משי קלינשטיין לא הייתה צריכה את הדחיפה של ההורים כדי להבין שגם היא רוצה להיות זמרת. ולא שהם דחפו, היא פשוט ידעה את זה תמיד. את השיר הראשון שלה, מילים ולחן, כתבה כבר בגיל חמש. היא יצאה מהמקלחת בשיער רטוב, נעמדה עם גיטרה מול הראי ושרה משהו אופטימי על יער, שמש וזריחה. "עוד לפני שידעתי לכתוב הייתה לי מחברת שירים", היא מספרת. "הייתי באה תמיד לאבא ואמא ומכתיבה להם את השירים. מאז, בכל החתונות המשפחתיות, בחינות ובארוחות שישי, כשהיו מסיימים לאכול, היו מבקשים ממני לשיר. הייתי שרה דברים ששמעתי וגם המון שירים שכתבתי, שירים תמימים ומצחיקים של ילדה. המשפחה שלי כבר הכירה את המילים והצטרפה אליי. זה לא מובן מאליו שיש משפחה שהיא כל כך תומכת ומעוניינת להפוך ילד קטן למסמר הערב".
משי קליינשטיין מבצעת שיר מהמחזמר "סיפור הפרברים"
ההורים שלך עודדו אותך ללכת לכיוון הזה?
"ההורים לא כיוונו אותי לשום דבר. הם אמרו לי, 'תעשי רק מה שטוב לך, מה שגורם לך אושר'. כשהייתי רואה בגיל חמש את 'בראבו' בטלוויזיה (תוכנית כישרונות צעירים ששודרה אז — י"ב), הייתי אומרת להם, 'אולי אשיר שם?' אבל כמובן הם לא נתנו לי ללכת. יש גבול לחלומות של ילדים".
גדלת להורים מפורסמים. חלמת להיות גם מפורסמת?
"הם נורא רצו שאגדל כמו ילדה רגילה ושלא יזהו אותי ברחוב, וכנראה זה השפיע עליי בדרך אחרת. ברגע שצלמים רודפים אחריי זה מרגיש לי נורא מפחיד, כי החביאו אותי. אני חושבת שאם הייתי במקומם, הייתי עושה את אותו דבר. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו בצל מצלמות ופרסום. אמא שלי עשתה פעם תאונה כי פפראצי רדף אחרינו, אז למה שכילדה, לא תפחדי מחשיפה?! באתי למקצוע הזה עם תיק מאוד כבד על הגב, לכן גם נשמרתי עד עכשיו מלצאת, לדבר בתקשורת ולהצטלם. עכשיו פשוט הגיע הזמן".
עכשיו, 19 שנים מאז הרגע המכונן ההוא מול המראה, קלינשטיין הולכת לפרוע את השטרות ובגדול, כשתגלם את מריה במחזמר "סיפור הפרברים" שעולה בשבוע הבא בתיאטרון הקאמרי. אז נכון, זה לא פשוט להיות הילדה־של, ובטח לא של שני אמנים מרכזיים ודומיננטיים כמו ריטה ורמי קלינשטיין, אבל נדמה שמשי, הבכורה משתי בנותיהם, עוברת את המוקש הזה די בקלות, עם כישרון גדול, שממש־ממש לא נופל מזה של הוריה, יכולת להסתכל על החיים בעיניים תמימות ומפוכחות להפליא וחיוך ממיס.
משי? קראו לי "משה"
כשנולדה לפני 24 שנה, משי הייתה אחת התינוקות המפורסמים בארץ. לא רק בגלל המעמד המוזהב של ההורים, אלא גם בגלל שמה המיוחד, שסחף לא מעט הורים שחיפשו שם לבנותיהם. "כשאמא שלי הייתה בהיריון, היא הלכה לקניות בסופר", משתפת קלינשטיין במיתולוגיה המשפחתית. "אישה מבוגרת ניגשה אליה וביקשה חתימה לנכדה שלה. אמא שאלה, 'מה שם הנכדה שלך?' 'משי', אמרה האישה. אמא חתמה מהר וטסה הביתה. היא חיכתה שאבא יחזור מהופעה, ובשנייה שהוא נכנס היא צעקה: 'משי'".
ועדיין, אז זה היה שם נדיר. היה קשה לגדול איתו?
