פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
במהלך 2007 אושפזו התובעים בכפייה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ על רקע התקפים פסיכוטיים קשים. התובע כבר שהה במחלקה כארבעה חודשים כאשר התובעת הגיעה אליה, והוא הועבר למחלקה הפתוחה זמן קצר לאחר מכן, כך שבסך הכול הם שהו יחד ארבעה ימים. התובעים טענו כי במהלך אותם ארבעה ימים הם קיימו יחסי מין כמה פעמים וכתוצאה מהם הרתה התובעת ולימים נולד להם ילד.
בתביעה שהגישו טענו השניים שהצוות הרפואי התרשל בכך שלא פיקח עליהם ולא מנע מהם לקיים יחסי מין. לדבריהם, בשל מצבם הנפשי ותפיסת המציאות הלקויה הם לא היו מסוגלים לתת הסכמה של ממש ליחסי מין ולכן יש לראות בהם כמי שעברו אונס.
עוד נטען כי היה על בית החולים להטיל פיקוח מוגבר על האישה בשל העובדה שבעבר כבר קיימה יחסי מין עם גברים בתקופות אשפוזה. התובעים דרשו פיצוי בגין הוצאות גידול הילד עד גיל 21, כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה.
המדינה, שנתבעה כבעלת בית החולים, טענה שהסבירות שהיחסים קוימו במחלקה הסגורה אפסית שכן המטופלים שהו בה יחד רק ארבעה ימים, מתוכם יום אחד התובעת הייתה קשורה. גם אם יוכח שהיחסים קוימו במחלקה, נטען, לא הייתה התרשלות מצד בית החולים שכן לא ניתן להפעיל פיקוח אישי רציף על המטופלים עקב היעדר תקציב ובשל זכותם של המטופלים לפרטיות ולכבוד.
השופט עדי זרנקין מבית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי ככל הנראה יחסי המין קוימו בשירותים, ומשכך לא ניתן לקבוע כי בית החולים התרשל כשלא מנע אותם. "הפיקוח בבית החולים הוא תוצאה של איזון בין צורכי ההגנה על שלומם של המטופלים לבין הזכות לפרטיות ולכבוד... נקיטת צעדי פיקוח פולשניים יותר, כגון ליווי כל מטופל לשירותים, או הצבת מצלמות במחלקות ובחדרים, לא רק שאינה רצויה, היא אף אינה מעשית", כתב.
השופט התרשם כי הייתה הסכמה בין התובעים לקיום יחסי מין וכי נוצר ביניהם קשר אינטימי, אף אם מינימלי וקצר. כמו כן, התובעת העידה כי היא שמחה שלא עשתה הפלה כי הילד "מדהים". השופט הבהיר כי עילת "הריון בעוולה" מכוונת למקרים שבהם ההורים לא רצו בהריון וזה אינו המקרה.
נדחתה גם הטענה לפגיעה באוטונומיה שכן פגיעה כזו הוכרה רק כאשר דובר על הפרת החובה לקבל הסכמה של חולה לפני טיפול רפואי. לפיכך דחה השופט את התביעה. בנסיבות העניין לא נפסקו הוצאות.
