תחנת אוטובוס בדרום הארץ, מדבר שממה, הכביש ריק, פעם בחצי שעה או שעה עוברת מכונית. בתחנה זוג גברים בשנות ה־40 לחייהם, מסביבם אסופה של תיקי גב, מזוודת טרולי וגם שני תיקים ורודים ריקים בצורת כפתורים ענקיים. נראה כאילו חזרו ממסע ארוך ומוזר. "בשעה 14:15 אמור היה לעבור כאן האוטובוס לבאר־שבע", אומר אחד מהם בייאוש, והשני מביט בשעון. 14:40, ואפילו גמל לא עובר.
מיהם שני הגברים, איך הגיעו לתחנת האוטובוס, ומהו המסע הארוך והמוזר? תחילתו במשימה עיתונאית שהוטלה עליי – לבדוק אם כדאי ומשתלם לנסוע לחו"ל דרך נמל התעופה הקטן עובדה, הממוקם כשעת נסיעה מאילת. עד נובמבר האחרון שימש נמל התעופה בעיקר לטיסות שכר של תיירים מרוסיה וצרפת שהגיעו לאילת. בנובמבר החלה חברת טיסות הלואו־קוסט האירופית Ryanair להפעיל טיסות מהנמל במחירים אטרקטיביים לכמה יעדים במזרח אירופה, ובהם קרקוב, בודפשט וקובנה. החברה התחייבה למחירים שיחלו ב־30 יורו לכיוון. אכן, אטרקטיבי לכל הדעות. אבל האם באמת ניתן להשיג כרטיסי טיסה במחירים האלה? איך טסים בלואו־קוסט ללא מזוודה ליעד שהטמפרטורה בו היא מתחת ל־0? איך בכלל מגיעים לעובדה? ואיפה לעזאזל זה קובנה?
ההוראה הבסיסית שקיבלתי הייתה לחפש את הטיסה הזולה ביותר מעובדה, לכל יעד שהוא, ולחסוך ככל האפשר בעלויות. נכנסתי לאתר האינטרנט skyscanner.com, מנוע חיפוש מוכר ופופולרי להשוואת מחירי טיסות, והפעלתי את הפונקציה שכל מכורי הטיסות מכירים, "Anywhere", שבה אתה למעשה אומר למנוע: "היי, נמאס לי להיות בארץ, קח אותי מכאן לכל מקום שבעולם, העיקר שיהיה זול". מצאתי שהטיסות מעובדה ליעד Kaunas עולות 372 שקל, הלוך וחזור. ממש זול. בשלב זה עוד לא ידעתי איפה זה Kaunas.
בדיקה מהירה באינטרנט העלתה שמדובר בקובנה, העיר השנייה בגודלה בליטא. על פי האינטרנט, כאן גדלו המשוררת לאה גולדברג ונשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק. המידע לגבי אופייה של העיר היה, איך לנסח, לא מבטיח במיוחד. לאה גולדברג, על פי האינטרנט, כתבה על העיר את שירה הידוע "משירי ארץ אהבתי". כדי לתאר את כיעורה של העיר ואת דלותה היא כתבה: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה. למלכה אין בית, למלך אין כתר", וכדי לתאר את מזג האוויר המחורבן של העיר היא השתמשה במילים: "ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים – כל היתר". ברק, לעומת זאת, עבר שם כילד את הכיבוש הנאצי, והתיאור שלו מתחיל במילים: "ביולי 1941 הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא. הגיהינום בא עלינו..."
"התחלה לא מבטיחה לטיול", חשבתי לעצמי, "אבל ייתכן שהזמנים השתנו ובינתיים העיר נהייתה יותר מכניסת אורחים".
הבעיה הבאה שעמדה לפני הייתה גדולה ומוחשית הרבה יותר: אשתי. אחרי קניית הכרטיס נזכרתי שלמעשה לא סיכמתי איתה שאני נוסע ומשאיר אותה לבד עם ארבעת ילדינו. החלטתי לנקוט במה שאני מכנה "גישת המלפפונים" – באותו טון שבו אני מבשר לה שנגמרו המלפפונים במקרר, הפטרתי במהלך שיחה: "אגב, אני טס לליטא".
"מה?" התרתחה האישה, "מי זאת ליטל? למה אתה צריך לטוס עם ליטל?"
"לא ליטל. ליטא", אמרתי. זה לא הרגיע אותה. לבסוף הבטחתי לה כפיצוי שבקיץ היא תוכל לטוס לחו"ל עם חברה, ואני אשאר עם הילדים.
