אנחנו מכוונים לשוק הכי גבוה בתחום הזה, לא לטורקיה, לא לתאילנד ולא לצומת סגולה — רק איטליה", מספרת לנו בגאווה אורית קורץ, מחוות קרוקולוקו בערבה, תוך שהיא מצביעה על מאות תנינים קטנטנים ששוחים בשורת מכלי פלסטיק. כשאנחנו מתעניינים קצת יותר באשר לעתידן של החיות, מבהירה קורץ: "בעוד כשנתיים נתחיל למכור את העור שלהם. עור תנין זה דבר חזק מאוד, מאוד יקר, עשרות אלפי דולרים לתיק בשביל הגברת, תלוי כמובן איזה שם (הכוונה למותג אופנה – א"ש) יש עליו".
מתי אתם מתכננים להתחיל למכור?
"בתוך משהו כמו שנתיים. נמכור בעיקר את עור הגחון, שהוא החלק היוקרתי יותר, אבל גם את עור הגב, שאפשר לעשות ממנו חגורות, שהולכות מצוין עם ג'ינס".
מה שקורץ לא מציינת במהלך הסיור הארוך שערכה לנו בחווה הוא שעל פי החוק בישראל, שחיטת תנינים ומכירת עורם הן עבירות פליליות, שדינן מאסר של עד שנתיים.
בשנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000 הייתה ישראל מעצמת עורות תנין, ובחווֹת לגידול מסחרי של תנינים בישראל היו עסוקים מאוד. אלא שלפני יותר משלוש שנים שונו התקנות בישראל, והתנינים הוגדרו חיות בר. המשמעות היא איסור על שחיטת תנינים ועל מכירת חלקים מגופם לתעשיית העור והבשר. אלא שבאופן תמוה, בחוות המשיכו לגדל תנינים, לא ברור לאיזו מטרה.
וכך, בשתי חוות הגידול הפעילות כיום — חוות פצאל בבקעת הירדן וחוות קרוקולוקו בערבה – "תקועים" להם כ־1,400 תנינים גדולים (כאלף בבקעה וכ־400 בערבה) ללא פתרון. חמור מכך, למרות שהמְגדלים מגבילים את הילודה, בשנים האחרונות נולדו כ־2,000 צאצאים — וגם הם, כמובן, הולכים וגדלים. לפני כחודש, כפי שנחשוף כאן לראשונה, ביקשו בעלי החוות אישור לשחוט אלפי תנינים "כדי להתפרנס". הבקשה סורבה.
תחקיר "ידיעות אחרונות" מגלה מה קורה כיום עם אלפי התנינים שנותרו בישראל וחושף את המאבק סביב התוכנית לייצא תנינים למיזם חדש בקפריסין השכנה, תוך התנגדות עזה של פעילי זכויות בעלי החיים שם. בקפריסין, חשוב לציין, אין חוק האוסר על שחיטת תנינים או סחר בעורם. "אנחנו לא ניתן להביא את התנינים האלו לקפיריסין", אומר ל"ידיעות אחרונות" קיריאקוס קיריאקו, ראש המפלגה למען חיות בקפריסין. "קפריסין זה אי קטן, מתויר. התנינים הם חיות, לא סחורה, ואנחנו נעצור אותם בגופנו ונשלח אותם בחזרה לישראל".
לצד תעשיית הגידול, שלא נחה לרגע, מתברר כי גם תעשיית עיבוד עורות התנין הישראלית ממשיכה לפעול. פנינו לבורסקאי (מעבד עורות) הישראלי שמואל שחר, המומחה בעורות תנין, והצגנו עצמנו כסוחרי עורות מקוסטה־ריקה. שחר אמר כי בידיו מאות עורות תנין, וכששאלנו אותו מנין העורות, השיב: "מחוות פצאל בבקעת הירדן". החזקת העורות יכולה להיות כשרה, בהנחה ששחר שמר את העורות במחסניו מאז יולי 2012, התאריך שבו נאסר על שחיטת תנינים. אלא שכאשר שאלנו את שחר מתי נשחטו התנינים, הוא השיב לנו: "ב־2013, 2014".
