הצד האפל של הטכנולוגיה

לקראת הכנס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בשלהי פברואר, הוציא לאור מייסד הפורום פרופ' קלאוס שוואב ספר שכותרתו "המהפכה התעשייתית הרביעית". עם הופעת הספר התעצם הדיון העולמי על ההשפעה של השינויים הטכנולוגיים־דיגיטליים על הכלכלה בכלל ועל העבודה בפרט.

לצד ספרו של שוואב יצאו לאור מחקרים מקיפים של חברות ייעוץ, מכוני לימוד, מרכזי חשיבה והוגי דעות אוניברסיטאיים המנסים - שמא נאמר מתיימרים - לתאר את העתיד לקרות לעבודה, לעובדים ולצורות ההעסקה השונות. השאלה שהם העלו: היש עתיד לעבודה? במדור זה ובבא אחריו אשתדל להציג לקוראים את התובנות של ההוגים והחוקרים.

קרוב למחצית מהמשרות בכלכלות מפותחות נמצאות בסכנת הכחדה על ידי הטכנולוגיה המתקדמת, מקופאיות במרכולים ועד יועצי השקעות בבנקים ועובדים בקווי ייצור שיוחלפו ברובוטים. בבית החרושת של העתיד, נכתב באחת התחזיות, יפקח מהנדס תוכנה אחד על 500 רובוטים. אז הכל אבוד? לא. אותו אחוז של משרות לא מאותגר על ידי הטכנולוגיה ונחשב ל"בטוח", לפחות לעשור הקרוב. ביניהן משרות של יצרני תכנים, מומחים ליחסי אנוש, מהנדסי ייצור, מתמטיקאים ועובדי רפואה. בנוסף ייפתחו ענפי תעסוקה חדשים, שלא ניתנים לחיזוי. המועסקים בהם יקטפו הכנסות נאות, אך ספק אם ירצו לפצות את המפסידים.

כל המחקרים מאוחדים בדעה אחת: דיגיטליזציה, רובוטיקה ומחשוב של העבודה יגרמו להעמקה משמעותית באי־השוויון הכלכלי, ולא בגלל רוע הלב של העשירים. בעלי מקצועות מבוקשים, המבוססים על השכלה גבוהה, יצירתיות, חדשנות ויזמות, ייהנו מפירות הטכנולוגיה. האחרים, שמסיבות כאלה ואחרות לא הוכשרו נכון ולא בורכו בתכונות ששוקי העבודה העתידיים מחפשים, ייאלצו להסתפק בשאריות. מה שמכונה מעמד הביניים יתפצל לכמה וכמה קבוצות, בהתאם למידת ההשתלבות והתועלת שיפיקו מהשינויים הטכנולוגיים. אפשר שכל המושג מעמד הביניים יתרוקן מתוכנו.

"החדשנות הפיננסית האכילה אותנו בסמי המרצה". אדייר טרנר

יש מחקרים ותחזיות שלפיהם גם העובדים בדרגות הנמוכות של הסולם התעסוקתי, מי שמוכנים לעסוק בעבודות פיזיות מיוזעות, יהיו במחסור יחסי ולכן שכרם יעלה. חשבו על אופי הפיצות. בתיאוריה, ניתן כבר היום למחשב ולמכן את כל תהליך ההכנה של פיצה. בפרקטיקה, כל עוד שכר האופים הוא כמות שהוא - וגם אם שכרם יועלה בעשרות אחוזים - כדאיות השקעות בפיתוח טכנולוגיות פורצות דרך בפיצריות מוטלת בספק. אפשר שמכאן תצמח מגמה הפוכה, של צמצום מסוים בפערים בין עובדים עניים למעמד הביניים. חוקרי עבודה אחרים סבורים שאין ממש בתחזית זו והחלפת עבודה פשוטה בטכנולוגיה פשוטה תהיה דווקא מואצת מהחזוי.