סיכום ביניים: כמה עלתה לי הנסיעה עד עכשיו? 372 שקל, והתחייבות לשמור על הילדים בקיץ כשאשתי תחגוג בשופינג בחו"ל.
השלב הבא היה למצוא מקום לינה. כיוון שהוראת המערכת הייתה לחסוך, האופציה של מלון לא באה בחשבון. למי שעבורו האופציה כן באה בחשבון: אפשר היה להשיג בתאריכים שבהם טסתי, לפני כשבועיים, לינה וארוחת בוקר במלון ארבעה כוכבים במיקום מעולה במרכז העיר בסכום נחמד של 1,000 שקל לשלושה לילות.
אבל אני, כאמור, חיפשתי את האופציה הזולה ביותר, והאופציה שמצאתי הייתה לינה באכסניית נוער בחדר של שש מיטות תמורת כ־50 שקל ללילה. אכן אפשרות קוסמת לגבר במרומי גיל 42. בצר לי פניתי לאתר Airbnb, שם מצאתי דירות בטווח של 300־100 שקל ללילה לזוג. התלבטתי לגבי אחת הדירות שעלתה 130 שקל ללילה. בתמונות היא נראתה דירה מיושנת עם ספות ירוקות דהויות, אבל מה שהכריע את הכף הייתה תמונת הפרופיל של בעל הדירה, שנראה כמו שודד ים שתום עין. החלטתי לחרוג טיפה מהוראות המערכת ולהזמין דירה של 200 שקל במרכז העיר, 5 דקות הליכה מהקניון וממדרחוב הקניות.
עכשיו היו לי כבר כרטיס טיסה ומקום ללון, ופתאום העניין הזה של לטוס לבד למקום זר וקפוא נראה לי קצת עגום. מה גם שמחיר הדירה ששכרתי היה לזוג, אז למה לא להתחלק בו עם מישהו? התקשרתי לחבר ילדות, גלי מדיסקר, שיש לו חנות תקליטים במדרחוב בירושלים, והצעתי לו באופן ספונטני להצטרף אליי. בגיל 40 פלוס אנשים נהיים בדרך כלל כבדים, אבל זה כנראה לא קרה לו, ולשמחתי הוא נענה. כך הרווחתי גם חבר טוב לטיול וגם חיסכון של 300 שקל בתשלום על הדירה.
סיכום ביניים: כמה עלתה לי הנסיעה עד עכשיו? 672 שקל (372 לטיסה ו־300 לדירה), התחייבות לשמירה על הילדים בקיץ, בקיזוז חבר טוב לטיול.
"איך מגיעים מאזור המרכז לנמל התעופה עובדה?" זאת השאלה המרכזית שמופיעה ברוב קבוצות הפייסבוק של המכורים לטיסות בדיונים על טיסות מעובדה. עכשיו השאלה העסיקה גם אותי. אחרי חיפושים רבים הגעתי לשלושה פתרונות אפשריים – טיסה לאילת, נסיעה ברכב או נסיעה באוטובוס.
לנוכח הוראת החסכנות, על טיסה אין מה לדבר. מחירי המינימום לכיוון אחד מתל־אביב לאילת נעו סביב 200 שקל, מה שהיה מייקר את הטיול ב־400 שקל. במחיר כזה ייתכן שאפשר למצוא כרטיסי טיסה אטרקטיביים לחו"ל מנתב"ג. בנוסף, הטיסה נוחתת באילת, ומאילת צריך לקחת אוטובוס לעובדה.
נסיעה ברכב נשמעה כמו פתרון אידיאלי: בסמוך לנמל התעופה יש חניון מסודר, שלא עולה כסף. אלא שאני חשבתי לעצמי: להחנות את האוטו לשלושה ימים בחניון לא שמור, באמצע השממה – זה עלול לקרוץ לגנב פוטנציאלי. אם האוטו נגנב, אני צריך לצרף לעלות הטיול את מחירו. אמנם פולו חבוטה שנת 2002, אבל עדיין 10,000 שקל לפי לוי יצחק. "במחיר הזה", חשבתי, "כבר עדיף לטוס לסיישל".
בדיעבד התברר לי שהחניון הומה אדם, נמצא בסמוך לעמדת השמירה של נמל התעופה, ובלילה השטח סגור. אבל את זה עוד לא ידעתי לפני הטיסה, וכך נשארתי עם הפתרון השלישי – האוטובוס. וכאן הבעיה היא כזאת: אין אוטובוס ישיר מהמרכז לנמל התעופה. יש רק אוטובוסים שיוצאים בבוקר מאילת. אבל כדי להספיק לאוטובוסים האלה הייתי חייב לקחת אוטובוס לילה לאילת, שיוצא בחצות מהתחנה המרכזית בתל־אביב. בלית ברירה, זה מה שעשיתי. שילמתי, הלוך וגם חזור, 112 שקל.