"היו בדיחות כמו 'איך יקראו לאחותך? כותנה? קורדרוי?' אבל כמו עם כל דבר, לומדים מהר איך להתמודד עם זה ולקחת הכל בקלות. כיף שיש לך שם מיוחד. להביא ילד זה הדבר הכי מיוחד בעולם, אז בטח שתרצה לקרוא לו גם בשם מיוחד".
איזה מין ילדה היית?
"הייתי סוג של מוגלי. היו קוראים לי משה, לא משי. הייתי גם ילדת דיסני, הייתי רואה סרטי דיסני שוב ושוב. גם היום, אין פעם שאהיה בחו"ל ולא אלך לדיסני סטור. גם אם לא אקנה כלום, זה פשוט מרגש אותי להיכנס לשם. אני כמו ילד בחנות ממתקים.
"בשכונה היו לי חברים, בבית הספר פחות. לא הטילו עליי חרם, אבל בילדים יש לפעמים גם המון רוע. אולי זה לא רוע, רק מקום פחות דיפלומטי. אם יש להם מה להגיד — הם יגידו לך בפנים. לא אהבתי ללמוד. כל מה שאהבתי זה למצוא דרכים לעקוף את המערכת. לא כי הייתי צריכה, אלא כי זה עשה לי טוב ושיחרר לי את האדרנלין. היו לי מלא שיטות להעתיק במבחנים. אם מישהו רוצה להעתיק — שיבוא אליי ואלמד אותו. זה לא שלא הייתי פרפקציוניסטית. אם הייתי מקבלת 85, הייתי מתקשרת לאמא ובוכה, ואז היא הייתה אומרת, 'משי, את חושבת שכשתעמדי על הבמה ישאלו אותך אם קיבלת 95 או 85 במבחן?'"
דווקא בצבא היא נהנתה יותר. היא שירתה כזמרת בלהקה הצבאית "ארבע על ארבע" ואחר כך בהרכב אקוסטי. "הצבא היה חוויה נהדרת בעיניי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה", היא מודה. כשהשתחררה, למדה כמה חודשים במכינה בבית הספר למשחק בית צבי, אך הרגישה שהיא עדיין לא מוכנה להתחייב, ארזה את עצמה ונסעה לשבעה חודשים ללוס־אנג'לס. "אני נורא אוהבת לשיר באנגלית, אני גם כותבת באנגלית, והרגשתי שבא לי לנסוע", היא אומרת. "נסעתי בלי לדעת מה מחכה לי שם. היה לי אומץ של ילדה, כזה שאתה לא חושב כמה צעדים קדימה, אלא פשוט אורז מזוודה ונוסע. גם אם ידעתי שבחודש הראשון אוכל לישון באיזשהו מקום, לא ידעתי מה יהיה הלאה. בסוף זה הסתדר, יש לי שם מלא משפחה. ישנתי אצלם וגם אצל חברים שלנו. הקלטתי שם, הופעתי קצת בפני קהילות יהודיות והכרתי חברות שיהיו לי חברות נפש לכל החיים.
"עד שיום אחד התחלתי פתאום לבכות ולבכות, ולא ידעתי למה. התקשרתי לבת דודה שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי, ובכיתי לה. ואז היא אמרה לי, 'משי, אולי תחזרי הביתה?' לא יודעת למה לא חשבתי על האפשרות הזאת. זה אפילו לא עבר לי בראש. התקשרתי לאמא וביקשתי שיקדימו לי את מועד הטיסה חזרה. עד שהיא לא התקשרה להגיד שיש לי כרטיס, לא הצלחתי לישון. פשוט ישבתי על מזוודה וחיכיתי לטלפון מאמא".
למה בעצם לבכות? מה רע בלוס־אנג'לס?
"חוסר השייכות. אתה קם בבוקר וזאת לא האדמה שלך, לא הבית שלך, לא החברים שלך ולא הכביש שלך, כלום, וזה כל כך קשה להרגיש לא שייך".