ל־30% מהעובדים בעולם השכלה גבוהה, ל־10% השכלה יסודית בלבד וליתר (60%) השכלה תיכונית. בארץ אחוז המשכילים גבוה יותר - קרוב ל־60%. על פי החזאים הכלכליים, הביקוש לעובדים עם השכלה תיכונית בלבד צפוי לרדת דרמטית בעשורים הקרובים, בהמשך למגמה שנרשמה בשנים 1996 עד 2016. ההשקעה ברכישת השכלה תיכונית תשתלם רק אם הבוגר והבוגרת ימשיכו ללימודים גבוהים. אך לפי מדדים עולמיים וישראליים - הנהירה למוסדות השכלה גבוהה דווקא בנסיגה.

השינויים בביקוש לעובדים לא יהיו מוגבלים רק למקצועות שבמובהק מאותגרים כבר היום על ידי הטכנולוגיה הקיימת. חשבו על האפשרות לייצר במדפסת תלת־ממדית ביתית את הצעצוע שאתם מעוניינים לקנות לילד. למה תזדקקו? לתוכנה שתורידו, תמורת תשלום מהאינטרנט ולתערובת מוכנה מראש של חומרים. תוכלו לפסוח כליל על לא רק על עובדי הייצור, אלא גם על עובדי השיווק. ככל שמספר המדפסות התלת־ממדיות לצעצועים יגדל, כך הביקוש לחנויות צעצועים יפחת. אחר כך, וגם זה עתיד לא רחוק, תוכלו להכין בבית גם את חומרי היצירה ולייתר את הנחיצות של מפעלים להכנתם. לכלכלת הייצור העצמי פוטנציאל אדיר לפגוע בתעסוקה. היא גם תתרום עוד נדבך למחיקת ההבדל בין תמורה לעבודה, לתמורה להון.

שכחו את העובד

מעמד הביניים יתרוקן מתוכנו. הטכנולוגיה ושוק העבודה

מקום נרחב מוקדש במחקרי העבודה לניתוח השלכותיה של "כלכלת האינטרנט השיתופית", שהדוגמאות הידועות שלה הן השכרת דירות מגורים לתיירים והשכרת מכוניות פרטיות להסעת נוסעים בתשלום. המיזמים הללו, המבוססים על פלטפורמות אינטרנטיות רחבות ממדים, יוזילו את המוצרים ובעיקר את השירותים - והשפעתם על שוק העבודה עלולה להיות הרסנית. לדעת מחברי מחקר מקיף של האיגודים המקצועיים האירופיים, "כשאנשים משתמשים בזירות ברשת כדי למכור ולקנות מוצרים ושירותים, זו לא כלכלה שיתופית, זו כלכלת שוק קיצונית שבה אדם אחד מוכר לאדם אחר את השימוש בנכסיו ובשירותי העבודה שלו תמורת עמלת תיווך לבעלי הזירות". זהו עיוות גמור של מושג השותפות, טוען קריסטוף דגריס ממכון ETUI (European Trade Union Institute) בחיבורו "עתיד הג'ובים". הוא מעלה את החשש שמא זירות המסחר החדשות דוגמת אובר או לנדינג קלאב, המשתמשות במשאבי מידע אישי ללא תקדים. ב־2020 חצי מכוח העבודה בארה"ב חזוי להשתייך לקטגוריית "עובדים מזדמנים". האם, שואלים דגריס ועמיתיו מהאיגודים המקצועיים, כולנו נהיה בעלי בית של עצמנו, מופקרים לתחרות שלוחת רסן? בסביבת תעסוקה כזו, מה יהיה על זכויות עובדים בסיסיות? מי יגן עליהן, אם בכלל? תנועת העבודה העולמית מוטרדת ומודאגת.

