בבוקר של יום חמישי שעבר התגלו כתובות הנאצה על גדרות הבית שמול ביתו של פרופסור מלכין ועל דלת הכניסה לחצר שלו. על האינטרקום הודבקה בסלוטייפ סכין מטבח ארוכה, ומעליה נשתלה מעטפה שעליה נכתב "לכבוד יעקב מלכין". מכתבי איום פוזרו בכל תיבות הדואר של השכנים. "ברחוב שלכם", נכתב שם, "מתגורר יהודי שידיו מגואלות בדם, יעקב מלכין שמו, שמסתובב יומם ולילה וכל מגמתו לרצוח יהודים. יהודי זה קיבל כעת אזהרה חמורה להפסיק במסע החיים שלו להשמדת יהודים בדרכי עמלק. באם הוא לא יעשה תשובה", נכתב בהמשך, "עליכם להקיאו כליל מקרבכם. כל מגע איתו מביא עליכם רעה גדולה מאוד ואתם תורמים להמתת יהודים ולהחשכת העולם".
אחר כך התנצלו הכותבים על הנזק שנגרם לרחוב, "אך הדבר היה הכרחי", וחתמו "בכבוד רב, אחיכם".
זה התגלה סמוך לשעה שבע בבוקר. פרופסור מלכין (89), מייסד ומנהל מכון "תמורה", המכון הבינלאומי ליהדות חילונית־הומניסטית, כבר ישב בחדר העבודה שלו. אשתו, הציירת פליס פזנר־מלכין, הייתה עדיין במיטה, ומי שגילתה שמשהו קורה בשכונה היפה שלהם הייתה הבת, הרבה סיוון מלכין מס, שגרה קומה מעל להורים וירדה ללוות את בתה, חיילת בצה"ל, "שמשרתת עכשיו בשטחים".
בחוץ עמדו ארבע ניידות משטרה והאורות האדומים היבהבו בכל הרחוב. "ומה שראיתי ברגע הראשון היה גרפיטי, שלא מיד הצלחתי לזהות מהו, על קיר הגדר של פרופסור ידידיה שטרן שגר ממש מולנו", מספרת הבת. "רק כשהתקרבתי ראיתי שגם על דלת הכניסה שלנו מצויר מגן דוד גדול ועליו כתוב 'מחיית עמלק, שמות ט"ז'. לא הצלחתי להבין מה הקשר של שמות ט"ז, הפרק שבו מסופר על המן שמוריד אלוהים משמיים לבני ישראל שבמדבר, למשפט 'מחיית עמלק'. לקח לי עוד דקה לתפוס שהם פשוט טעו, שהכוונה היא לשמות י"ז.
"השוטרים, כך נראה, לקחו את העסק ברצינות. הזעיקו מז"פ, עברו את כל הרחוב, אספו את המכתבים מתיבות הדואר, ניסו למצוא טביעות אצבעות, ואני, שהבנתי שאבא שלי הוא־הוא עמלק שחובה לרצוח אותו, התלבטתי איך אני מספרת לו, נוכח העובדה שהוא חולה לב שרק יצא מסדרה של אשפוזים".
האזהרה אינה סרק
בסופו של דבר נכנסה הבת לבית ההורים ועידכנה אותם. יחד גם פתחו את המכתב שמוען אליו ישירות. "אל תדגיש (השגיאה במקור – א.ר.ה) את הסאה", כתבו "האחים", "האזהרה כאן אינה סרק. לא תקבל עוד אזהרה", וגם חתמו "אחיך המביא אליך את דבר ה' בוראך מלכך ואביך הממתין עדיין לשובך אליו".
קצת אחר כך הגיעה חוקרת משטרה שניסתה לברר עם האב אם הוא יודע משהו.
ומה אמרת לה?
פרופסור מלכין: "שזו לא הפעם הראשונה. שאיום דומה הגיע גם לפני כשנה, במכתב. בשני המקרים הטקסט נוסח כך שאין לי ספק שלא מדובר בעשבים שוטים, בפרחחים, בפנאטים בורים שמקשקשים על הקירות. הם לא חוליגנים, אלה אנשים מסודרים, שמתבטאים באופן מסודר, בעברית טובה, שיודעים מה הם כותבים ומתכוונים לדברים שלהם".
חוקרת המשטרה הציעה שמירה? הנחתה אותך איך לנהוג?
"לא. לא זה ולא זה. מי שהציע שמירה היה אורי קליין מ'הארץ', שהיה תלמיד שלי. הוא התקשר אליי, אמר, 'אתה יודע, אני לא ממש גדול ולא ממש חזק, אבל אני מוכן לבוא מיד ולהיות איתך'".