שחר אמר השבוע בתגובה, כי "אולי מתוך שכחה, אמרתי שהתנינים נשחטו בתאריך לא נכון". בחוות פצאל אמרו השבוע בתגובה: "העורות הועברו לפני איסור השחיטה" (התגובות המלאות – במסגרת).
בינתיים, פעילי זכויות בעלי החיים בישראל מנסים בחודשים האחרונים למצוא פתרון לאלפי החיות שנותרו בארץ. "למרבה הצער, לתנינים יש יחסי ציבור רעים", אומרת לנו פעילת זכויות בעלי החיים ענת רפואה, "למרות שהם בעצם יצורים חשים וחברתיים, שרוצים לחיות ללא סבל כמו כל בעלי החיים האחרים".
מה אתם עושים בנושא?
"יצרנו קשר עם כמה שמורות טבע באפריקה ואנחנו מנהלים איתן מגעים למציאת פתרונות, אשר יבטיחו חיים שלווים ובטוחים לתנינים מישראל".
הממונים על הנושא מטעם המדינה, לעומת זאת, רואים במצב האבסורדי שנוצר מטרד והיו מעדיפים ש"מלאי" התנינים הקיים בישראל יחוסל. "מה אני צריך תנינים בארץ?" אומר לנו בכעס בכיר ברשות הטבע והגנים, הגוף הממונה על הנושא בישראל. "בחייאת דינאק, זה כמו חור בראש זה. משרד החקלאות הקים לפני 40 שנה את המיזם הזה, ועכשיו הכל תקוע".
מה היית ממליץ לעשות?
"שיעשו תקופת ביניים שבה יאפשרו לחוות לסחור בהם ובתקופה הזו שימצאו פתרון, יוציאו אותם, ישחטו אותם — שיעשו איתם מה שרוצים וניפטר מזה".
סגול בעיניים
עד לתחילת המאה שעברה היו התנינים, ובעיקר תנין היאור, חלק בלתי נפרד מנופיה של ארץ ישראל. הם הסתובבו בחופשיות באזור הביצות של קיסריה (כבארה), בנחל אלכסנדר וכמובן בנחל תנינים. אלא שעורם היקר של הזוחלים חרץ את גורלם, והם ניצודו עד להכחדתם המוחלטת מהסביבה.
אז איך בכל זאת מוצאים את עצמם אלפי תנינים חיים ונושמים בישראל של 2016? הכל החל בשנות ה־80, כאשר שלושה מיזמים יצאו לדרך: חוות מזור לגידול קופים לניסויים; חוות פצאל לגידול תנינים לתעשיית העור; וחוות אל היען, שהוקמה במטרה למכור את עורותיהם ובשרם של היענים למערב אירופה.
מאז שנת 1979 חתומה ישראל על אמנת CITES, אשר מגבילה אפשרות לסחר בחיות. כדי לכבד את חוקי האמנה והמדינה נדרשו היזמים שהקימו את החוות השונות – ובהן חוות התנינים – לייבא לארץ את ההורים, ומאוחר יותר לסחור בצאצאים.
התנינים ההורים המקוריים יובאו לישראל מקניה בשלושה גלים: ב־1987 הגיעו אלף תנינים; שנה אחר כך הגיעו 1,020; ובשנת 1999 הגיעו עוד 900. מי שהיה בין היזמים שהקימו את הענף בישראל, ועד היום בני משפחתו הם הבעלים של החווה בבקעת הירדן, הוא גדי ביתן, שמתאר איך נראה ציד תנינים: "אל חלקם אני קשור אליהם אישית, וגם בדמי. אתה נכנס בלילה בסירה, שט על שלושה כוח סוס בשקט. התנינים הם חיה שפעילה בלילה, הם נכנסים בלילה למים, עושים סקס ואוכלים. אתה מאיר לכל עבר, וכשאתה פוגע עם אלומת האור בעיניים שלהם, הפידבק שאתה מקבל הוא אור סגול, ואז אתה יודע שזה תנין. בדרך כלל הם נמצאים במצב ניצב לגדה, ואז אתה לא יודע איזה תנין אתה הולך לקחת. אז אתה בא עם פלצור, דוחף, מתחיל למשוך את התנין למרכז הנהר, נלחם איתו, מקרב אותו לאט־לאט לסירה. הוא מתעייף, אתה דוחף לו זריקת הרדמה, מרים אותו וזה הכל".
