לעיניהם בלבד: עיסוק בעב"מים ובחוצנים בחברה הישראלית // תחיה (תיאה) עשת - רסלינג - 180 עמ'.
בבוקר ה־22 בדצמבר 1996, כשיצאה ציונה דמתי לחצר ביתה במושב אחיהוד שבגליל המערבי, היא ראתה יצור ירוק זוהר, בעל ראש גדול, פני אדם ועיניים שחורות. דמתי נבהלה והכתה את היצור במוט עד שהוא מת. שוטרים, עיתונאים וסקרנים נהרו לביתה, שם הוחזקו שרידי היצור בצנצנת במקרר. מומחי העב"מים הכריזו שמדובר בתינוק של חייזר. מפקד משטרת עכו העיד שהיצור התנועע לפני שדמם, וזה הצדיק בדיקה יסודית של הרשויות. אחרי כמה ימים דיווחה התקשורת שהחייזר מאחיהוד לא היה אלא צואה של פרות. עם זאת, דו"ח המכון הפתולוגי קבע כי "לא נמצאו סימנים להיותו רקמה ביולוגית מוכרת", מה שהספיק כדי להזין תיאוריות קונספירציה.
החייזר מאחיהוד היה נקודת השיא בגל של דיווחים על תצפיות בעב"מים ובחייזרים שפקד את ישראל באמצע שנות ה־90. במושב יציץ נצפה רובוט דו־רגלי. בקדימה דווחו סימני נחיתה מסתוריים. 280 עדויות על עב"מים נרשמו רק ב־96', והן נאספו מ־110 יישובים שונים. "המרכז הישראלי לחקר עב"מים" הגיע אז לפסגת הפופולריות שלו ומנה כ־500 חברים קבועים, והעיסוק בחוצנים הפך לתופעה המונית־עממית. אך בתוך שנתיים הנושא ננטש כמעט לגמרי. ב־98' פחת מספר הדיווחים הרשומים ל־64, ומאז המשיך לרדת. לקראת סוף המילניום עברה התקשורת לעסוק באיומים מסתוריים אחרים, כמו באג 2000, והעב"מים חזרו לשולי התודעה. אך חלק מחובביהם גורסים שההסבר למיעוט התצפיות אינו ירידה בעניין הציבורי. "עב"מים כבר לא מבקרים כאן", הם טוענים.
האנתרופולוגית תחיה (תיאה) עשת הקדישה את הדוקטורט שלה לחוקרי העב"מים הישראליים. באמצעות תצפיות במשתתפי הכנסים של המרכז לחקר העב"מים וראיונות עומק עם חבריו, ניסתה עשת לתהות על משמעותם של העב"מים בתרבות הישראלית. התברר למשל שלעב"מים הישראלים היו מאפיינים מקומיים: "בעדויות שהופיעו בבטאונים נמצא מגוון רב של דימויים שמקורם בהוויה המקומית, היהודית והישראלית, ביניהם עצם דמוי כיפה, גוף לבן שהשתנה למשהו כמו סביבון וחנוכייה".
לא רק לעב"מים היו מאפיינים ייחודיים. עשת מיטיבה להצביע על האופן שבו האמונה בעצמים בלתי מזוהים משתלבת באידיאולוגיות ואמונות אחרות שנפוצות בישראל. היא מתארת את החיבור בין הזהויות המקומיות לכאלה שלכאורה מנותקות לגמרי מהלאום. לכאורה אנשים העוסקים בהתרחשויות בקנה מידה קוסמי אמורים להיות אדישים לאירועים זניחים כמו מהפכים פוליטיים ופיגועים, אך מתברר שההשתלבות בגלקסיה לא מנעה מחלק מחוקרי העב"מים להחזיק בעמדות לאומניות. כך למשל אחד מהם שהגדיר את עצמו כ"בן הקוסמוס" והזהיר שכדור הארץ בסכנת כליה, גם הצהיר שהוא מאמין בארץ ישראל השלמה: "אם אנחנו הולכים למות אז לפחות ניקח את האויבים שלנו ביחד איתנו, נקודה". אחת המרואיינות טענה שערפאת אינו אלא "דמות הולוגרמית", שנשתלה על ידי חוצנים במקום בן דמותו האנושי שמת. כמה מהמרואיינים גרסו שלעב"מים יש עניין מיוחד בישראל מאז תקופת התנ"ך וקיוו שהחוצנים ימנעו חתימה על הסכם שלום.
עשת מתארת את העיסוק המוגבר בחוצנים באמצע שנות ה־90 כאחד הסימפטומים לחרדות שרדפו את החברה הישראלית בעשור זה - הסכמי אוסלו, הפיגועים ורצח רבין. היא קושרת את התופעה גם להתפרקות מדינת הרווחה והעמקת השסעים החברתיים. לדבריה, "הקושי להתמודד עם השאלות שהתעוררו בעקבות אירועי אותם ימים הוביל לבריחה מבעיות השעה והמקום ולעיסוק בסוגיות שאינן מוגבלות בזמן ובמרחב". הקישור הזה מעורר מחשבה, אבל לא לגמרי משכנע. קשה להסביר מדוע אירועי העשור הבא, למשל האינתיפאדה השנייה וההתנתקות, לא חוללו תגובה דומה. בנוסף העיסוק בעב"מים פחת גם בעולם מאז תחילת האלף החדש והפיגועים במגדלי התאומים. אולי ההסבר הוא דווקא עליית האינטרנט והרשתות החברתיות, שחוללו סוגים חדשים של תופעות המוניות. מצד שני, הספר של עשת מתאר יפה כיצד הדיווח על תצפיות בעב"מים הוחלף בסוג אחר של עיסוק בנושא: מרפאות לטיפול באמצעות חוצנים, המופעלות בעיקר על ידי נשים. מעיסוק ציבורי בתצפיות ובמשמעותן הפכו החייזרים לכלי של תרפיה אישית, "כך כבו האורות בשמיים", כותבת עשת, "והמבט שב פנימה".
כמו ספרים רבים היוצאים ב'רסלינג', גם ספרה של עשת הוא עבודת דוקטורט, ולא נראה שנערכו בה שינויים משמעותיים כדי להנגיש אותה לקהל הרחב. עם זאת, בזכות הנושא הפיקנטי וגישתה המקורית של המחברת, 'לעיניהם בלבד' הוא ספר מיוחד ומעורר מחשבה. יותר מכל, הוא משיב את הקורא לעידן קרוב אך זר למדי: הניינטיז. •