יש מצלמות ברחוב? מצאו משהו באותו יום?
"לא שאני יודע".
היית מבוהל, מודאג?
"מבוהל לא. גם לא מופתע. אבל כן מודאג. מודאג בעיקר מההתנהלות הציבורית. בפעם הקודמת שזה קרה המשטרה הודיעה לי אחרי פרק זמן מסוים שהם החליטו לסגור את התיק והנימוק היה חוסר עניין לציבור. זה הדאיג אותי אז וזה מדאיג אותי היום. אני מודע לסכנה ברמה האישית – האנשים האלה מסוגלים גם לבצע את מה שהם מאיימים לעשות – אבל בהקשר הזה לי, ברמה האישית, אין מה לעשות. אני לא אסתגר בבית ולא אסתובב עם שומר ראש ואני לא יכול לחיות לפי פחדים. אבל מה שמדאיג אותי הרבה יותר זו העובדה שלא שמעתי אנשי ציבור שיצאו נגד, לא פוליטיקאים, לא אנשי רוח. שתיקה".
סיוון מלכין מס: "ביום ראשון בן הזוג שלי, יפתח מס, פירסם מאמר תחת הכותרת 'מנזר השתקנים', שבו הזכיר שרק שני חברים במועצת העיר ירושלים הביעו תמיכה ודאגה. אחרי המאמר הזה היו באמת איזה שלושה או ארבעה חברי כנסת שהגיבו, קראו להקמת ועדת חקירה בעניין".
ומי בכל זאת בא לעודד ולהביע תמיכה? פרופסור ידידיה שטרן השכן, שהכתובות שעל גדר ביתו כבר הוסרו, שאמר "חבל שלא עשו את זה לי, הייתי רוצה להיות רלוונטי כמו יעקב בגיל 90"; הרב בני לאו, שבית הכנסת שלו מעבר לרחוב – "אני בא להתבייש יחד איתכם"; הרב פרופסור נפתלי רוטנברג – "הם פוחדים מאנשים שיודעים יהדות" ופרופסור רות גביזון – "חילונים לא ממש מדאיגים אותם, מדאיגים אותם אנשים שיש להם משנה חילונית סדורה".
הגיעו שכנים, חברים קרובים ובני משפחה וגם ארבעה אנשים, זרים למשפחה, "שהגיעו אלינו כמו שבאים לביקור ניחומים, והביאו איתם זר פרחים, בקבוק יין ועוגה לשבת. הם ישבו אצלנו ואמרו שהם מאוד מזועזעים מהאירוע".
חוקרי המשטרה חזרו אליכם מאז?
פרופסור מלכין: "לא, ואני גם לא יודע אם הפעם במשטרה חושבים שיש עניין לציבור באירוע הזה".
סיוון מלכין מס: "מכיוון שלא ידענו מה קורה, התקשרתי לחוקרת המשטרה כדי לברר. היא לא ענתה והשארתי הודעה, ביקשתי שתחזור אליי".
היא חזרה?
"לא. ואנשים אמרו לנו אל תשאירו את זה ככה, תפנו ישירות למפכ"ל".
פניתם?
"בינתיים לא".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "מתנהלת חקירה אינטנסיבית ומקצועית ביחידה המרכזית של מחוז ירושלים במטרה לאתר את העבריינים ולהביא אותם לדין. באשר לאבטחת המתלונן, המשטרה מקיימת הערכת מצב בנוגע לאישי ציבור מאוימים בהתאם לחוק. כשמדובר באדם פרטי, היא פועלת במישור המודיעיני והחקירתי על מנת לאתר את הגורם המאיים ולסכל את האיום".
האם פירסמת משהו שהרגיז אותם, שאלה חוקרת המשטרה, ופרופסור מלכין התקשה להחליט אם לצחוק או לבכות. הפרסום האחרון שלו, הספר "הגן של אפיקורוס – אתאיזם, יהדות והחתירה לאושר", יצא לפני כשנה וחצי, דן בפילוסוף היווני אפיקורוס ובאמונתו האתאיסטית־הומניסטית באדם. בזכותו לחופש, לשוויון, להנאה ולחתירה לאושר. ב־2007 פירסם את "אפיקורוס ואפיקורסים – השפעת האפיקורסים וההגות של אפיקורוס ביהדות". ב־2004 התפרסם הספר "יהדות ללא אל? יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות". שנתיים קודם לכן הוציא את "האמונה האתאיסטית של יהודים חילוניים", וב־2000 יצא הספר "במה מאמינים יהודים חילוניים".
