אי־הבנה במוסקבה // סימון דה בובואר (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, אחוזת בית, 104 עמודים)
זוג אוהב בשנות ה־60 של חייו חווה משבר של התרחקות ומצליח לגשר עליו. זו תמציתה של הנובלה 'גיל המתינות', שפותחת את 'אישה שבורה', ספרה הנודע של הפילוסופית, הסופרת וההוגה הפמיניסטית סימון דה בובואר. אותו זוג - אנדרה וניקול - אותו מהלך עלילתי וגם חלק מהסצנות מופיעים גם ברומן הקצר 'אי־הבנה במוסקבה', שהוא למעשה הגרסה המוקדמת, הגנוזה והמוכחשת על ידי המחברת של 'גיל המתינות'. הגרסה הזאת, מ־1965, ראתה אור רק לאחרונה ויוצאת כעת גם בעברית.
ב'גיל המתינות' סב המשבר בין בני הזוג סביב בחירתו של בנם היחיד לנטוש את דרכם הסוציאליסטית לטובת קריירה, או למעשה בעצם בחירתו לצאת מתחת לסינר אימו ולהינשא. דמותו של הבן מוזכרת גם ב'אי־הבנה במוסקבה', אך היא משנית לדמותה של בתו של אנדרה מנישואים קודמים, שמארחת את בני הזוג במוסקבה של שנות ה־60, שם מתרחש רובו של הרומן. בשני המקרים האכזבה הפוליטית של בני הזוג - מבנם או ממוסקבה - מקבילה, או אולי מחפה, על אכזבתם מהחיים לקראת סופם. על כך שהיעדרו של עתיד "מרחיק כל קסם מההווה".
כפי שמציין באחרית הדבר המתרגם ניר רצ'קובסקי, ההבדל המרכזי בין שתי הנובלות הוא בנקודות המבט. בניגוד ל'גיל המתינות', שמובא מפיה של בת המין השני בלבד, 'אי־הבנה במוסקבה' עובר לסירוגין בין נקודות המבט של הגבר והאישה. השאלה אם בכך חוזקה של הגרסה המוקדמת או דווקא חולשתה נותרת בעינה. שני בני הזוג אינם שונים מספיק זה מזה, למעשה הם מעין בבואה המשקפת מלנכוליה, אכזבה מקצועית, עייפות מהתרבות וחשש מבגידת הגוף. האי־הבנה הנפערת ביניהם היא אקראית, תולדה הכרחית של עצם הימצאותם של שני פרטים יחד. כל אחד מהם חושב שמצבו של האחר טוב יותר, שהוא מתמודד יפה יותר מרעהו עם נזקי הזמן, ולבסוף מתגלה שלא כך הוא. למעשה, בהתרה של הרומן, ובזוגיות המנחמת של אנדרה וניקול יש משהו מעצבן, ילדותי, שמידרדר לבסוף גם לקלישאות כמו "כל כך מעייף לשנוא מישהו שאוהבים".
רצ'קובסקי תוהה אם ניתן בכלל להפריד בין חייה של דה בובואר לצד בן זוגה ז'אן פול סארטר לבין כתיבתה. ואכן, המחשבה על הדמיון והשוני ביניהם לבין גיבורי 'אי־הבנה במוסקבה' מלווה את הקריאה. הקווים המקבילים לא מעטים, אך אנדרה וניקול - נשואים, חיים תחת אותה קורת גג במערכת יחסים סגורה או סגורה למדי - מקובעים לסד הבורגני הרבה יותר מהבוראת שלהם, או לפחות מהדימוי שלה. הם כבולים - לתקוותיהם, לזיכרונותיהם, ובעיקר לגוף הבוגדני, שקמל גם סביב הנפש הסוערת ביותר.
האם ברומן הזה, כמו בכתבים אחרים שלה, מבקשת דה בובואר, המשוחררת פי כמה מגיבורותיה, להזהיר את האישה מפני הכבלים שיזמנו לה נישואים וילדים, או שמא - וזו מסקנה שיכולה לנבוע רק מהימצאותה של נקודת מבט גברית ברומן - הכבלים מחכים לכולנו, בני אנוש, ממין נקבה או זכר, אלו שוויתרו על הקריירה ואלו שהמשיכו בה? האהבה יכולה לספק את הנחמה שהיא יכולה לספק, אך האדם השאפתן, זה הרואה עצמו חלק מההיסטוריה והתרבות, זה שאוהב באמת לחיות, נידון תמיד לאכזבה. הסוף מגיע, ולפניו - הנורא מכל - המורד הגדול. מורד זה, הזקנה, הוא הקו המרכזי של שתי הנובלות. ב'אי־הבנה במוסקבה' נזכרת ניקול ברגע שבו הבינה שחדלה להיות נחשקת. גבר כלשהו הגיע בחברת בעלה, "בשבילה הוא היה זכר, צעיר ומושך; בשבילו היא הייתה לא מינית ממש כמו זקנה בת 80. מעולם לא החלימה מהמבט ההוא. היא חדלה להיות חופפת לגופה".
"בני כמה הם, 30 או 60?" שואלת דה בובואר את ה־שאלה של זמננו כבר בעמוד הראשון. והעולם אכן מלא בהם: בני 60 שהם ספק בני 30, הטרוסקסואלים, אמידים, משכילים, מודעים לעצמם, עייפים מעקרונותיהם אך עדיין נלחמים עליהם, מעריכים אלכוהול טוב ומוזיאונים, מצויים בגיל פרישה כשמספיק כסף ופנאי בידם. הספרות, שמרבה היום יותר ויותר לייצג את האחר, התרחקה מהם, ובצדק. הם האדם הישן, הם אינם מעניינים יותר כגיבורים ספרותיים.
אין ספק שדה בובואר, בכתיבתה הקולחת, הרגישה והאינטליגנטית להחריד מיטיבה לטוות את האינטימיות בין גיבוריה. אך גם כאן הקורא של המאה ה־21, שעד לגילויי אינטימיות מהבוקר עד הערב וכמעט קץ בה - לא נופל מהכיסא. אחרי אינספור מונולוגים של נשים שבורות בספרות, ניקול, שהייתה בת "המין השני" בעת פרסום הרומן, נקראת כעת כנציגה רגילה מדי של העולם הראשון. •
שרון קנטור