החווה בבקעת הירדן נבנתה כשילוב של מיזם תיירות ועסק למכירת עורות ובשר. החוויה התיירותית לא ממש צלחה. "זו חיה משעממת, לא קופצת, לא אוכלת בוטנים, לא משמיעה קולות, אין פינת ליטוף", מסביר דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, שבתחומה פועלת החווה. "בספארי יש חמישה תנינים, בחמת גדר 30, פה מדובר באלף. את מי זה מעניין?"
מצד שני, בתחום העסקי הפכה ישראל בתוך שנים ספורות למעצמת עורות ובשר תנין. בשנת 1991 – כשהחוק עדיין איפשר זאת — כבר יוּצאו 2,065 עורות לאיטליה. איש מקצוע הבקיא בתעשייה סיפר כי כיום, מחירו של עור מתנין אחד באיכות טובה נע בין 800 לאלף דולר. כלומר, במונחים של היום, שווייה של עסקה כזו עם איטליה הוא בסביבות שני מיליון דולר. גם בשר התנינים נמכר לא רע: בשנים 92'־93' נמכרו כשמונה טונות בשר תנינים ליפן. מתברר כי בשר התנין הוא בעל שיעור כולסטרול ושומן נמוך, וזנבו נחשב למעדן במסעדות גורמה יפניות. אגב, מחירו של בשר תנין ללא עצמות יכול להגיע במעדניות המובחרות לכ־80 דולר לקילו, ואף יותר.
בנוסף לחווה בבקעת הירדן, קם בסמוך לחצבה שבערבה מיזם תנינים נוסף, שזכה לשם חוות קרוקולוקו. החווה קמה לאחר שהשותפים גדי ביתן ועופר קובי נפרדו. ביתן נשאר בבקעת הירדן; וקובי, יחד עם אשתו אורית קורץ, המשיך לגדל תנינים בערבה.
יצוא עורות התנינים מישראל התנהל באותה תקופה בקצב מסחרר. ב־1996 נמכרו אלף עורות לבריטניה ועוד 944 לאיטליה; בשנת 2000 נמכרו 1,661 עורות לצרפת; וב־2001 כבר מכרו הישראלים לצרפת 5,298 עורות.
אז איך בעצם כל זה התבצע? ביתן: "לשחיטה אתה מגדל אותם במקומות סטריליים, נקיים, עם רצפה חלקה, כדי שהעור לא ייפגע. מגדלים אותם מקסימום שלוש שנים וזהו. ככל שהתנין יתבגר, הסיכוי שהוא ייכנס למאבקי שליטה ויילחם בתנינים אחרים גדֵל, ואז מתחילות שריטות והעור הלך. זה הופך להיות סוג ז', מה שנקרא".
מתי יודעים שהתנין הגיע לגודל המתאים?
"מה שמודדים בתנין זה את רוחב הבטן. בין 35 ל־45 סנטימטר זה תנין שיכול להישחט. לא כולם גדלים לאותו גודל. זו חיה שהיא פעילה בלילה, אז אתה מגדל אותם בחדרי פיטום והאצה חשוכים. שם הם פעילים, אוכלים הרבה וגדלים. אם בטבע הוא מגיע לגודל של מטר וחצי בעשר שנים, בשבי הוא יכול להגיע לגודל כזה בפיתוח נכון בתוך שלוש שנים".
מהו קצב ההתרבות שלהם?
"בטבע, מאמא שמטילה 50 ביצים, אחד שורד. בשבי שורדים 35. תנין הוא חיה מאוד חזקה. אני יכול להביא לתטולה (הטלת ביצים) של 10,000 בשנה, ובעוד שלוש שנים להתחיל לשחוט את ה־10,000 הראשונים. אתה יודע כמה כסף זה? אם מוכרים עור אחד בערך באלף דולר, תעשה את המכפלות".
איך הורגים אותם?
"יש לתנין מוח מאוד קטן, ויש נוקר שבנקודה מסוימת שאתה דופק להם בראש הם מתים. הוא מת ואז אתה מקלף אותו".
לפשוט עורות מתנינים נשמעת עבודה נוראית.