כשחזרה לארץ פגשה קלינשטיין את ניב כהן־עשת, נכדו של הצלם מולה עשת, והשניים התאהבו. התסריטאית שחר סגל, חברה טובה של ריטה, אחראית למפגש. "ניב עבד ב'מצב האומה', ושחר סגל כתבה לתוכנית. יום אחד היא אמרה לי, 'רוצה שאכיר לך מישהו מהמם?' אמרתי לה 'כן', ובאותו יום כבר קיבלתי מניב טלפון. וואו, לא חשבתי שאני ארגיש ככה, אבל התאהבתי בגדול. זו האהבה הנפלאה מכולן. אהבה כזו לא קוטפים מהעץ.
"אני בן אדם שמתאהב, שמרגיש עד הסוף. אין אצלי חצי. כשיש חצי, אני נבהלת שמשהו לא בסדר. אם אני עצובה — אני גמורה, ואם אני שמחה — אין בן אדם שלא ירגיש את זה. אנשים שמכירים אותי יכולים לדעת מה עובר עליי בקלות. אני לא שומרת בבטן. מאז שאני זוכרת את עצמי, חונכתי כל הזמן לדבר. אם אני מרגישה משהו, אני מדברת. אם אני רוצה לבכות, אני בוכה. כשגדלתי, הבנתי שאנשים לא בוכים בציבור, אבל אני פשוט בוכה. כזאת אני. אם הייתי עוברת יום קשה בבית הספר וחוזרת בוכה, ההורים שלי היו בוכים איתי וכואבים איתי. אתה לומד שלבכות זה משחרר. אני מגיעה לפעמים למצבים שאני בוכה, ואמא שואלת אותי, 'משיארה, למה את בוכה?' 'לא יודעת, בא לי לבכות', אני עונה, והיא אומרת, 'מהמם, תבכי, זה טוב'".
בענייני רגש היה לך בהחלט ממי ללמוד.
"אני מאוד שני ההורים שלי. כמו אבא, גם לי קשה לאחר. אני חייבת להיות מדויקת ושלא יחכו לי. כשאני מאחרת, כואב לי בכל הגוף. אבא גם נורא רופא. הוא תמיד יודע על כל התרופות ותמיד יש לו תרופות בתיק. הוא היפוכונדר, אבל ממש לא קיצוני. וגם אני כזאת.
"אני ואמא מאוד מרגישות. אני יכולה לבוא ולהגיד לה את הדבר הכי לא הגיוני בעולם, והיא תבין אותי מיד. אמא היא החברה הכי טובה שלי בעולם. הבן אדם הכי קרוב אליי. כשהיא לא נמצאת, אני מתגעגעת אליה. אנחנו כל הזמן מדברות בטלפון. אני מדברת איתה על הכל ומאוד מעריכה את הדעה שלה ואת הבן אדם שהיא. כולם אצלנו במשפחה חמים. גם סבא שלי זיכרונו לברכה, שמאוד חסר לי.
"מאחר שבאתי מבית חצי פרסי, אני אולי יותר חמה בסיטואציות מסוימות מהרבה אנשים אחרים, ואני מברכת על זה. אנחנו משפחה ענקית, מצד אמא במיוחד. המון ארוחות משפחתיות, שתמיד שרים בהן ורוקדים. סבתא שלי היא פשוט מתת אל. בגלל הילדות הקשה שהיא חוותה, היא חווה את הילדות שלה עכשיו, וזה מקסים. יש בה תום בלתי נתפס".
גירושים? לא נורא
הגירושים של קלינשטיין וריטה, ופרק ב' בחיי האב, זכו לכותרות ולהתעניינות לא פחותות משיאי הקריירה המפוארת שלהם. משי אמנם מורגלת בכך, אבל כמתבקש, גם זה היה רחוק מלהיות פשוט. "אני חושבת שלכל ילד, גירושים ופרידה של הורים זה דבר קשה. פתאום אתה מרגיש כאילו האדמה מתחילה להתפורר מתחת לרגליים שלך. אבל כמו כל דבר, שבהתחלה הוא מפחיד ועצוב וקורע ואתה לא יודע מה יהיה בהמשך, פתאום עובר זמן ואתה רואה שהשמש עדיין זורחת והמים עדיין זורמים. פתאום אתה מרגיש שהרבה דברים הם רק לטובה, גם הגירושים, ושגם הרווחת מזה. בסופו של דבר אתה מתרגל להכל בחיים, מקבל הכל באהבה, מבין שיש רגע שבו גם נישואים מסתיימים. זה באמת לא סוף העולם, גם אם מדובר בשני האנשים הכי אהובים עליך".