אבל לא הישראלית. הפופוליזם הצרכני שולט כאן יותר מכל מדינה אחרת. ישראל אזוקה באידיאולוגיות פופוליסטיות, הבאות לא על חשבון הקפיטליזם אלא על חשבון הדמוקרטיה החברתית; על חשבון העבודה. אין זה מקרה שאין כבר אצלנו מפלגת עבודה ואין משרד עבודה. את מקומם תפסו המחנה הציוני ומשרד הכלכלה. ההתפתחויות בשוק העבודה בישראל בשנים האחרונות דומות להתפתחויות בשוק העבודה הבריטי. גם שם נרשמה ירידה חדה באבטלה, עלו שיעורי השתתפות בכוח העבודה, נוצרו הרבה מאוד ג'ובים חדשים והשכר החציוני קפוא מזה שנים. אך יש הבדל - הבדל עצום בדעת הקהל. בשיח הכלכלי־חברתי בבריטניה, סוגיות של תעסוקה ועבודה תופסות מקום מרכזי, מכריע. לא אצלנו. אנחנו מכורים להאדרת התחרות כאמצעי אחד ויחיד למאבק ב"יוקר המחיה", מונח צרכני מובהק וחלול. לא סוציאלי.

הקרבת העובדים על מזבח הצרכנים המתרחשת בארצנו מדי יום. דוגמה טרייה: האוצר מגבש תוכנית להורדת מכסים ומכסות על יבוא מזון. התוכנית אולי תחסוך כמה שקלים בסל הצריכה החודשי של המשפחה הממוצעת, אבל תהרוס את התעשיות המקומיות שבהן רוב העובדים מועסק בחוזים קיבוציים ומוגן על ידי ההסתדרות.

למה נפלה רשת מגה, שואלים האנליסטים המנתחים את נפילתה, ומשיבים: לעובדיה המאוגדים שולם שכר הוגן ולכן היא הפסידה בתחרות על כיס הצרכן. אל דאגה; הקונים החדשים של הרשת יחסלו את ההרגל המגונה הזה של ועדי עובדים ושכר הוגן.

במדינות מעטות בלבד ב־OECD (שתיים) אין משרד עבודה, וישראל כאמור ביניהן, מ־2006. העובדה שממשלת ישראל מקציבה למה שמכונה "מדיניות תעסוקה פעילה" - הכשרה מקצועית, סיוע בקריירה, חיזוק הידע התעסוקתי ועוד - את אחוז התוצר הנמוך ביותר מבין מדינות ה־OECD מוסברת על ידי הכיסא הריק של שר העבודה ליד שולחן הממשלה. בארה"ב זהו אחד ממשרדי הממשל החזקים והמשפיעים ביותר.

הקפיטליזם המודרני מעמיד במרכז תפיסתו האידיאולוגית את האדם המשקיע. הסוציאל־דמוקרטיה מעמידה במרכזה את האדם העובד. הפופוליזם, לעומתן, מפיץ רעיונות והבטחות שהציר המרכזי שלהן הוא האדם הצורך. אנחנו שם. בעבר ישראל הייתה מדינה מתקדמת במיוחד בחוקי העבודה. כיום מערך ההגנה על העובדים מחורר ומפורק. לעובדי ישראל מגילת זכויות תעסוקתית מן הדלות במערב. האם רבים מן התוקעים בשופרי הצדק החברתי מזדעזעים מכך? לא, העיקר שתהיה לנו פיסת חקיקה - צדקנית, צבועה ונטולת היגיון פרוגרסיבי - שתגביל את השכר של 20 הבכירים בענף הפיננסים ורק בו. על השטות הזו נילחם, נצעק וננופף בדגלי השמאל - ולא על שינוי הפירמידה התעסוקתית שבה כשליש מכוח העבודה בארץ כבר מועסק במה שמכונה בבריטניה "קבלנות אפס זמן", כלומר בחוזים זמניים המאפשרים פיטורים מהירים ללא זכות ערעור. ביזיון. איזה עתיד יכול לתאר לעצמו אדם שזהו סוג המשרה שלו? איזה עתיד יש לעבודתו?