"אם הייתי משלם לך שני איקס ממה שאתה מרוויח, היית עושה את זה?"
לא.
"שלושה איקס? גם לא? אז יש אנשים שמוכנים".
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה חלה האטה בתחום גידול התנינים בישראל. באותה תקופה, כמה חברות אופנה עולמיות גדולות החליטו לרכוש בעצמן חוות גידול, וכך לתת מענה לצריכה. מותג האופנה היוקרתי של לואי ויטון, למשל, רכש חווה עצומה בסינגפור בכ־160 מיליון דולר.
באותן שנים החלו החוות בארץ גם לסבול לעיתים מבריחת תנינים ואף מגניבות. בעשור האחרון נמצאו תנינים בירקון, במשאבות בתי הזיקוק בחיפה, באמבטיה בבני־ברק ואישה פלסטינית אף ניסתה להבריח שלושה תנינים דרך מעבר רפיח. אסף גוטפלד, שהיה האחראי מטעם המינהל האזרחי על הפיקוח על החווה בבקעת הירדן, מספר: "לא פעם יצאו תנינים מהשטח המגודר והגיעו אפילו עד לאזור הירדן עצמו".
לפני כחודשיים בלבד התגלה תנין במושב יפית שבעמק הירדן. ראש המועצה דוד אלחייני מסביר מהו פוטנציאל הסכנה של בריחה שכזו: "אם תנין כזה יגיע לירדן, זו עלולה להיות תקרית בינלאומית. באתר הטבילה יש חצי מיליון מבקרים".
בשנת 2011, לאחר תקרית נוספת של בריחת תנינים (הפעם כ־70) – אבל בעיקר בזכות מאבקם של פעילי זכויות בעלי החיים — החליט השר להגנת הסביבה באותה עת, גלעד ארדן, לשים לסיפור סוף. ארדן הביא לשינוי התקנות והחוקים שבאחריותו, והקיץ הקץ על תעשיית עורות התנין. במקביל נגדעה גם תעשיית היענים, וכידוע הופסקה גם פעילותה של חוות מזור לגידול קופי ניסוי, בין השאר לאחר שתחקיר "ידיעות אחרונות", שפורסם במוסף זה, הצביע על האפשרות שחלק מהקופים יועברו לחו"ל.
לאחר השינוי בתקנות, שבעקבותיו הוגדרו התנינים "חיית בר", אמור היה להיפסק הסחר בעורות תנין. אלא שמתברר שלא כך היה.
הגוף שאחראי על היתרי הסחר ובכלל זה על השמירה על חיות הבר הוא, כאמור, רשות הטבע והגנים. שאלנו בכיר ברשות, אם מאז ששונו התקנות היה בישראל סחר בתנינים. "לא", השיב הבכיר, "מה פתאום".
נוכל לקבל את מספרי התנינים המוחזקים בישראל בשנים האחרונות ואת היתרי הסחר שניתנו מאז שונו התקנות?
"אני אומר לך שלא ניתנו היתרי סחר. נראה לך שלא הייתי יודע מזה? אבל כן, אין שום בעיה, תגיש בקשה מסודרת ותקבל".
הגשנו. ולמרות שלא הייתה אמורה להיות שום בעיה, הוחלט לא לתת לנו את הנתונים. אז השגנו לבד. להפתעתנו, היתרים כאלו דווקא כן ניתנו. ב־2013 נמכרו לתעשיית העור 230 תנינים, מתוכם 225 לאוגנדה. בתגובתה הרשמית אישרה השבוע רשות הטבע והגנים, כי "אכן ניתנו היתרים ליצוא עורות" (התגובה המלאה – במסגרת).
בשבועות הקרובים צריכה ממשלת קפריסין להחליט אם היא רוצה תנינים מישראל. כבר בשנת 1994 הכיר גדי ביתן את קונסטנטינוס קונסטנטינו, בעליה של חברת תבואה קפריסאית. השניים שמרו על קשר, ולימים, כשביתן נתקע עם כל התנינים שלו בארץ, עלתה האפשרות לייצא אותם לקפריסין. לפני כשלוש שנים החלו להתפרסם בקפריסין ידיעות כי השניים מתכננים לבנות משחטת ענק בקפריסין ולהעביר כאלף תנינים למדינת האי.