איך התמודדת עם ההתעניינות התקשורתית?
"התקשורת התעניינה בנו עוד לפני הפרידה של ההורים. זה לא היה חדש לנו. לפעמים זה נעשה באהבה, ולפעמים לא. גם אם יש מלא הרעפת אהבה, יכול לבוא משהו קטן אבל משמעותי, שיפגע בך. צריך ללמוד, בטח במקצוע הזה, שלכל אדם יש דעה, ואתה צריך לקבל את הדעות של כולם".
את אלכס אילן, אשתו השנייה והצעירה של רמי קלינשטיין ואם ילדיו תיאו ואומה, משי מאוד אוהבת. "אלכס היא בן אדם מדהים. היא כיפית ומצחיקה. אם אני אגיע אליהם במצב רוח לא טוב, היא תמיד תעשה לי מצב רוח טוב. אני אוהבת אותה לא רק בגלל שהיא מקסימה, אלא גם בגלל שהיא אוהבת מאוד את אבא שלי. נכון, היא צעירה, אבל היא מאוד בוגרת. מאוד מבגר להיות אמא".
עכשיו כל המשפחה המורחבת מתגוררת בשכנות בצהלה. "עברנו עכשיו לבית גדול יותר. לכל אחת יש את הפינה שלה — לאמא, לי ולנועם. אנחנו לא רגילות להיות רחוקות אחת מהשנייה. תמיד אנחנו מוצאות את עצמנו יחד באותו חדר — מדברות, מתחבקות וצוחקות כמו ילדות. אבא גר במרחק חמש דקות הליכה, וזה הכי כיף. אני יכולה לצלצל, לשאול, 'אתה בבית?' ולקפוץ".
את כבר עושה בייביסיטר לאחים הקטנים?
"עוד לא עשיתי, אבל למה לא? פשוט אין לי זמן עכשיו. אני מגיעה אחרי יום של חזרות והצגה, וזה לא פשוט. אבל אני מדי פעם קופצת לנשק אותם".
עירום? לא בשבילי
אחרי שהחבר שלה נסע ללמוד קולנוע בניו־יורק, החליטה קלינשטיין לנסוע לחו"ל שוב, הפעם בעקבות האהבה. "בדיוק סיימתי חצי שנה במכינה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ואמרתי, 'טוב, אני נורא אוהבת את ניב, אני נוסעת'. למדתי קצת בסטודיו למשחק של סטלה אדלר בניו־יורק. נורא פחדתי שלא אסתדר, ובסוף נורא נהניתי. פגשתי שם אנשים מדהימים ועשיתי סצנות באנגלית".
בדיוק אז הגיעה גם שיחת הטלפון מהבמאי משה קפטן. "הוא אמר לי שיש לו אולי תפקיד בשבילי ב'שיער'. הכרתי אותו מקודם, הוא חבר טוב של אמא שלי. הפעם הראשונה שדיברנו הייתה אחרי הצבא. עשיתי אודישנים ל'צלילי המוזיקה', לתפקיד של בת ה־16, וקפטן היה הבן אדם הראשון שהתקשרתי אליו כדי להתייעץ. התקבלתי, אבל בסוף לא השתתפתי בזה, כי ביקשו ממני להתחייב לשנתיים ולא יכולתי, בגלל התוכניות לטוס לניו־יורק.
"השאלה הראשונה ששאלתי את קפטן, כשהוא אמר לי שיש לו תפקיד בשבילי, הייתה אם יש סצנות עירום ב'שיער'. כשהוא אמר לי שכן, החלטתי שאני לא יכולה לעשות את התפקיד. אני לא מרגישה צורך להתפשט על הבמה. אם אני אעשה את זה, זאת לא תהיה אני. חזרתי לארץ, והחלטנו שאעשה את התפקיד בלי סצנות העירום, ואני נורא שמחה. אני נורא אוהבת את התפקיד למרות שהוא לא גדול. שיר אחד סולו, ובשאר אני חלק מהלהקה".
גם ההורים שלך, איך לא, אהבו את התפקיד.
