לקום מוקדם בבוקר זה לא אחד התחביבים שלי, בטח לא אחרי לילה של הופעה בגנקי. אבל קבעתי עם דדה הספר שאהיה אצלו בדימונה בשעה עשר ולא נעים לאחר. כן, אני נוסעת עד דימונה כדי לעשות פן. הפגישה הראשונה עם המספרה המיתולוגית של דדה חקוקה לי היטב בלב. זה היה יום שישי בבוקר, הגעתי לדרום לצילומים של תוכנית טלוויזיה ובמקום להתאפר באיזה קראוון, שלחו אותי למספרה של דדה שהייתה מלאה בהמולה של יום שישי. הקשבתי לרחשי השיחות על מתכונים לשבת, על מי נוסע לתל־אביב ומי נשאר בעיר בסוף השבוע ולהרבה דאחקות על איזה אחד חצי קירח שכל פעם נכנס למספרה וגוזרים לו כמה שערות והוא הולך מבסוט הביתה. חפפתי ושתיתי קפה וצחקתי ונרגעתי ותפסתי שלווה ורצון להיות איתם שם יותר. אז הנה יש לי עוד הזדמנות.
דדה הוא גיבור הפרק הראשון בסדרה החדשה שעולה כאן היום. אני הולכת לעשות אתכם מסע לאורכה ולרוחבה של ישראל, כדי לפגוש אנשים שמייצגים את ארץ ישראל היפה והטובה של פעם, אנשים שהיו יכולים להצליח בגדול בקנה מידה ארצי ואפילו עולמי, ובחרו להישאר הרחק מאור הזרקורים.
אז למה בעצם בחרתי בדדה? אני אוהבת להרגיש בבית. על הבמה אני מרגישה בבית. ובמקומות שיש בהם ציניות אני לא מרגישה בבית. דדה לא יכול להיות ציני. אין לו את זה. הוא נתן לי חיבוק וחייך לעיניים שלי שלפעמים הן עצובות. כי כשאני לא על הבמה קורה שאני שוכחת לשמוח. החיוך שראיתי עטף אותי.
מהחיבוק הראשון של דדה את יודעת שאת בידיים טובות, בא לך להתערסל ולשים ראש על הכתף שלו ולהגיד לו, 'דדה, התעייפתי. מהכל. מהמרוץ. מהפחד. מהתחרות. אני רוצה להישאר אצלך במספרה לעולמים ושתכין לי כוס תה ורק תקשיב לי'. אתם יודעים, ספרים הם הפסיכולוגים הכי טובים. ובייחוד המספרה של דדה. זו לא סתם מספרה. זה בית. שואלים אותך אם אתה רעב, או צמא, או עייף, כאילו באת ממסע ארוך לנוח בנווה המדבר של דדה. והוא, שהחיים שלו היו קשים וצנועים, רק טוב יש לו להגיד.
דדה מספר לי שהוא גדל בבית עם 15 נפשות. הם היו שישה בחדר ואבא שלו עבד כמטאטא רחובות. ואני חושבת כמה הרוויח האבא כמטאטא רחובות בשנות ה־60 של המאה הקודמת, ואיך זה הספיק לכולם. ואני נזכרת במושב חצב שבו גדלתי ובתקופה שאחרי שאבא שלי נהרג והיינו בבית גדול ומתגעגע רק אני, אחותי אושרת ואמא, ואיך אהבתי לבקר את מזל החברה שלי שהייתה בת למשפחה של 16 נפשות ושתמיד היה שם מישהו לדבר איתו.
"שני אחים שלי נפטרו וחמישה מאלו שנשארו הם ספרים ובעלי מספרות כאן בדימונה, כמוני, ובכל הארץ", הוא אומר.
ואין תחרות? אני מתעקשת.
"ממש לא, כפרה. להפך. עוזרים אחד לשני".