אלא שפעילים קפריסאים למען חיות החליטו לצאת למאבק נגד היוזמה. "הירוקים בקפריסין הם לא כמו הירוקים פה", מספר ביתן. "יצרנו את הפרויקט הזה עם החברה הקפריסאית. לפני שלוש שנים עיתונאי שם עשה גוגל, תירגם את הכתבות על בריחת התנינים שהתפרסמו בארץ, הפיץ אותן בעיתונות הקפריסאית ומאז הכל קפוא".
ביתן וקונסטנטינו שבו אל שולחן השרטוט וגייסו את כל הכוחות. האגרונום עופר קובי, הבעלים של חוות קרוקולוקו, כתב להם מכתב שמסביר שהתנינים ידידותיים לסביבה; ברשות הטבע והגנים התחייבו שיצוא התנינים יעמוד בחוק הישראלי; ותוכנית חדשה לגמרי יצאה לדרך: פארק תיירותי שבו ישוכנו 200 תנינים.
בתחילה, ביתן הכחיש בפנינו כי התנינים המיועדים לחווה הקפריסאית הם התנינים הישראליים. "מאיפה אתה יודע שזה התנינים מהארץ? אני יכול להביא מכל מקום, אני יכול להביא מאפריקה", אמר לנו. כשהבהרנו לו שתוכניות המקום הגיעו לידינו וכתוב בהן באופן חד־משמעי שמדובר בתנינים מישראל, החל להתחמק מאיתנו, ורק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הסכים להיפגש. לפגישה הגיע ביתן מלוּוה בחתנו, אייל אלדן. ביתן הבהיר לנו שהוא "מהאנשים שלא רשום על שמם כלום", ולמעשה הוא אפילו לא רשום כבעלים של החווה בבקעת הירדן, אלא אביו ובנו. כששאלנו מדוע הוא חתום על מכתבים ובקשות ולאורך עשרות שנים הוא זה שעומד בקדמת הבמה של החווה, סיפר כי עד לפני חודש וחצי היה המנכ"ל של החברה, ועכשיו עזב את התפקיד. לשאלתנו מי המנכ"ל היום ענה: "מה זה חשוב? אתה תדבר עם אייל, הוא המנהל של הפרויקט הזה של התנינים".
כך או כך, מה שמעניין כאן זה התוכנית הקפריסאית. על פי התוכניות, הפארק המתוכנן בקפריסין ישתרע על כ־60 אלף מ"ר. השטח נקנה על ידי קונסטנטינו ב־1.9 מיליון יורו, והחברה תישא בעלות הבנייה. בפארק מתוכננת לקום, למשל, חממת ענק לתנינים, שעלות בנייתה בלבד הינה 650 אלף יורו. אל מול ההשקעה של הקפריסאי, ביתן מצידו אמור להביא תנינים, שעלותם המשוערת כארבעה מיליון יורו (מחיר תנין חי בן 12 ומעלה הוא כ־15 אלף דולר ואף יותר – ראו מסגרת).
האופציה הקפריסאית הייתה יכולה להישמע כמו פתרון לא רע לתנינים, אלמלא החשש של פעילי זכויות בעלי החיים בארץ ובקפריסין שהמיזם יהיה לא רק תיירותי. הסיבה לחשש: על פי התוכנית, מתוך 200 התנינים שמתוכננים לעבור למיזם התיירותי, 170 יהיו נקבות. ביתן עצמו הסביר לנו עוד קודם, שכל נקבה מטילה כ־50 ביצים בשנה, שמתוכן יכולים לבקוע בתנאי שבי 35 תנינים צעירים. במילים אחרות: פוטנציאל הצמיחה של החווה שאמורה להיות תיירותית הוא יותר מ־5,000 (!) תנינים בשנה. "בפארק תיירותי", מודה השבוע בכנות אייל אלדן, חתנו של ביתן ומי שאחראי מטעמו על פרויקט התנינים, "צריך רק ארבעה־חמישה תנינים, לנו יש אלף".
אז למה אתם מתכננים לייצא 002 תנינים לחווה בקפריסין שמוגדרת תיירותית?
"את זה תשאל את גדי".