"ברור. הם ההורים שלי. לא מזמן, כשאבא שלי הגיע לראות את 'שיער', הרגשתי שלא הייתי טובה. כל ההצגה התבאסתי, כי יש לי שם שיר אחד, וואן שוט, וזהו, אין לך הזדמנות לשפר בשיר הבא. כשהוא הגיע אל אחורי הקלעים וחיבקתי אותו, אמרתי לו, 'אבא, אני מה־זה מתבאסת שהיית דווקא היום'. ואז הוא אמר, 'בדיוק אמרתי לאלכס, שזה נשמע כאילו את מוקלטת. זה כמו דיסק שלחצו עליו פליי'. אמרתי, 'מה, אתה רציני? הייתי הכי לא טובה בעולם', והוא אמר, 'לא נכון, היית הכי מדהימה בעולם'. אבל הוא אף פעם לא יגיד לי סתם. בכלל, ההורים שלי מאוד כנים. אם יש להם ביקורת, הם יגידו לי אותה באופן בונה. באחד הימים הייתה לי איזו בעיה עם הקצב. לא שמעתי טוב ונכנסתי במקום הלא נכון. התקשרתי לאמא בוכה, והיא אמרה לי, 'משי, תקשיבי לי טוב, אני מאחלת לך עוד המון טעויות'. ואז הבנתי שזה חלק מהעניין, אין מה לעשות".
כשהוחלט בתיאטרון הקאמרי להעלות את "סיפור הפרברים", שהלחין ליאונרד ברנשטיין למילים של סטיבן סונדהיים, קלינשטיין, כמו הרבה שחקניות וזמרות לפניה, חלמה לגלם את מריה. "אני זוכרת שאמרתי לחברים שלי, 'יו, איך מתאים לי התפקיד'. היה כל כך לא הגיוני שאלך לאודישנים, כי היו לי כבר תוכניות לנסוע לארצות־הברית. סיפרתי לאמא שלי, והיא אמרה, 'את חייבת ללכת לאודישן'. אמרתי לה, 'בשביל מה? אני ממילא נוסעת', ואמא אמרה, 'רק תלכי, מה אכפת לך'. גם ניב אמר, 'ברור שאת הולכת לאודישן. אם תתקבלי — נראה מה עושים. אין טעם לדבר באוויר'. לא ידעתי מה נכון לי, ואז החלטתי שהיקום יחליט בשבילי, אם זה מה שאני צריכה לעשות או לא. כשהתקבלתי, ניב אמר, 'אני בא', ובא לפה לשבעה חודשים".
הרגשת שלוחצים עלייך ללכת לאודישן הזה?
"אין אצלנו אף פעם לחץ. אמא שלי חשבה שלמה לא לנסות, אני הרי תמיד יכולה להגיד לא. חששתי שלא אקבל את התפקיד. אני צריכה להיות יותר סלחנית וחמלתית כלפי עצמי".
צדי צרפתי, שמביים את "סיפור הפרברים", עמד על כך שקלינשטיין תגלם את מריה: "בקאמרי אמרו לי, 'היא מאוד מוכשרת, אבל נורא ביישנית', אבל אני התעקשתי", הוא אומר בגאווה. "ידעתי כמה היא מוכשרת ואיזה קול נפלא יש לה, וצדקתי".
"מהרגע הראשון הרגשתי שצדי מאוד מאמין בי", אומרת קלינשטיין. "הוא מאוד נלחם עליי. אני מרגישה שהוא אבא שלי בהפקה. הוא כל הזמן שומר עליי ומדבר איתי. באתי עם כל כך הרבה חוסר ביטחון, זאת הפעם הראשונה שלי בתפקיד ראשי. כל מה שעשיתי עד עכשיו זה לשיר, והוא פשוט נותן לי כל כך הרבה ביטחון. אם אני עוברת יום קשה, צדי מתקשר אליי בלילה ואומר, 'אני נורא דואג לך', ואני אומרת לו, 'צדי, אל תדאג לי, מחר יום חדש. כמו שנפלתי, ככה גם אקום. אין לך מה לדאוג, הכל בסדר'".
הציפיות בטח מלחיצות, וגם העובדה שתמיד ישוו אותך להורים שלך.