מההסתכלות על ענפי ההיי־טק בשוק העבודה הישראלי אי־אפשר להיות אופטימי בהערכת תרומתם לצמצום המתחים והפערים הכלכליים. לא הפער בין יהודים לערבים (שהובלט בפרסום החדש של הלשכה לסטטיסטיקה על איכות החיים בארץ אך נקבר בדיווחים עליו), ולא בקרב היהודים. ענף ההיי־טק אמנם תוסס וגועש, ובעיקר מייצר חברות הזנק הנמכרות לזרים כמו לחמניות חמות, אך הוא לא קולט עובדים חדשים נטו, לא גולש מהמרכז לפריפריה ולא מצמצם את אי־השוויון אלא משמר אותו. לפי מחקרי בנק ישראל, פריון העבודה והייצור בענפי המשק עתירי הטכנולוגיה לא נופל מהמקובל במדינות הכי מפותחות ומאפשר שכר גבוה לעובדים. אולם מחוץ לשכבת יחידי סגולה זו, הכוללת לא יותר מ־200 עד 250 אלף נשים וגברים - פחות מעשירית מכוח העבודה - לא קורים נסים ואין התקדמות בסולם התעסוקה והתמורה לעבודה. רבע מיליון עובדים אחראים ליצוא שנתי של 35 מיליארד דולר, שבלעדיו ישראל הייתה מדינת עולם שלישי. למרבה האכזבה, יתר 2 מיליון העובדים מתרחקים מהדבוקה בצמרת ולא מתקרבים אליה.

ספקי המסים

הבנק הבינלאומי לסילוקין, הבנק של הבנקים המרכזיים, ממוקם בבזל שבשווייץ, לא רחוק מהמלון שבו ייסד הרצל את מדינת היהודים. מוסד מכובד האוסף בשקידה נתוני מפתח על פיננסים וחובות בעשרות מדינות. ישראל צורפה לסטטיסטיקה זו רק באחרונה, כפופה לאותן ההגדרות. התמונה לסוף 2015 עדיין מעודדת: החובות של אזרחי ישראל קטנים מאוד בכל השוואה בינלאומית.

החובות של המגזר הפרטי, משקי בית ועסקים שאינם בנקים, מגיעים אצלנו ל־112% מהתוצר המקומי (השווה להכנסה מקומית) לעומת ממוצע של 161% במדינות המפותחות. באירלנד נאנק המגזר הפרטי תחת עומס חובות השווה ל־258% מהתוצר, בהולנד ושוודיה תחת עומס השווה ל־237% מהתוצר, בפינלנד וצרפת 180% מהתוצר, ובבריטניה וארה"ב עומס החובות הפרטיים מסתכם ב־150% מהתוצר.

אבל, ייאמר מיד, מה עם החוב של משקי הבית? של המשפחות? גם כאן ישראל בולטת (עדיין) לטובה: החוב של משקי הבית שווה ל־41% מהתוצר הישראלי. החוב הממוצע של משקי הבית במדינות מפותחות שווה ל־75% מהתוצר שלהן. חובן של המשפחות בדנמרק מגיע ל־123% מהתוצר המקומי, החוב של אזרחי הולנד עולה על 110% מהתוצר. החוב של משפחות אמריקאיות ובריטיות תופס כ־83% מהתוצר במדינות אלו. אפילו החוב הפיננסי של משקי הבית הגרמניים החסכניים גבוה, יחסית, מזה של הישראלים: 54% מהתוצר. גם החובות של העסקים נמוכים אצלנו מאוד, יחסית להיקף הפעילות הכלכלית.

האם זה טוב? כן, זה מצוין. נטילת האשראי הייתה סיבת הסיבות למשבר הפיננסי האחרון, וגם לאלו שלפניו. אצטט כאן מ"בין חוב לשטן", ספרו של אדייר טרנר שעמד בראש הרשות לשירותים פיננסיים בבריטניה בשנים 2008 עד סגירתה ב־2013: "הגידול בחובות הוא שמחולל את הבועות הפיננסיות ואת התפוצצותן... זיהום הכלכלה על ידי חובות, כמו כל זיהום אחר, חייב להיות מרוסן באמצעות מדיניות ציבורית. החדשנות הפיננסית החוץ־בנקאית במחצית שנות האלפיים האכילה אותנו בסמי המרצה בדמות אשראי קל להשגה". ההמלצה של טרנר: כדי למנוע משברים המאמללים מאות מיליוני עובדים שכירים, צריך להגביל את הרחבת האשראי, במיוחד אשראי הניתן על ידי גופים חוץ־בנקאיים למשקי הבית.