גדי ביתן, למה אתם מתכננים לייצא 002 תנינים, מתוכם 071 נקבות?
"אל תדאג, אני יודע להגביל את התטולה. יש ויטמינים שאנחנו נותנים להם כדי שיעשו יותר סקס ואנחנו פשוט לא ניתן אותם יותר. זו חווה תיירותית ותישאר תיירותית".
ענת רפואה דווקא כן מודאגת. "יש לנו ולחברינו הקפריסאים חשש גדול שהאתר התיירותי הזה יהפוך למפגע סביבתי ובהמשך לבית מטבחיים לתנינים, מאחר שהריבוי הטבעי שלהם יהיה עצום ומכיוון שבקפריסין אין חוק שאוסר על שחיטה וסחר בעורות תנין".
גם גורמים בקפריסין לא ממש מתלהבים. מנהיג המפלגה למען חיות בקפריסין קיריאקו: "אני יכול להבטיח שהמפלגה שלי לא תעזוב לעולם את הנושא הזה. אנחנו לא נסכים שעסק כל כך אכזרי יוקם כאן. אם החבר'ה האלו יעזו לשחוט תנינים על אדמת קפריסין, תהיה מלחמה".
ובינתיים מנסים בחוות התנינים בארץ למצוא פתרונות לתנינים שהולכים ומתרבים. לפני כחודש וחצי הגישו החוות בארץ בקשה לרשות הטבע והגנים לשחוט לא פחות מ־2,000 תנינים קטנים. הבקשה, כאמור, סורבה. "אנחנו רוצים להתפרנס", אומר ביתן. "הנזק שנגרם לנו הוא נזק אדיר. העסקנו שם המון אנשים. בשיא היו 15 אנשים. חבר'ה צעירים. עכשיו אין לנו הכנסות".
לצד תעשיית הגידול, מתברר כי גם תעשיית עיבוד העורות הישראלית ממשיכה לפעול. בביקורנו בחוות קרוקולוקו הוזכר בפנינו שמו של מפעל עיבוד העורות הישראלי "אתגר" שבצומת סגולה. ביקשנו לברר אם במפעל הזה עדיין מתקבלים עורות תנין לעיבוד מישראל, ואם התקבלו עורות כאלו מאז שינוי התקנות.
כאמור, הצגנו את עצמנו בפני הבורסקאי שמואל שחר, כסוחרי עורות מקוסטה־ריקה. שאלנו אם יש בידיו עורות תנין למכירה. שחר השיב לנו כי בידיו מאות עורות תנין. "הם בצבע לבן, אבל אם תרצה נוכל לצבוע לך לכל אחד מהצבעים בקטלוג שלנו", הוא פירט. "מינימום הזמנה לצבע זה 25 עורות".
כששאלנו אותו מנין העורות, השיב: "מחוות פצאל בבקעת הירדן". החזקת העורות במקרה כזה יכולה להיות כשרה, בהנחה ששחר שמר את העורות במחסניו מאז יולי 2012, התאריך שבו נאסר על שחיטת תנינים. אלא שכאשר שאלנו את שחר מתי נשחטו התנינים, הוא השיב לנו: "ב־2013, 2014". מחוות פצאל נמסר בתגובה: "כל העורות ששלחנו לשחר הועברו לפני איסור השחיטה, עם היתרים מסודרים".
ביקשנו הצעת מחיר ל־75 עורות תנין, בצבעי חום, לבן ושחור. שחר אמר כי יש ברשותו רק עורות של תנינים קטנים, בין 16 ל־18 סנטימטר רוחב בטן (כלומר, לא תנינים בוגרים לגמרי). לשאלתנו מתי הגיעו אליו התנינים הגיב בחשד: "זה לא אמור לעניין אתכם. עור התנין נשמר לאחר העיבוד המון שנים". הקשינו ואמרנו ש"איש העסקים הקוסטה־ריקני" מתעקש לדעת ממתי העורות. שחר זימן אותנו למפעלו.
