּמוּתָה.

רוני סומק מסביר: השיר "שמחת הכתיבה" הוא בעיניי כרטיס הביקור המושלם של מי שנולד עם דיו במחזור הדם. שימבורסקה מטשטשת את הגבול שבין החיים לשירה. לרגע היא ניצבת שם כסגניתו של אלוהים. היא בוראה את מה שהיא רוצה והנייר הופך לבשר ודם.

אבל, כאמור, הנצח הזה נמשך רק דקה, והיא יודעת "שאלה אינם החיים". היא מבררת בינה לבין עצמה מהן גבולות הטריטוריה המשוררית כאשר היא שואלת "יש אפוא עולם כזה, /שגורלו כפוף לשלטוני?"

במקום תשובה היא מנסחת משפטי שמחה, משפטים בהן הכתיבה היא "נקמת היד בת־התמותה".

ב־2001, כשביקרתי אותה בביתה בקרקוב, אמרתי לה שהשיר הזה צריך להיות מוצמד לתעודת הלידה של כל מי שמדבר שירה. היא צחקה ואמרה, "בוא נשתה עוד שרי ברנדי לכבוד השירה". 

ערב לציון 20 שנה לזכייתה של שימבורסקה בפרס נובל ייערך היום ב-20:00 בבית ביאליק בתל-אביב

הבחירה של נעם פרתום

בשבח אחותי

אֲחוֹתִי אֵינָהּ כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

וְנִרְאֶה שֶׁכְּבָר לֹא תַּתְחִיל לְפֶתַע לִכְתֹּב שִׁירִים.

זֶה בָּא לָהּ מֵאִמָּא, שֶׁלֹּא כָּתְבָה שִׁירִים,

וּמֵאַבָּא שֶׁאַף הוּא לֹא כָּתַב שִׁירִים.

תַּחַת קוֹרַת הַגַּג שֶׁל אֲחוֹתִי אֲנִי מַרְגִּישָׁה בְּטוּחָה:

בַּעֲלָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי לֹא הָיָה כּוֹתֵב שִׁירִים בְּעַד שׁוּם הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם.

וְאַף שֶׁזֶּה נִשְׁמַע כְּמוֹ יְצִירָה שֶׁל אָדָם מָצֵדוֹנְסְקִי*

אַף אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים אֵינוֹ עוֹסֵק בִּכְתִיבַת שִׁירִים.

בַּמְּגֵרוֹת שֶׁל אֲחוֹתִי אֵין שִׁירִים יְשָׁנִים

וּבַתִּיק שֶׁלָּהּ אֵין שִׁירִים חֲדָשִׁים.

וּכְשֶׁאֲחוֹתִי מַזְמִינָה לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֵין בְּכַוָּנָתָהּ לִקְרֹא בְּאָזְנָי שִׁירִים.

הַמָּרָקִים שֶׁלָּהּ מְצוּיָּנִים בְּלֹא מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה

וְהַקָּפֶה אֵינוֹ נִשְׁפַּךְ עַל כִּתְבֵי הַיָּד.

בְּמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת אִישׁ אֵינוֹ כּוֹתֵב שִׁירִים,

וְאִם כֵּן – אָדָם אֶחָד בִּלְבַד, לְעִתִּים רְחוֹקוֹת

לִפְעָמִים הַשִּׁירָה שׁוֹטֶפֶת בְּמוֹרָד מַפָּלֵי הַדּוֹרוֹת,

דָּבָר הַיּוֹצֵר מְעַרְבּוֹלוֹת מְסֻכָּנוֹת בָּרְגָשׁוֹת הַהֲדָדִיִּים.

אֲחוֹתִי מְטַפַּחַת פְּרוֹזָה דִיבּוּרִית לֹא רָעָה,

וְכָל כתיבתה הַסִּפְרוּתִית מִסְתַּכֶּמֶת בִּגְלוּיוֹת מֵחֻפְשָׁה

עִם טֶקְסְט שֶׁמַּבְטִיחַ מִדֵּי שָׁנָה אוֹתוֹ הַדָּבָר:

כְּשֶׁתָּשׁוּב

אָז הַכֹּל

הַכֹּל

הַכֹּל תְּסַפֵּר.

* אדם מצדונסקי — איש קרקוב, צייר ומשורר פולני

נעם פרתום מסבירה: אני אוהבת את ויסלבה שימבורסקה בייחוד משום שהיא משוררת שפויה להפליא, וכזו היא גם שירתה. היא עוסקת בכתיבתה בעקרונות קדומים ויסודיים של התרבות האנושית, ומנסחת פניני חוכמה פשוטות ובהירות מאוד, קלאסיות, כמעט בנאליות. הכישרון והאומץ האלה להלך על סף הבנאליות ולהבקיע דרכה שער אל עבר המשמעויות הכי בסיסיות ועמוקות של חיי אדם הם עוצמה אדירה, וביכולת הזו מתבטאת לטעמי גדולתה של השימבורסקאית. גם השיר שבחרתי, "בשבח אחותי", מתוך הספר הנהדר "בשבח החלומות", מתמקד בנושא שירי קלאסי: הצורך של נשמות פואטיות רחפניות להקיף את עצמן באנשים מקורקעים יותר שעולם הרוח והיצירה אינו נחלתם. כמשוררת בעצמי, אני מזדהה עם ההכרח הזה מאוד, כמו גם עם החדווה התמה שבמפגש עם "סתם־אנשים", אנשים של חומר ומעשה, שהם "לא־משורריים" באופיים.

הבחירה של מאיה בז'רנו

אשת לוט

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.

אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.

שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן — אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק

שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.

בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,

אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.

בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.

הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.

שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.

חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.

רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר־חֲפָצַי.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.

עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,

עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי־שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.

כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים — פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי

זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.

מִבּוֹשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.

מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב.

רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,

הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.

דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם

וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.

לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיְּנוּ לְעֵיל.

הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.

הַנְּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.

עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר, זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.

שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.

לֹא, לֹא. אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,

זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,

עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם

וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.

מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר־סְחוֹר.

אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.

אֶפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

מאיה בז'רנו מסבירה: מדמות נעלמה שזכתה רק לפסוק אחד בתנ"ך, ללא שם מלבד כינוי היחס "אשת לוט" הנמלטת עם בעלה מסדום הבוערת והעמורה, הופכת אותה ויסלבה שימבורסקה לדמות חיה אנושית, נוכחת, בתוך הסצנה התנ"כית. אני רואה אותה כדמות קרובה גם לזמננו — סמל של האדם המודרני בעל מודעות ביחס לעברו, למקום שבו נולד. ההתבוננות אחורה בתנועה האינסופית שקפאה. אשת לוט איננה מוותרת מרצונה, כמובן, היא גם לא מאמינה גדולה — היא אנושית!! זה פרט שהתנ"ך בכל זאת לא מתעכב עליו מספיק. שימבורסקה מעניקה לאשת לוט מבט תקריב יפהפה שחושף אישה, שבאופן טבעי חושבת על קערת הכסף שהשאירה במנוסתה. המשוררת נכנסת לדמותה של אשת לוט ומדברת מגרונה, ברגע הנורא של ההימלטות ומזכירה בעלי חיים שונים שנמלטים כמוה.

התיאור שריגש אותי ביותר היה האוגר הקטן. איך בתוך כל ההרס העצום שקרה שם היא מבחינה באוגר, שמה לב לתנועותיו. אשת לוט היא כמו צלמת, מתעדת, כי זוהי שימבורסקה שנמצאת בתוך אשת לוט.

הבחירה של רפי וייכרט, שתרגם את שימבורסקה לעברית

אנשים כלשהם

אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם.

בְּאֶרֶץ כָּלְשֶׁהִי מִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ

וּמִתַּחַת לַעֲנָנִים כָּלְשֶׁהֵם.

מוֹתִירִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם אֵיזֶשֶׁהוּ כֹּל־אֲשֶׁר־לָהֶם,

שָׂדוֹת זְרוּעִים, תַּרְנְגוֹלוֹת וּכְלָבִים כָּלְשֶׁהֵם,

מַרְאוֹת זְעִירוֹת, שֶׁהָאֵשׁ מִשְׁתַּקֶּפֶת בָּהֶן.

עַל גַּבָּם כַּדִּים וּצְרוֹרוֹת חֲפָצִים,

כְּכָל שֶׁיִּתְרוֹקְנוּ, יַכְבִּידוּ מִיּוֹם לְיוֹם.

בְּשֶׁקֶט מִתְרַגֶּשֶׁת וּבָאָה אֵיזוֹשֶׁהִי הִתְכַּלּוּת,

וְעַל הַלֶּחֶם בְּרַעַשׁ אֵיזוֹשֶׁהִי הִתְנַפְּלוּת

וְטִלְטוּל יֶלֶד מֵת בִּידֵי אֵיזוֹשֶׁהִי דְּמוּת.

לִפְנֵיהֶם עוֹד דֶּרֶךְ־לֹא־דֶרֶךְ כָּלְשֶׁהִי,

לֹא הַגֶּשֶׁר הַנָּחוּץ

מֵעַל לְנָהָר סָמוּק לְהַפְלִיא.

מִסָּבִיב יְרִיּוֹת כָּלְשֶׁהֵן, פַּעַם קְרוֹבוֹת, פַּעַם רְחוֹקוֹת,

וּבַמְּרוֹמִים מָטוֹס שֶׁחָג לְאִטּוֹ.

אִי־נִרְאוּת כָּלְשֶׁהִי הָיְתָה מוֹעִילָה,

אַבְנִיּוּת אֲפַרְפָּרָה כָּלְשֶׁהִי,

וְטוֹבָה אִי־הִתְקַיְּמוּת

לְמֶשֶׁךְ זְמַן כָּלְשֶׁהוּ, קָצָר אוֹ אָרֹךְ.

מַשֶּׁהוּ עוֹד יִקְרֶה, אוּלָם הֵיכָן וּמָה.

מִישֶׁהוּ עוֹד יֵצֵא לִקְרָאתָם, רַק מָתַי, מִי,

בְּכַמָּה דְּמֻיּוֹת וּבְאֵילוּ כַּוָּנוֹת.

אִם תִּהְיֶה בְּרֵרָה בְּיָדוֹ,

אוּלַי לֹא יִבְחַר לִהְיוֹת אוֹיֵב

וְיַשְׁאִיר אוֹתָם בְּחַיִּים כָּלְשֶׁהֵם.

רפי וייכרט מסביר: בשיר אוניברסלי זה אין סממני מקום. זהותם של הנמלטים אינה ידועה. הם יכולים להיות יהודים או רוסים, וייטנאמים או קוריאנים, סורים או יזידים. שימבורסקה לוכדת בדייקנות לשונית עליונה את מצוקתו של הנמלט על חייו, של הפליט, של הנרדף באשר הוא. זאת חרדתו הקיומית של האדם במלחמה, שכדברי עמיחי "אף פעם לא די לה". שהיא לפעמים במקום אחר על כדור הארץ, מתחת לאותה השמש, ואחר כך, לזוועתנו, שוב כאן. גורל גזע האדם ש"שכלל" את מלחמת הקיום של בעלי חיים למלחמות בצע, אידאולוגיה ודת. על שירי מופת כאלה, העוסקים במאבקו של האדם באשר הוא אדם על חירותו הבסיסית ביותר — לחיות — זוכים בפרס נובל לספרות.