לרזומה של השחקן והדוגמן הישראלי אושרי כהן אפשר להוסיף עכשיו גם את התואר רקדן. כהן הגיע ללוס־אנג'לס בעיצומה של עונת הטקסים, והצליח להרשים את טריסיה מירנדה, הכוריאוגרפית הראשית בתוכניות מובילות כמו אמריקן איידול, אקס פקטור, אלן דג'נרס ועוד. מי שמאחוריה עשרות אלפי שעות ריקוד של מיטב הכוכבים, מצהירה שכהן הצליח לקלוט את התורה במהירות מדהימה. "הוא רוקד מצוין" היא מפרגנת. "כשהוא הגיע לכאן הוא לא ידע לרקוד ותוך מספר ימים הצליח להגיע לרמה גבוהה. זה מדהים. אני עובדת עם הרבה מאוד שחקנים ואנשים שלא מגיעים מתחום הריקוד ולוקח להם זמן ללמוד ריקוד היפ הופ".
לרחבת הריקודים הגיע כהן במסגרת הקמפיין החדש של מאניה ג'ינס, המותג הישראלי לצעירים עבורו הוא משמש פרזנטור זו השנה השלישית, והצטרף כתלמיד מן המניין ל"מילניום דאנס קומפלקס", בית הספר הידוע לריקודי היפ הופ.
לבוש בבגדי מאניה מכף רגל ועד ראש, כולל כובע קסקט ונעלי ספורט שחורות שסולייתם נדלקת ומחליפה צבעים בלחיצת כפתור, עומד כהן במרכז רחבת הריקודים של מילניום ורוקד היפ הופ לצד צוות רקדנים מיומן (כן, יש גם וידיאו ואתם יכולים להתרשם בעצמכם).
המורים בסטודיו התחילו לעבוד עם כהן רק לפני שלושה ימים, אבל אחרי חזרות אינטנסיביות של שש שעות ביום, הוא כבר מפגין יכולת ריקוד לא רעה, כולל כל מחוות הגוף הנדרשות. "אני לא רקדן", מודה הכוכב הישראלי בהפסקה בין החזרות, "והיפ הופ זה בטח לא משהו שעשיתי לפני כן. זה די קשה, למרות שאני בכושר לא רע. אני מאוד פעיל, גולש, משחק כדורסל, אבל כאן זהו משהו שונה. אתה מפעיל שרירים אחרים בגוף. זה להביא את הגוף שלך מאפס למאה".
וילה מפוארת בבוורלי הילס נשכרה לתקופה בה מצטלם הקמפיין של חברת האופנה הישראלית ואחרי כמה ימים בלוס־אנג'לס כהן אומר: "מדגדג לי מאוד לעשות עכשיו כאן תקופה. יש לי פה חברים בלוס־אנג'לס, נצא לגלוש ביחד".
אז היית עובר לכאן?
"בהחלט. אני מאוד אוהב את לוס־אנג'לס. העיר הזאת יפהפייה ומלאת השראה, כיף להיות כאן. היא גם מזכירה לי את תל־אביב מבחינת מזג האוויר".
אומרים שדווקא ניו־יורק דומה לתל־אביב מבחינת מזג האוויר.
"בניו־יורק כבר הספקתי לגור במשך שלוש השנים האחרונות בגלל הסדרה 'נו־יורק' שצילמנו שם. בכל פעם הגעתי לחודש צילומים והתאהבתי. בניו־יורק, כמו בתל־אביב, אתה פשוט יורד לרחוב והדברים קורים. בכלל, הגעתי למסקנה שהערים שאני אוהב בעולם, אני אוהב אותן בגלל הדמיון שלהן לתל־אביב. זו העיר שאני הכי מרגיש בה בבית. אני אוהב את הים, החום, אפילו את זה שכולם צועקים ואין גבולות".
אז איך תעזוב? מי יזהה אותך כאן?
"זה נכון. אני אוהב שעוצרים אותי ברחוב, אוהב לקבל את אהבת החינם הזאת של הקהל. בניו־יורק, יש המון ישראלים והם כמובן מזהים אותי, אבל בגדול, אני מרגיש שם זר, למרות שיש שם את בית הקפה והבר שאני אוהב, אני עדיין זר ולא מכירים אותי. אני אוהב שאנשים מכירים אותי ופונים אליי. כמובן שבמינון מסוים ובסיטואציות מסויימות זה יכול להיות קשה, במיוחד אם אנשים חושבים שאתה חייב להם משהו. וזה גם תלוי מדוע פונים אליי, אם בגלל שאהבו איזה תפקיד שעשיתי או סתם בגלל שאתה מפורסם. בגדול, אני מרגיש שזאת מתנה שהקהל מכיר אותי ואוהב אותי. יש כאן דיאלוג שנעים לי ואני נהנה ממנו".
