כשהייתי ילדה קטנה, תיכוניסטית בת 15 שבצהרי ימי שישי עמדה מחוץ לקפה "פינתי" בדיזנגוף פינת פרישמן, בתקווה לפגוש את הזמרים המפורסמים שנהרו אליו ולהציע להם שירים מפרי עטה — גבי שושן נתן לי קסטה.
"יש כאן מנגינה של צביקה נוי", אמר לי, "ואני עוד לא בטוח שבא לי להקליט אותה כי היא קצת עצובה, אבל תקשיבי". הקשבתי, התעצבתי וכתבתי את "ילדה קטנה". טקסט של בת 15, לא ביג דיל. "את היית ילדה קטנה, עם סרטים ועם צמה, שיחקנו יחד אבא־אמא".
נפגשנו בדירה שלו, בקצה השני של דיזנגוף, ליד שדרות נורדאו. דירה מבולגנת של רווק הולל שעובד בלילות ואפילו אין לו חלב במקרר. הוא הפעיל את הטייפ, הסתכל בשורות שכתבתי בעט (מי חלם אז על מחשב), זימזם ושאל: "את כתבת? באמת?"
אחרי כמה ימים בישר לי בטלפון שהחליט להקליט את השיר למרות שהוא לא קצבי כמו להיטיו הקודמים, ולמרות שיש בו משהו נוגה, כי לכל גבר יש בלב ילדה קטנה שהוא זוכר.
אחר כך נפרדו דרכינו. שמעתי שהוא המריא לכבוש את אמריקה. גם אני שהיתי עשר שנים מעבר לים. כשנפגשנו, במקרה, ראיתי חוטי שיבה בבלורית העורב שלו, אבל הוא שלח לי במייל (תחי הקִדמה!) סקיצה שבה הפגין קול חזק ומלא נשמה. "אני מחפש את צביקה נוי", סיפר. "אם הוא יכתוב לי מנגינה ואת תתפרי לה מילים, כמו ב'ילדה קטנה', זה יהיה שלאגר ענק".
המונח "שלאגר" הדליק לי נורה אדומה. המילניום היה אז בפתח, העולם כולו החליף קידומת, וחששתי שגבי, ידידי, שכח להתעדכן. הצעתי לו שיפסיק לבנות על העבר ויתרכז בהווה. "אני לא יכול להתחרות עם זמרים בני 20", הוא התנצל. "העבר שלי זה כל מה שיש לי. למה את חושבת ששיר כמו 'בראשית' לא יכול להתאים לצעירים?"
ראיתי אותו כמה פעמים, בהופעות אורח אצל "הטיש הגדול". הוא עלה לבמה עם הג'ינס הנצחי, השיער שלו שוב היה שחור כזפת, ב"תנו לשמש יד" הוא העיף את התקרה, אבל בטונים הגבוהים של "16 מלאו לנער" הוא כבר חרק. וכאב לי הלב. רק את "ילדה קטנה" הוא ביצע בדיוק כמו פעם, רומנטי ונוגה, ולא זייף.
לפני ארבעה חודשים התארחנו ביחד בתוכנית הבוקר של הדצים. לא ידעתי שהוא יגיע לאולפן, גם הוא לא ידע שאני אגיע. עבור שנינו זו הייתה הפתעה. "איזה יופי שהפסקת לצבוע", אמרתי לו בשידור חי, בלי ברקסים על הלשון, "לבן זה סקסי". וגבי אמר: "את 'ילדה קטנה' אני הולך לשיר בשבילך".
האופטימיות חזרה לו לעיניים. הוא דיבר בהתלהבות על הפרויקט לגיוס כסף שיושקע בדיסק. הוא הגיע לסכום הדרוש וגם הקליט, אבל ברדיו לא שמעתי אותו. הרבה לפני שהוא נפטר הרדיו כבר סימן אותו כסוס מת.
וזה מה שכל כך עצוב במותו של גבי שושן, אגדת רוק של שנות ה־70 וה־80, שידע לעשות רק דבר אחד — לשיר מהלב. בישראל, בניגוד לעולם הרחב, אין מקום ל"מי שהיו". לא משדרים אותם, ואם הם לא מסכימים להתבזות באיזושהי תוכנית ריאליטי הם נקברים עוד בחייהם.
השבוע ישדרו אותך, גבי. השבוע יטחנו את "ילדה קטנה", ואחד השדרנים יאמר שאתה בן 16 לנצח, ובקרב המאזינים יהיו רבים מבני דורך שישאלו האם גם הם יזכו לעדנה רק אחרי שיעברו מן העולם הזה.