בפגישתנו עמדנו על הבקשה לדעת מתי נשחטו התנינים שאת עורם אנו מבקשים "לרכוש". שחר תהה מדוע המידע הזה חשוב לנו. למען האמת, זו באמת דרישה תמוהה, שהרי עור התנין נשמר עשרות שנים לאחר עיבודו, ולכן איש עסקים מקצוען העוסק בעורות לא אמור בכלל לעסוק בכך. בסופו של דבר אמר לנו שחר שהעורות מ־2013 ו־2014. אם אכן כך, הרי שלכאורה העורות הללו הם מהתקופה שלאחר שינוי החוק. כשביקשנו תיעוד כלשהו לכך, הפך שחר לחשדן במיוחד, אבל הציג בפנינו בסופו של דבר תעודת משלוח מאוקטובר 2012, כלומר, לכאורה, כמה חודשים לאחר האיסור. מקור התנינים לא צוין בתעודת המשלוח.
השבוע, כשביקשנו תגובה רשמית, אמר שחר ל"ידיעות אחרונות": "אין בתאריכים שכתבתי אמת, אולי מתוך שכחה אמרתי שהתנינים נשחטו בתאריך לא נכון".
• הבורסקאי שמואל שחר מסר בתגובה: "אני לא יודע מתי העורות נשחטו, אין לי מידע בעניין הזה ואני לא אחראי על זה. אני מנהל את העסק שלי כחוק וכל מה שאני עושה הוא תמיד עם האישורים המתאימים. אם כתבתי שהתנינים נשחטו אחרי האיסור ונקבתי בתאריכים כאלו, אין בתאריכים שכתבתי אמת, אולי מתוך שכחה אמרתי שהתנינים נשחטו בתאריך לא נכון. תעודת המשלוח היחידה שיש לי היא מ־2012. אני המום מכך שהתחזיתם בפניי כדי לנסות להגיע למידע הזה. אם הייתם מגיעים כעיתונאים, לא הייתי מדבר איתכם".
• עופר קובי מחוות קרוקולוקו מסר בתגובה: "המטרה שלנו מלכתחילה הייתה תיירותית, לצד גידול עורות ובהמשך אף עיבוד עורות. מרגע שהשר האחראי החליט שלא לשחוט, הייתה לנו תקווה כי מצב זה ישתנה. לצערנו, הבנו שגם היום אין לרשויות כוונה לשנות את המצב".
• אייל אלדן, נציג חוות פצאל, מסר בתגובה: "אנחנו רוצים להדגיש שיש לנו את האפשרות להמשיך עם החווה כחווה תיירותית פה בארץ, זה לא שאין לנו מה לעשות עם התנינים. בכל מקרה, המיזם הקפריסאי עומד להיות חווה תיירותית בלבד. אני מעריך שזה גם יהיה בסופו של דבר מה שיהיה בבקעה. באשר לעורות, שמוליק שחר טעה כשאמר שהתנינים הגיעו אליו ב־2014־2013, כי כל העורות ששלחנו אליו הועברו לפני איסור השחיטה, עם היתרים מסודרים".
• מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה: "מאז שינוי התקנות לא ניתנו היתרים לשחיטת תנינים. אכן ניתנו היתרים ליצוא עורות, חלק מהם הם מחומרי גלם שהגיעו מחו"ל, כלומר יצוא מחדש, וחלק מישראל".
• קונסטנטינוס קונסטנטינו, איש העסקים השותף במיזם התנינים הקפריסאי, מסר בתגובה: "הירוקים אוהבים חיות, אני חושב שהיה מוטב אם הם היו אוהבים גם בני אדם. המיזם שלנו הולך להיות תיירותי לגמרי".
אז למה מדובר לפי התוכנית ב־170 נקבות? בחשבון פשוט, מדובר באלפי בקיעות בשנה.
"התנינים הזכרים חיים טוב יותר כשהם מוקפים בנקבות. לגבי הביצים, אין לנו כוונה וגם לא אישור להדגיר אותן, ולכן הביצים לא יבקעו. עם זאת, אני מודיע לך שבכוונתנו לבקש שלא להרוס את הביצים, אלא למכור אותן לגני חיות ולמחקר בחו"ל. אם יאפשרו לנו, אני מתחייב שהכסף שייכנס ממכירת הביצים ייתרם לקהילה הסמוכה לפרויקט, אשר חוששת מהפחתת מחירי הדירות בגללו".
