1. בפעם הראשונה בהיסטוריה הפועל באר־שבע מנצחת שישה משחקי ליגה ברציפות בעונה אחת – הנה, עוד שיא נשבר. הניצחונות היותר מפוארים ברצף הזה, לפחות על הנייר, הגיעו משערים של מאור בוזגלו וטוני ווקאמה מול מכבי פ"ת ובית"ר ירושלים, כשגם לאביחי ידין ולשער העצמי שלו בניצחון על הפועל ת"א יש נקודות זכות בדרום. אבל הגדולה האמיתית שהביאה לכך שמוליכת הליגה זכתה לשבור את הרצף שייכת לשחקן אחר, לאליניב ברדה.
באר־שבע לא משחקת מלהיב בתקופה האחרונה, ודאי לא כמו בתקופה מוקדמת יותר של העונה. היא מתקשה יותר מהצפוי מול קבוצות מהחלק התחתון של הטבלה ובכל זאת, כמו בחיפה אתמול, מצליחה שוב ושוב לנצח. למה? ברדה הוא התשובה. מול הפועל עכו, במשחק שפתח את הרצף, באר־שבע לא הצליחה להבקיע במחצית הראשונה, הכל נראה קשה, ואז הקפטן כבש ראשון והסכר נפרץ. מול נתניה בשבוע שעבר אותו סיפור: ברדה הבקיע ראשון, רגע לפני הירידה להפסקה, והפך משחק קשה לקל.
כך היה גם אתמול. הקבוצה של ברק בכר לא נראתה טוב מול הפועל חיפה. ההתקפות היו טיפה מסורבלות מדי, היצירתיות האישית והקבוצתית שבלטה כל כך במשחקי עבר הייתה חסרה, אבל ברדה שוב היה שם כדי לכבוש ראשון ולשנות את המשחק. השער שלו, בבעיטה מהירה, בלי להתמזמז עם הכדור יותר מדי, ועוד ברגל שמאל, היה בעל חשיבות עליונה.
בחודש שעבר הציגו בתקשורת הספרדית את חלוקת השערים שהבקיעו משולשי ההתקפה של ברצלונה וריאל מדריד – איזה שחקן כבש באיזה שלב של המשחק. המסקנה הייתה שחלוץ ריאל קארים בנזמה לא מקבל מספיק הערכה. הצרפתי מבקיע הכי הרבה שערים ששוברים תוצאה של שוויון במשחק או מחזירים את הקבוצה מפיגור שער. זה גם הסיפור אצל ברדה. תוסיפו את המשחקים מול רעננה ומכבי ת"א ותראו שכל חמשת השערים האחרונים שלו היו הראשונים במשחק. הוא הבקיע בסך הכל שבעה שערים "שוברי שוויון" העונה (לערן זהבי יש 11 כאלה). כלומר, ברדה לא סתם מטפח סטטיסטיקה אישית בגארבג'־טיים. להפך, הוא כובש בעיקר כשצריך אותו.
כשברדה עולה בהרכב יש לבאר־שבע 93 אחוזי הצלחה. כשהיה מחוץ ל־11 הפותחים היא השיגה רק חמש נקודות בחמישה משחקים. כשברדה על המגרש מאזן השערים של באר־שבע הוא 7:33, כלומר היא כובשת כמעט פי חמישה מהיריבות שלה, וכשהוא לא על המגרש מאזן השערים הוא 7:9, כמעט שווה. מדברים על ברדה הרבה, ולחיוב. מגיע לו אפילו יותר.
2. ברכות לאלי גוטמן, שהשיג ניצחון ראשון כמאמן הפועל ת"א. ברכות גם לאוהדי הקבוצה שראו שערים ביתיים אחרי ארבעה חודשים וחצי. אבל מעבר להבקעות הנדירות, והניצחון שהקפיץ אותה מעל עכו, הפועל חיפה והקו האדום, היה עניין אחד יותר מרשים במשחק של הקבוצה אתמול, והוא שהפועל שיחקה מהר. ממש מהר.
המשחקים של הפועל, כמעט כל העונה הזו, די מייאשים לצפייה, אבל הפעם לצופה הנייטרלי זה היה מהנה. דחיפת כדור קדימה, בלי בזבוזי זמן ארוכים, מעט מאוד מסירות אחורה במצבים שבהם אפשר גם אחרת. המהירות הזו, מהירות יחסית יש לציין, גרמה להרבה שחקנים באדום להיראות טוב יותר. ושני שחקנים הם אלה שבעיקר עזרו לקבוצה לשחק מהר יותר: חמזה בארי וארון שוינפלד.
בדרך כלל הקישור האחורי הוא זה שמכתיב את הקצב, אבל לא אביחי ידין ואפילו לא נמנייה ניקוליץ' נתנו את הטון, אלא שני השחקנים שהגיעו מנתניה (מדהים איך היא אחרונה בטבלה בהפרש 15 נקודות). בארי עשה כמעט תמיד משהו מסוכן, או חצי מסוכן: כידרר למקום הנכון, חילק מסירה שעזרה להתקפה להתפתח, או פשוט הסתכל קדימה ומשך אחריו אחרים. שוינפלד, מצידו, סוף־סוף הראה לבלומפילד איזה כוח יכול לתת חלוץ מרכזי. התנועה בלי כדור, הפיזיות והאינטנסיביות במשחק הלחץ עזרו לפתוח נתיבי מסירה ולשחקנים אחרים לשחרר כדור מהר קדימה.
כנראה שהפועל ת"א לא תגיע לפלייאוף העליון – שלושה מחזורים לסיום העונה הסדירה היא במרחק חמש נקודות מהמקום שמוליך לשם – אבל ביכולת כזאת היא תישאר בוודאות עונה נוספת בליגת העל. וזה משהו שבחודש שעבר לא יכולנו להבטיח.
3. בני־סכנין ניצחה את בני־יהודה, וכל הכבוד לה על כך, אבל שלוש דקות לסיום המשחק, כשהובילה 0:1, קצת התביישתי בשבילה. בתוספת הזמן עלה שוער בני־יהודה דלה איינוגבה להתקפה בכדור קרן. כשסכנין הגיבה במתפרצת לא היה אף שחקן בני־יהודה, כולל איינוגבה, במחצית המגרש שלה. זה היה אמור להיות שער בטוח.
פיראס מוגרבי, שהוביל את הכדור, מסר לסגס תאמבי במהלך עם טעות כפולה מהמביכות שתראו. כדי שלא יהיה נבדל יש צורך בשני שחקנים שיעמדו בין השחקן שמקבל את המסירה לשער. כיוון שאיינוגבה לא היה שם ורק שחקן הגנה אחד נראה בשטח, כל מסירה קדימה של מוגרבי הייתה מביאה לנבדל. מוגרבי מסר, נבדל היה, ואולי גרוע מכך, תאמבי, עוד לפני השריקה, בעט לשער הריק ופגע בקורה. חפשו את הווידאו ב־ynet, זה די מביך.