מלכין, שייסד את מרכזי התרבות הראשונים בארץ, בית רוטשילד ובית הגפן, שייסד ב־1971 יחד עם פרופסור משה לזר, אז דיקן הפקולטה החדשה לאמנויות, את החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב והיה בצוות ההקמה של הסינמטק, פירסם וערך עוד שורה ארוכה מאוד של ספרים שעסקו בתיאטרון, באמנות, ברטוריקה, בחינוך, וערך ספרים נוספים. באמצע שנות ה־90 הקים יחד עם שופט בית המשפט העליון חיים כהן ועם פרופסור יהודה באואר את מכון "תמורה", שמכשיר בעלי תואר אקדמי ראשון לתפקידי מדריכי קהילות ובעלי תואר שני ושלישי לתפקידי רבנים, "חילוניים, כמובן".
"רק ביהדות", כתב באחד ממאמריו פרופסור מלכין, איש אשכולות, חוקר בעל שם בינלאומי, "הפך שם הפילוסוף היווני אפיקורוס למושג המציין 'כופר', ואפיקורסות הפכה למילה שמשמעותה 'כפירה'. אפיקורוס ציין ביהדות של ימי בית שני ואילך יהודי המאמין ביקום המתנהל לפי חוקי הטבע, ללא בורא ומנהיג, והאפיקורסים היו יהודים שדגלו בבחירה חופשית ובריבונותו של האדם על חייו והאמינו בחירותו של הפרט ממחויבות למלא אחר מצוות ההלכה הדתית. מאמונה זו, כמו מכל אמונה, נובעת בהכרח כפירה בדברים מסוימים. מאמונתו של יהודי דתי באלוהים כבורא העולם וריבונו וכבורא האדם וריבונו נובעת הכפירה בריבונות האדם, בנצחיות היקום וחוקי הטבע, ובזכותו של היהודי לבחור בחירה חופשית את הדרך שבה יממש את יהדותו בתרבותו הלאומית, תוך מילוי מחויבותו המוסרית כאדם".
"אז החוקרת רצתה לדעת מה הרגיז אותם?" אומר פרופ' מלכין השבוע, "כל זה הרגיז אותם. הרגיז אותם שאנשים אתאיסטים, חופשיים ממצוות, מכירים את היהדות. שהאנשים האלה גם אומרים את דעתם, ובפומבי. את האיום הראשון הרי קיבלתי אחרי שנשאתי את הרצאת הפתיחה בכנס של אגודת האתאיסטים.
"אז אולי זה משהו שפירסמת לאחרונה, היא שאלה אותי. אמרתי לה הדברים שלי מפורסמים בכתובים, כל הזמן. יש חמש או יותר הרצאות שלי ביו־טיוב, שבכל רגע כל אדם יכול לראות ולשמוע אותי שם. הרצאות שבהן אני מדבר על אלוהים, מדבר על יהדות. זו רשימת מכולת ארוכה שמרגיזה אותם יום יום, יומם ולילה, כמו שכתבו, שבהן אני פורש את משנתי.
"ומה אני אומר? שאין סיבה שנאמר ברוך אתה ה' אלוהינו שעשה כל מה שעשה, כשאנחנו יודעים שאלוהים עוצב בספרות הדתית, וכשהמשטר הדתי התחלף ייחסו את מעשי האלוהים לגיבור ספרותי אחר. כשהאימפריה הרומית קיבלה עליה את הנצרות, הפסיקו לייחס את מעשי האלוהות לזאוס, וזאוס חדל להיות האלוהים ואת מקומו תפס גיבור הספרות היהודית ישוע מנצרת. אנחנו מאמינים שהאדם הוא הריבון, ואנחנו מאמינים שזה צריך לבוא לידי ביטוי גם בטקסים".
לדוגמה?
"אנחנו חוגגים עכשיו את ט"ו בשבט. בתקופת המשנה ט"ו בשבט היה המועד שבו נעשתה הערכת היבולים עם הבשלת הפירות, שעל פיה נקבעו המיסים. במאה ה־16 חגגו בצפת את ט"ו בשבט מתוך תפיסה קבלית שהתייחסה לתיקון עולם. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, אגודת המורים בארץ ישראל הפכה את ט"ו בשבט, בפעם הראשונה, לחג של נטיעות, ובאותה מאה הגיע נביא הקיימות עזריה אלון שאמר שזו לא בדיוק התקופה הראויה לנטיעות והעניק לחג משמעויות סביבתיות. המשמעויות האלה העניקו לחג הזה גם משמעות דמוקרטית, דרך החקיקה הסביבתית, וט"ו בשבט הפך גם ליום ההולדת של הכנסת. אנחנו מקיימים סדרי ט"ו בשבט משלנו, שבהם אנחנו עוסקים בחיבור לשורשים שלנו וחיבור למסרים שנעביר לדורות הבאים, בתוך שאנו רואים את תפקידנו לשמש מנהיגות יהודית חילונית במרחב פלורליסטי".
