WhatsApp FaceBook send e mail
צילום : ידיעות אחרונות

העם החדש

בן־דרור ימיני
15.02.16

אין עם פלסטיני, אמרה ח"כ ד"ר ענת ברקו, ויצרה מהומה זוטא. גולדה מאיר ז"ל כבר אמרה את זה לפניה. למעשה, זו טענה חוזרת ונשנית בעשרות השנים האחרונות. ח"כ לשעבר עזמי בשארה אמר בראיון לירון לונדון: "אני לא חושב שיש עם פלסטיני. יש אומה ערבית. אומה פלסטינית היא המצאה קולוניאלית. מתי היו פלסטינים?".

 

היסטורית, ברקו צודקת. לא היה עם כזה. השם "פלשתינה" (פ דגושה) ניתן על ידי הכובשים הרומאים. הוא נקרא על שם הפלישתים, שכלל לא היו שמיים, כדי להרגיז את היהודים. השם אומץ בהמשך על ידי הנוצרים, אבל לא על ידי היהודים. עם הכיבוש המוסלמי הוקם מחוז "ג'ונד פילסטין". בירת המחוז הייתה רמלה ולא ירושלים. החל מהמאה ה־11 גם זה לא היה. פה ושם הוזכר השם "פיליסטין"או "פילסטין", אך בוודאי לא בהקשר של זהות לאומית. האזור כולו היה חלק מא־שאם, סוריה הגדולה. ב־1911 ייסדו שני בני משפחה נוצרים את העיתון "פילסטין", שתמך בסיפוח האזור לסוריה הגדולה.

 

בשנות המנדט רק מוסדות יהודיים השתמשו במושג "פלסטינה־א"י". בנק אנגלו־פלסטינה הפך לבנק לאומי ודואר פלסטינה הפך לדואר ישראל. לעומת זאת, ערביי המנדט לא כינו את עצמם פלסטינים, ואף מוסד ערבי לא הצמיד לעצמו את התואר פלסטיני. הנציגות הבולטת נקראה "הוועד הערבי העליון" ולא "הוועד הפלסטיני העליון". העומדים בראש המאבק נגד הציונות היו ערבים, לא בהכרח מפלסטינה של המנדט. הזהות שהתפתחה, ככל שבכלל התפתחה, הייתה ערבית.

 

המופתי הרגיש מנהיג אזורי ולא מנהיג מקומי. פאוזי קאוקג'י, מהבולטים במרד נגד הבריטים וישראל, היה בכלל יליד טריפולי שבלבנון. גם אחמד שוקיירי, יו"ר אש"ף הראשון, הוא בן למשפחה לבנונית שהיגרה לשטח המנדט הבריטי, ואף כיהן כשגריר סעודיה באו"ם. הוא וחבריו נאבקו נגד הציונות ולמען שחרור פלסטין, אבל אפילו הם לא הגדירו את עצמם כפלסטינים.

 

כך זה נמשך גם בעשורים שאחרי הקמת מדינת ישראל. בין 1949 ל־1967 לא היה שלטון בריטי, וגם לא ישראלי, בגדה המערבית וברצועת עזה. בשני העשורים הללו, לא היסטוריה עתיקה אלא עכשווית לחלוטין, לא נוצרה זהות פלסטינית נפרדת. וככל שהוקמו מוסדות פלסטיניים, הם היו בחסות מדינות ערביות, כחלק מהמאבקים בינן לבין עצמן. גם מדינה פלסטינית, מיותר לציין, לא הוקמה. למה? הרי לא היה כיבוש. חוסיין מלך ירדן הבהיר באותן שנים ש"ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן", וכי "ירדן בשני חלקיה היא המולדת של כל פלסטיני".

 

דווקא מלחמת ששת הימים והכיבוש הישראלי היו הזרז הגדול ביותר לפיתוח הזהות הלאומית הפלסטינית הנפרדת. העובדה שלא היה עם פלסטיני בעבר לא אומרת שאין עם פלסטיני היום. אכן, לא ברור מה ההבדל בין פלסטינים לירדנים ובינם לבין הסורים. הרי מדובר באותה שפה, דת, תרבות ולעיתים גם בקרבה שבטית או משפחתית. אבל זהות היא עניין גמיש לפעמים. ובכל מקרה, מדובר בהגדרה עצמית.

 

ההיגיון אומר שאין צורך במדינה פלסטינית נפרדת. הרי יש כבר את ירדן. והפתרון של "מדינה אחת" אינו ראוי ליהודים ולפלסטינים. הוא ראוי לשתי גדות הירדן, המזרחית והמערבית. הרי ראשי הפלסטינים, גם בשני העשורים האחרונים, עשו כל מאמץ כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית. כך שברקו צודקת בנוגע לעבר. בהווה אין צורך להתכחש ללאומיות הפלסטינית, משום שמי שיתכחש לה עתה ימצא את עצמו בעתיד במדינה דו־לאומית.√