המלצתו הפוכה מזו שנכללה בדוח הראשוני של ועדת שטרום לבחינת התחרותיות בענף הפיננסים ובמיוחד מהעמדה של נציגי האוצר בוועדה. "אם ייצאו לפועל השינויים שהם מתכננים בענף הפיננסים, הנזק לכלכלת ישראל יהיה בלתי־הפיך", אמרו לי השבוע ראש אחת מחברות הייעוץ הרב־לאומיות הפועלות בישראל וראש אחת החטיבות החשובות במשרד האוצר עצמו. שניהם ביקשו לשמור על אלמוניות.

חרדתם אינה יוצאת דופן. החשש מפגיעה קשה עד אנושה באחד היתרונות החשובים ביותר של כלכלת ישראל: חוב מרוסן יחסית של משפחות ועסקים, משותף לרבים בארץ. פרופ' יוסי דהאן, המצטט אף הוא מספרו של אדייר טרנר, כתב אתמול במדור הדעות של "ידיעות אחרונות": "תוצאה ברורה מניפוח המגזר הפיננסי תהיה שגופים רבים יותר ירדפו אחרינו כדי לשכנע אותנו שלקיחת הלוואה היא המפתח לחיים מאושרים". והיא לא.

הביקורת הרב־צדדית משפיעה על ועדת שטרום. הוועדה נחשפה גם למחקרים הבינלאומיים ההשוואתיים על המחיר הנמוך של העמלות הבנקאיות בארץ, על מרווחי הריבית הסבירים, על חשיבותה של היציבות הפיננסית ועל הסכנה הגדולה שבניסויים מהסוג שהתכוונה להציע. עכשיו מתלבטים שם כיצד לשנות את ההמלצות הראשוניות, לסגת מהן או לפחות לעכב את יישומן לשנים. העמדה של האוצר התחילה להיסדק בין היתר משיקולי המיסוי.

הבנקים הם ספקי המסים המובילים במגזר העסקי. ב־2015 שילמו חמשת הבנקים הגדולים בישראל 5.3 מיליארד שקלים מס חברות. ב־2014 הם שילמו מס חברות של כ־5 מיליארד שקל וסכום דומה ב־2013. בשלוש השנים האחרונות גבה האוצר מהבנקים מס חברות ב־15.5 מיליארדי שקל - רבע מתקציב הביטחון השנתי.

וזה לא הכל. הבנקים שילמו לאוצר גם מס מעסיקים מיוחד ("מס שכר", תחליף למע"מ ) של 2.5 מיליארד שקל לשנה, כך שקרוב ל־23 מיליארד שקל נכנסו לקופת המדינה מהבנקים בין 2013 ל־2015.

נכון, הבנקים בישראל רווחיים - אם כי רווחיותם נחשבת למתונה בעולם הפיננסי - אך נתח גדול מהרווח הולך למימון הוצאות הממשלה. לפי אומדנים מוסמכים, החלק הזה עלול היה לקטון דרמטית אם היו מתממשות ההמלצות הראשוניות של הרוב בוועדת שטרום. בלי שהלקוחות ייהנו מכך, שהרי, כפי שקובע טרנר, האיש שהיה שם כשהבית בער: "יותר אשראי שניתן על ידי גופים חוץ־בנקאיים למטרות צריכה אינו דבר טוב לאזרחים. הוא רע. האימפקט של החדשנות הפיננסית ושל בנקאות הצללים על האזרחים הוא אסון".