"בחזרה שקיימו במיוחד לעיתונאים אמרו לי, 'בטח את נורא בלחץ מהציפיות'. אמרתי, 'תאמינו לי, עם כמה שמצפים ממני, אני מצפה מעצמי ליותר'. לא משנה הציפיות. אני יותר קשה עם עצמי מכל אחד אחר. אני המבקרת הכי גדולה של עצמי ודורשת מעצמי שלמות. אני גם לא מפחדת מהשוואות. אם ישוו אותי לאחד מההורים שלי, זו המחמאה הכי גדולה בעולם. אני מאוד מעריכה אותם ואת האמנות שלהם. פשוט זכיתי בשני הורים מדהימים, שהם גם אמנים נהדרים".
נועם? אחותי מהממת
ב"סיפור הפרברים" קלינשטיין מככבת לצד עידו רוזנברג — המגלם את טוני, שבו מריה מתאהבת, גלעד שמואלי, יפתח מזרחי ורונה־לי שמעון. "עידו ואני עשינו יותר מ־200 הצגות ב'שיער' והתחברנו, אבל בתהליך החזרות הזה הקשר התחזק עוד יותר", אומרת קלינשטיין. "אומרים לי שאולי אני לא יודעת, כי לא היה לי פרטנר לפני כן, אבל אני יודעת שיש לי פרטנר מהאגדות. כל פעם שאני חסרת ביטחון, הוא הכתובת. הוא כל כך עוזר לי ומדהים, והוא מוכשר עד כאב.
"נבחנו אחד אחרי השני. כשהוא יצא, אמרתי לו, 'וואו, אתה טוני. זה לא יכול להיות אף אחד אחר'. אחרי זה היה לי אודישן אצל צדי, וברוב חוצפתי אמרתי לו, 'אבל שתדע שעידו זה טוני'. גם האחרים נהדרים. זה פשוט תענוג לקום בבוקר ולרוץ לעבודה. זאת לא עבודה, זאת משפחה".
לא רק משי הולכת לכבוש את הבמה. הבאה בתור תהיה כנראה אחותה נועם, בת ה־15, שחולקת איתה, אגב, את אותו תאריך הולדת בחודש פברואר. "למות כמה שהיא מוכשרת", מתמוגגת משי. "כל מה שנועם מספיקה לעשות ביום, מבוגרים ממנה לא יספיקו. היא גם מנגנת, גם שרה, גם רוקדת, גם מלחינה, גם משחקת וגם מבשלת ואופה. היא עושה הכל: פנקייקים, קציצות, עוגות, עוגיות, מה שבא לה. יש לי אחות מהממת. שמעת אותה שרה פעם? פשוט וואו".
את מייעצת לה מה לעשות?
"בטח. בכל פעם שהיא ניסתה לוותר על משהו, היא לא הצליחה. גם לא הסכמתי שתוותר. אני פחות נעימה מאמא ביחס אליה. אני לוחצת שתמשיך ללמוד. בסופו של דבר זה רק לטובתה. יש לה אמא שתגיד לה, 'תעשי מה שהלב שלך רוצה', ומצד שני יש לה אחות שאומרת: אל תוותרי. היא מהממת ואני לא משוחדת. היא פשוט לקחה הכל מכולם ועפה עם זה הכי גבוה שאפשר".
במה אתן שונות?
"יש לה סגנון משלה. היא בלוזית. היא נורא אבא בקטע המוזיקלי, ואני נורא אמא. היא גם מנגנת הרבה יותר טוב ממני. גם אני ניסיתי, אבל כשזה לא בא מהנשמה, זה מצליח פחות. כשנועם חולה, ממוטטת, עם חום, היא תלך לפסנתר לנגן. כשאני חולה, זה תירוץ בשבילי לא לנגן, אבל גם כשאני אהיה בלי קול, אני אשיר".
שירה ומשחק, היא יודעת, הם חלק בלתי נפרד ממנה ומהעתיד שלה. "מתי יבוא הדיסק? לא יודעת. היום אני בעיקר כותבת טקסטים, לא מתיימרת להלחין. בשנייה שארגיש בעירה להוציא אלבום, אני מאמינה שזה יקרה. כרגע הבעירה שלי היא כאן, בתיאטרון".
yoav-b@yedioth.co.il
