חי את החלום

בתור נער בן 16 בסן־פרנסיסקו של שנות ה־60 של המאה הקודמת, הגיטריסט ואושיית הבלוז ג'ו לואיס ווקר חי את החלום. הוא חלק דירה עם הגיטריסט והמפיק מייק בלומפילד, שהכיר לו את סליי סטון וקרלוס סנטנה, וניגן עם אגדות ג'אז ובלוז כמו מאדי ווטרס, בי־בי קינג, ת'לוניוס מונק וג'ימי הנדריקס.

"היו שם אנשים צעירים שבאו מכל חלקי העולם כדי לברוח מההגבלות והלחצים של החברה שהכירו והגיעו לסן־פרנסיסקו, שם אפשר היה ללכת יחפים, לגדל שיער, לחיות בקומונות ולהתנתק מאמות המוסר של הדור הקודם. 'מייק לאב נוט וור', סמים במקום אלכוהול, התרחקות מדוגמות גזעניות ונידוי הומוסקסואליות, איסוף כספים כדי לקנות אוטובוס ישן ולחרוש איתו את הארץ ולהתחבר לטבע — כל זה היה חלק מניסוי אחד גדול שכולנו היינו חלק ממנו. התנסות עם סוגים שונים של מוזיקה, עם סקס, עם סמים — הכל היה פשוט התנגדות לדרכים הישנות", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו, לקראת סיבוב ההופעות שלו בישראל שמתחיל היום במלון אלמא בזכרון־יעקב, ויימשך ברביעי ובשבת ב"שבלול ג'אז בנמל ת"א ובשישי ב"חמדת ימים" במושב שפר."נהניתי מאוד מביקורי הקודם בישראל לפני שנתיים", אומר ווקר.

נדמה שבלוז והנאה לא בדיוק אמורים ללכת יחד. אבל ווקר ממהר להפריך את התפיסה הפופוליסטית שהבלוז הוא ז'אנר של "שירי דיכאון". "תמיד כתבו על כל מיני נושאים בבלוז. לא רק לב שבור וקשיים בחיים. יש בלוז שמח ממש כמו שיש שירי רוקנרול עצובים ושמחים".

"הבלוז התחיל כאמצעי להעביר את המקורות של העבדות, אמצעי תקשורת לאנשים שאסור היה להם לתקשר זה עם זה. בשנות ה־30 זה הפך לפוליטי, אבל יש גם שירי אהבה", אומר מי שנושא, בעל כורחו כמעט, את התואר "נגן בלוז מודרני". "אין דבר כזה בלוז מודרני", מדגיש ווקר. "זה מונח שטבעו המבקרים ופרשני המוזיקה, שצריכים לעשות סדר וקטגוריות". ויחד עם זאת ברור לו שהבלוז לא יכול להישאר כפי שהיה בתקופת העבדות בארצות־הברית. "הוא חייב לגדול, לנשום, ולקחת סיכונים", אומר מי שמשלב במוזיקה שלו גם רוק וגוספל.

כל העושר הסגנוני הזה היה גם מה שהביא אותו ב־2013 ל"היכל התהילה". "זה כבוד עצום שמזכירים את שמי עם ענקי הבלוז, אני לא מחשיב את עצמי בשום אופן כעומד בקו אחד עם בי־בי קינג", הוא מסכם.