את הטקסים הם יערכו בשבוע הקרוב בשמונה מקומות, ביניהם בקהילות הגדולות בחיפה, כרמיאל, בת חפר ועין דור. יש להם 13 קהילות, שבראשן עומדים רבנים חילוניים, מתוך 32 רבנים שהוכשרו במכון. רבנים שמנהלים מאות טקסי נישואים בשנה ומאות טקסי בר מצווה ובת מצווה.
"היום המדינה מכירה רק ברבנים האורתודוכסים. הגשנו בעניין הזה עתירה לבג"ץ, שם נקבע שזה לא שוויוני ואם הקהילות שלנו עומדות בקריטריונים – ביניהם מספר חברים ותדירות הפעילויות – גם אנחנו זכאים להקצבה ממשלתית. ובאמת קהילה אחת, בת חפר, היא קהילה מוכרת, ואנחנו מתכוונים לדרוש תמיכה ממשלתית גם בקהילות האחרות וברבנים העומדים בראשן.
"אני מניח שזה מטריד את אלו שמאיימים עליי. כי זה אומר שגם אנחנו מעצבים את לוח השנה היהודי, אבל על פי תפיסתנו. שאנחנו, כיהודים חילוניים, יודעים לא רק מה לא לעשות – לא לשמור מצוות – אלא גם מה כן לעשות, איך ליצור קהילה של אנשים שמאמינים בלאומיות שלהם, מאמינים בכללי המוסר, אלה שיכולים להיטיב את חיי האדם ולצמצם את המצוקה. אז אני אדליק נרות בשישי כי זה נעים ונחמד וזה חלק מהתרבות שלי, אבל אלחם בהפליית נשים ובהדרת מחצית מהאוכלוסייה".
כשהסבא השתגע
יעקב מלכין נולד בפולין ועלה לארץ בגיל שבע. אביו, דב בר מלכין, היה מרצה ומבקר ספרות ותיאטרון. "אני מסורתי", הוא אומר בחיוך, "סבא שלי היה אתאיסט ואבא שלי היה אתאיסט".
אבל סבא שלו חזר בתשובה, והסבתא שחשבה שהשתגע סירבה לתת לו גט ועל כן מאה רבנים חתמו לו על אישור לשאת אישה שנייה. מהאישה הראשונה נולדו לו בן שהפך קומוניסט, ברח לרוסיה ושם אבדו עקבותיו, והבן דב בר, שעזב את הישיבה בגיל 12. בוורשה פגש את מי שתהיה אמו של יעקב מלכין, שבאה מחסידות גור וברחה מהבית כדי ללמוד. הם נישאו שם וב־1934 עלו לישראל.
את אשתו פליס הכיר יעקב מלכין בירושלים. הם נישאו וילדו שני ילדים, עירד מלכין, חתן פרס ישראל בהיסטוריה, וסיוון מלכין מס, דיקאנית "תמורה". עכשיו הם גרים במושבה הגרמנית בירושלים, בבית אבן יפהפה, בתוך גינה ירושלמית שבה העצים יוצרים חופה ירוקה מעל הראש, מגן לרגע מפני הגשם שירד כל השבוע על העיר.
למלכין, שמתקשה בראייה, יש מחשב מותאם עם אותיות מוגדלות ומילים המופרדות זו מזו, ואת הספרים קוראת לו פליס פזנר־מלכין. בימים אלה היא קוראת לו את תולדות המהפכה הצרפתית, "הגענו עד רובספייר", לקסיקון צרפתי של האתאיזם ואת הביוגרפיה של דוריס לסינג, כלת פרס נובל לספרות ב־2007.
אתה אופטימי? אני שואלת אותו בסוף הראיון, "לגבי החיים שלי", הוא אומר, "אני מאוד אופטימי. לגבי החברה הישראלית כבר לא. הדמוקרטיה שלנו מתחילה להתמוטט. יש גידול ביהדות האגרסיבית, צומח בה גרעין שוביניסטי שמבחינתו יש רק את האלוהים שלו, והדת שלו היא הדת הנכונה. היחידה. זה בא לידי ביטוי במגמות קשות בחקיקה, חוק השבת למשל, בטרור נגד ערבים, בטרור נגד כל מי שחושב אחרת מהם. בתהליכים של הדתה, של ניכור. התחמקות משרות צבאי, לדוגמה. זו סיבה גדולה לדאגה, גם אם היא לא במישור האישי".