דדה, שהפן שלו הוא בכלל רטרו־פן שכל כך טרנדי עכשיו, עם קריצה לסבנטיז, היה יכול בקלות לחיות בצפון תל־אביב, באחת מהשכונות החדשות עם הבניינים שיש להם שוער ועם שכנים שאם אתה אומר להם שלום נלהב מדי, הם בוהים בך כדי לבדוק אם הכל בסדר. דדה יכול היה בקלות לפתוח מספרה בכיכר המדינה ליד שמעון מ־A&Z, שהגיע לתל־אביב מהדרום ועשה אצלו סטאז' בתחילת הדרך. דדה יכול להחזיק קליינטורה גדולה וקבועה בשכונת המגדלים הזו, כי עם החיוך המרגיע שלו, כולן היו מגיעות להסתפר ולקבל מילה מנחמת. הוא יכול היה לחיות בתל־אביב, ובחגים לנסוע לדימונה כמו כמה מחבריו שגדלו איתו, עזבו, הצליחו בעיר הגדולה, ומאז יורדים לדרום רק בהזדמנויות חגיגיות. אז זהו. שלא. לדדה אין אפילו מחשבה אחת כזאת, לארוז מזוודה ולנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא שמח עם העיר הקטנה שפורשת לו את זרועותיה והוא בתמורה מחבק אותה בחזרה ולא הולך לשום מקום. כשנכנסתי לדימונה ושאלתי על דדה, לא היה אחד שלא ידע איפה המספרה שלו. כולם כיוונו אותי אליו ברוחב לב. דדה האופטימי נשאר בדרום, שלם עם עצמו ושמח בחלקו.
המספרה של דדה נמצאת במרכז המסחרי של דימונה, שבכל עשור לפני הבחירות משפצים חלק ממנו. מה שאומר שאם ירצה השם, לקראת הבחירות הבאות, אולי ישפצו את החלק המערבי.
אפרופו פוליטיקה, באיזשהו שלב במהלך הביקור שלי אצל דדה מגיע ראש העירייה, בני ביטון. פעמיים ניסה להיבחר ולא הצליח. ורק בפעם השלישית, "כשכבר לא כל כך רציתי כמו בפעמים הקודמות, הצלחתי", הוא מחייך. ביטון מסתובב ברחוב ואומר שלום לכולם. לא מתעייף. השריף של דימונה.
ראש העיר ביטון נרגע רק כשאנחנו מתיישבים ליד השולחן, בבית של ברוריה. על השולחן היא מניחה בגאווה גדולה סלט כרובית עם פירורי לחם וסלט כרוב עם כוסברה וסלט חומוס עם ניחוח של מרחקים ולחמניות מאפה בית ועוף בשומשום ודגים עם רוטב חריף, כמובן. כי מה שלא חריף לא טעים. ומה תשתו כפרה? ועינת לא אכלת מספיק, תטעמי מהפלפלים החריפים. אני לא מפספסת ביס, פותחת את הלב לכל האהבה שאני מקבלת. יודעת שבמקרר שלי מחכה מקסימום איזה גבינה עצובה מהשבוע שעבר.
ברוריה מספרת איך יצאה לפנסיה ולא רצתה לשבת באפס מעשה, ואז העירייה הציעה פרויקט שנפל עליה כמו כפפה ליד. העירייה תביא מצרכים ונשות העיר, שכל אחת מהן באה מארץ אחרת, יבשלו ויארחו. היא מספרת לי על הפרויקט והעיניים שלה נוצצות. זה עושה אותה מאושרת לדעת שצריכים אותה. גם אותי. וכשהבת שלה מגיעה ומספרת לי שאם הייתה יכולה הייתה עוזבת את דימונה, אולי לאשדוד, אבל בגלל אמא היא נשארת, אני אומרת לה שלא משנה למה היא נשארת, בעיניי היא רק מרוויחה, ושתיהנה מהזמן עם אמא ומניחוחות האוכל שיילכו איתה אחרי זה לכל מקום שתהיה בו בעולם.
ברוריה מלווה אותנו עד האוטו עם נשיקות וברכת הדרך והבטחה שנשוב. בדרך הביתה לא יכולתי שלא לעצור אצל חיים הירקן המפורסם של דימונה.יש לו עלים ירוקים שאצל הירקן שלי אי־אפשר למצוא. קייל וחסה מסולסלת וחסה ארוכה ופטרוזיליה ריחנית. מילאתי ארגז שלם בידיעה שאני חוזרת הביתה ומאמצת את כל המתכונים של ברוריה. ומכניסה לבית שלי את הריח שלפעמים כל כך חסר לנו. וזה לא ריח שקונים זה ריח שבוחרים בו.
