קטעים מתוך חומר החיים // יצחק לבני (נ.ב. ספרים) 158 עמודים
דמה לי שהיה זה הסופר הבריטי מרטין איימיס, שענה פעם לשאלה "לְמה זקוק אדם על מנת להיות סופר?" בתשובה: "רצוי שלא יהיה יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס". המיני־טרגדיה של האנשים החכמים, הידענים, המבקשים להיות סופרים, היא גם הפגם של הספר הזה. ספרות גדולה חייבת להיכתב, כנראה, גם מכוח אינסטינקט, דחף אטוּם, ואולי אף מתוך חוסר רצון לדעת מה עושים מתחריך, ולא מתוך מודעות עצמית וידע נרחב על מה זו "ספרות גדולה" - מודעות עצמית וידע נרחב שהספרות־המבקשת־להיות־גדולה של יצחק לבני סובלת מהם. ועם זאת, למרות שבניגוד לספרות גדולה שהיא יצרית, רגישה לדקויות, מלאת הומניות ותבונה, לבני כותב ספרות שלעיתים היא "יצרית", "רגישה לדקויות", "הומנית" ו"נבונה" - כלומר ספרות מודעת מדי לעצמה ולְמה זו ספרות גדולה - למרות כל זאת, ספרו מכיל גם רגעים רבי־יופי, כוח, תבונה ודקות, כלומר ללא מירכאות.
לבני, יליד 1934, איש תקשורת עתיר פעלים (בין היתר שימש כמפקד גל"צ, מנכ"ל רשות השידור ויו"ר חברת החדשות של ערוץ 2), כותב בעשורים האחרונים רומן רב־ממדים בשם 'חומר החיים'; רומן בעל תשתית אוטוביוגרפית אך בהחלט לא אוטוביוגרפיה. מתוכו בחרה הסופרת והעורכת אלאונורה לב 29 קטעים, שעומדים כל אחד בזכות עצמו וגם כמכלול עצמאי בנפרד מכתב היד שנלקחו מתוכו, ויחד הם מרכיבים את הספר החדש 'קטעים מתוך חומר החיים'. יש כאן, בין השאר, זיכרונות ילדות שצפים ועולים כשלבני עומד כאדם בוגר מול דלת חנות הכובעים לשעבר של אביו שמת, הרהורים פילוסופיים על הבחירה שלנו בחיי נוחות ממיתים לעומת חיי חירות מסוכנים אך מְחיים, וקטעים מכמירי לב על יחסיו עם ילדיו.
את הכוח ואת החולשה בטקסטים של לבני אפשר להדגים דרך סיפור שהוא מספר על התעללות אכזרית של ילדים בעכבר, בראשית שנות ה־40. כותרת הסיפור היא 'תל־אביב, קיץ 1942: העכבר'. כפי שהדבר נעשה ב"ספרות גדולה", ניתן כאן כמובן רק רמז דק מן הדק. הקיץ הארור ההוא הרי היה הקיץ שבו יצא לדרך "הפתרון הסופי". אבל זהו למעשה רמז דק כקורת בית הבד, אירוניה אוורירית כמו גל האובך שאפף אותנו לפני כמה חודשים. וגם ללא ציון השנה ובלי זיכרון השואה, הרי כל החלק בסיפור שנועד להראות איך "הרֶשע מצוי בכולנו, גם בילדים קטנים", כל הרובד ה"פילוסופי" הזה הוא בנאלי ביותר, כמעט קלישאה של ספרות איכות. ובכל זאת זה קטע מצוין! הוא מצוין בגלל התיאור הפלסטי המדויק והמבקש להיות מדויק של תנועות העכבר המבוהל ("רגלו העליונה ניתקת ונצמדת וניתקת, שורטת את הרצפה, רגליו התחתונות מתחלקות..."); לכידה חושנית במילים (סליחה על המטפורה) של תנועות העכבר במלכודת.
והנה עוד דוגמה לכוח ולחולשה שמתקיימים במקביל אצל לבני: קטע שנקרא 'הפלגות הלילה של אבא', שבו הוא מתאר ללא כחל ושרק, בססגוניות ובלוויית קולות, את מעשיו של האב בבית השימוש. קל לחוש כאן את החגיגיות של המודעות העצמית. אפשר כמעט לשמוע את הסופר מחכך ידיו בהנאה: אח, הרי כך עושה ספרות גדולה, היא אינה מסבה פניה מהפסולת, מהפרשות הגוף, אלא הופכת אותן ליהלומים! האם לא היה זה ג'יימס ג'ויס שתיאר חירבון ב'יוליסס'? ושוב, למרות תחושת הלוואי הזו, הרי שהקטע גם מרשים בדקדקנותו ובפרטנותו.
ניתן היה להסיק משני הסיפורים האלה כי יש להפריד בין לבני הקונקרטי, שהוא מצוין, ללבני של מוסר ההשכל, זה שאינו מסתפק בסיפור כסיפור ומבקש להיות גם איש הגות ושרעפים. אבל ההבחנה הזו לא עומדת ביחס לחלקים אחרים בהמשך הספר, שבהם לעיתים דווקא ההתבוננות המדוקדקת, המיקרוסקופית, נחווית כמאולצת, כלומר כ"מיקרוסקופית" ו"מדוקדקת", ואילו ההפלגה הפסיכולוגית־רעיונית היא המוצלחת. כזה, למשל, הוא הקטע הפרוסטיאני־יזהרי שבו מנתח לבני לנתחים דקים ונאים מדוע בן מסתייג מחיבוקו של אביו (אולי "הוא לא רוצה להעליב אותי, וחוסר הבעה ימנע הבעה של רוגז"; ואולי הוא פשוט "לא רוצה להיות מוסח ממה שהוא נתון בו, מהמסגרת האוטונומית של אישיותו"; ואולי הקיפאון הזה של ילד שנדרך לחיבוקו של אביו הוא רק כלי עזר, הוא "בוחן בלי־לדעת מאחורי קיפאון הפרצוף שלו את רצוני לחבק אותו"). או הקטע המעניין שנקרא 'טיוטה קצרה לארס פואטיקה', ובו דן לבני במהות הספר שחלקים מתוכו מוצגים לפנינו.
כל הקטעים כתובים בעברית נהדרת. חלקם זוהרים ונקיים. וכולם - גם אלו הפגומים, מכל הסיבות שהזכרתי - מכילים בתוכם רגעים מוצלחים. •
