בפרסומת החדשה של טמבור מככבת מאי ג'פקו, ילדה מתוקה בת 10. משום מה היא נמצאת לבדה בבית עם שלושה שיפוצניקים העובדים במקום. בתחילת התשדיר היא חולקת איתם ארוחת פועלים ונוגסת בהנאה בבגט עם בצל. לאחר מכן היא מודיעה כי היא צריכה ללכת. על גבה ילקוט, בקבוק שתייה מפלסטיק מבצבץ מתוכו. ברור כי היא בדרך לבית־הספר. במקום שתשמע מהוריה קריאת "יום טוב" או "בהצלחה במבחן" או "תשתדלי לא להידקר", עליה לתדרך בעצמה את השיפוצניקים.
ומסתבר שיש לה מה לומר. היא פוצחת ברצף של אבחנות, הוראות, בקשות ועצות תוך גילוי בקיאות מופלאה בז'רגון של שיפוצניקים. לחלל האוויר נזרקות מילים כמו שטיכמוס, ג'אבקה ואינטרפוץ 4 דרך. לאלה היא מוסיפה משפטים בסלנג שידגישו את השילוב בין היותה תלמידה להבנתה בעולם הבניין ("הייתה פה וואחד הצפה על הבוקר, סחבק ישבה כל המבחן בחשבון במכנסיים רטובים"). הפועלים מבינים שמדובר במקצוענית ולא מנסים למרוח אותה או להתווכח. בכל זאת, היא יודעת מה זה שטיכמוס.
לאחר שהתבססה כמומחית, יכולה ג'פקו — שמבצעת את התפקיד בכישרון לא מבוטל — להגיע לפואנטה: "בבית שלי, רק טמבור!" היא קובעת ומלווה את דבריה בתנועת יד חותכת, החלטית, כמו שעושים מביני עניין ובעלי ביטחון עצמי עילאי. זה הישג יפה לילדה בת 10, להיות מסוגלת להגיד "בבית שלי" בכזו נחרצות. כולי תקווה שהולך לה טוב עם המשכנתה. לסיום היא אומרת שאת ההפסקה הגדולה של רבע לעשר היא לא תקדיש למשחק עם חבריה וחברותיה, אלא כדי "לראות איך התקדמתם". "בלי נדר", היא מוסיפה, כי כך עושים אנשים "אותנטיים", לפחות כפי שהם נראים בראש של פרסומאים.
לא ברור מה כל כך אטרקטיבי בילדה בת 10 שאומרת "אינטרפוץ" ו"שטיכמוס" ומתדרכת לבדה שלושה גברים שכל אחד מהם יכול היה להיות אבא שלה. למעשה, זה די מטריד: למה שזה יעסיק אותה? איפה לעזאזל ההורים שלה? מה קרה שם בבית, שהביא למצב שבו היא צריכה להחליט באיזה צבע ייצבעו הקירות? איפה שירותי הרווחה כשצריך אותם? מה היא, בילבי?
לא. זה יותר פשוט: בשנים האחרונות יש לתעשיית הפרסום קטע עם ילדים בתפקידי מבוגרים. כי אם ילדים יכולים לשיר או לבשל בריאליטי, למה שלא נשחרר אותם מנוכחותם של בגירים, נשים בפיהם מילים כמו "אינטרפוץ" וכך נגרום לצופים לשחרר "אוווו" מול המסך ולשלוח יד לארנק. לי זה תמיד גרם לשלוח יד דווקא לשלט ולהחליף ערוץ.