השנה האחרונה הייתה מאוד אינטנסיבית ומוצלחת מבחינתו של כהן. הוא גילם נער ליווי בסדרה "ג'וני ואבירי הגליל", השתתף בעונה החדשה של הומלנד ועם שובו לארץ יתחיל בחזרות להצגה בילי אליוט שתעלה בסינמה סיטי.
איך קיבלת את התפקיד ב"הומלנד", זה הישג מרשים.
"יש לי סוכן אמריקאי וסוכן בריטי, עשיתי אודישן והתקבלתי. זה היה תפקיד קטן אומנם, אבל זאת הייתה חוויה ממש גדולה בשבילי להיות חלק מהדבר הזה. עד שקיבלתי את הפרק בסדרה הומלנד, קיבלתי גם הרבה 'לא'. קיבלתי קריאות שניות לדברים מאוד גדולים והרגשתי שהנה, עוד מעט אני מקבל אותם ולא קיבלתי".
איך מתמודדים עם ה"לא" הזה?
"זה קשה לקבל את הלא, אבל מבינים שזה לא תמיד אומר שאתה שחקן לא טוב. זה פשוט אומר שברגע הזה, לא היית מתאים, אם מבחינת המראה, השפה, הדמות. בחירה של שחקן לתפקיד הרי נעשית על ידי כל כך הרבה גורמים, מלהקת, בימאי, מפיקים. אתה צריך גם להתאים לדמות ואם לא קיבלת את התפקיד, כנראה שלא התאמת וזה לא בגלל שאתה לא יודע לשחק. ברגע שאתה מבין את זה, אתה לא נפגע".
איך היה לשחק בהומלנד ביחד עם מרק איווניר?
"כן, היינו הרבה ביחד. הוא חבר טוב ושחקן נהדר. אני מאוד אוהב ומעריך אותו. מה שכיף הוא שלאורך כל הדרך כשאני נפגש עם שחקנים הבאמת מצליחים שאני אוהב ומכבד, הם גם התגלו לי כאנשים נהדרים, עם מוסר עבודה גבוה, דמיון מפותח ועם רגליים על הקרקע. אני תמיד מתרגש מזה כשאני נוכח בכך. בשביל להגיע רחוק, אתה צריך להישאר יציב ומחובר לאנשים מסביבך. שחקן טוב לא מבודד עצמו מאנשים, בין אם זה נהג המונית או הגנן או אנשים זרים. אם אתה מבודד את עצמך, תהיה שחקן רע יותר כי לא תיחשף לחולשות ולרצונות של אנשים. לא יהיה לך ממי לקחת השראה".
האמת היא שלמרות היציבות והרגליים על הקרקע, כהן מבלה את התקופה האחרונה יותר במטוסים מאשר על האדמה. רק בשנה האחרונה טס לצילומים בברלין, אודישנים בלונדון, צילומים בניו־יורק ועכשיו הוא בלוס־אנג'לס. "לא סתם המקצוע שלי בחר בי ואני בחרתי בו. המשחק מסמן לי 'וי' על יצר הנוודות שלי, כי בתוך תוכי אני נווד. לא להרבה אנשים יש אפשרות לטייל ככה. אז נכון שהרבה פעמים אני לא יכול לנסוע לתקופות ארוכות כי הבסיס שלי הוא תל־אביב, ואם אני עושה תיאטרון אני צריך להישאר בארץ, אבל יוצא לי לטוס הרבה פעמים בשנה וזה כיף".
ומקבל בגדים במתנה כפרזנטור.
"כן, יש לי מזל כי זה בהחלט משתלם כלכלית ואני גם מת על הבגדים של מאניה, הם עושים הכל, מספורטיבי ועד חליפות. אני מאוד אוהב כובעים ולשמחתי יש להם הרבה כובעים בסגנונות שונים. כמעט בכל פעם שאני יוצא מהבית, תראי אותי עם כובע, בין אם זה כובע גרב, קסקט, רשת. מבחינת צבעים בבגדים, אני מאוד אוהב שחור ואדום".
ומה יותר קשה, להיות שחקן או דוגמן?
"להיות דוגמן זה הכי קשה בעולם כי זה משעמם, אין מה לעשות. לשמחתי, ביני ובין הבעלים של המותג נוצר עם הזמן חיבור נהדר והם גם יוצרים קמפיינים מעניינים כמו הקמפיין הזה שבגללו הייתי חייב ללמוד לרקוד. אז הרווחתי".
לא הרגשת מוזר ליד רקדנים מקצועיים?
"ברור. זה היה מפחיד. פחדתי להיות כמו הילד האחרון בכיתה, זה שלא מזמינים אותו. אבל זה היה גם חלק מהתהליך. ללמוד לשחרר, להודות שאני לא הכי טוב, להסיר את קליפת הקשיחות".