סיכום ביניים: כמה עלתה לי הנסיעה עד עכשיו? 784 שקל, כולל נסיעת לילה שתכף תשמעו עליה.
את המסע לעבר נמל התעופה התחלתי ב־23:00, כי החלטתי להיות חסכן עד הסוף וגם את הדרך מחולון, עירי, לתחנה המרכזית בתל־אביב עשיתי באוטובוס. כיוון שהאוטובוס לא עוצר בדיוק בתחנה המרכזית של תל־אביב אלא קרוב אליה, מצאתי עצמי נגרר ב־23:30 בלילה עם טרולי ותיק גב ברחובות חשוכים אפופי צחנת שתן.
התחנה המרכזית, שבה לא ביקרתי זה כעשור, נשארה כשהייתה – מוזנחת, מכוערת, מבוך שלא ברור איך קומה 4 שלו מתחברת לקומה 5 ואיך מסתדר בו תייר מזדמן. סמוך לחצות נפגשתי עם גלי בקומה 6 בשער היציאה של האוטובוסים לאילת.
מבט בקהל שמסביב לימד אותנו מיד שאנחנו נטע זר: המוני חיילים ובני נוער שנראים נרגשים לקראת הנסיעה לאילת. התיישבנו באוטובוס ומיד היה ברור שעשינו טעות. בזיכרון רחוק שלי מגיל 18 או 19, אני עולה לאוטובוס כזה ודופק שינה עמוקה של חמש שעות, שבסופה הנהג מטלטל אותי בחוזקה ואומר: "חיילוֹס, קום, הגענו לתל־אביב". הבעיה היא שזה היה זיכרון רחוק, ואילו במציאות הקרובה פשוט לא הצלחתי להירדם לרגע אחד במשך כל הנסיעה. עוד אחד מההבדלים בין גיל 19 ל־42.
מקץ חמש שעות של חוסר שינה, ירדתי צולע ובשרירים תפוסים בתחנה המרכזית של אילת. השעה הייתה 5:00 בבוקר, וזריחה נהדרת נראתה מעל הרי אדום. אלא שקצת קשה היה להתרגש אחרי לילה מפרק עצמות, כשעליך להמתין עוד ארבע שעות בחוסר מעש, כי האוטובוס לנמל התעופה יוצא רק ב־9:00 בבוקר. למי שנקלע לסיטואציה הזאת אני יכול להמליץ על ארומה בטיילת, שפתוחה 24 שעות ביממה (ארוחת הבוקר עם הסלמון הייתה מנחמת), ועל הדשא הסינתטי של חוף נביעות הסמוך, שעליו ישנו, סוף־סוף, כמו הומלסים.
סיכום ביניים: כמה עלתה לי הנסיעה עד עכשיו? 812 שקל כולל ארוחת בוקר בארומה, גב תפוס ומחסור חמור בשעות שינה.
בשעה 9:00 בבוקר, סחוטים מנסיעת הלילה, עלינו על האוטובוס לעובדה. שילמנו עוד 21.5 שקל, נסענו שעה והגענו. כיתוב צהוב על רקע אדום דהוי קיבל את פנינו, ומהרגע הראשון היה ברור – כאן לא נתב"ג. שאלות הרות גורל ריחפו: האם יש אולם נוסעים? האם יש דיוטי פרי? יהיה איפה לאכול? ועוד סוגיות ברומו של אולם. אז ככה: כמו בנתב"ג, גם כאן יש בידוק ביטחוני, ואחריו צ'ק־אין, ואחריו משהו שקוראים לו אולם נוסעים אבל יותר דומה למאהל בדואי צבעוני, עם דרגשים נמוכים וכריות גדולות (אגב, למי שלא ישן לילה שלם זה מקום אידיאלי לנוח). גם דיוטי פרי יש, לא של ג'יימס ריצ'רדסון, אלא של חברה פנמית בשם Punta Cana. מובן שמדובר בחנות קטנה יחסית, אבל הבעיה הגדולה – אין שירות "פטור ושמור", כך שאני לא רואה הרבה ישראלים קונים אבסולוט או m&m's, טסים איתם לקובנה וחוזרים איתם לארץ.
ומה לגבי מזנון? יש אחד קטן ונחמד עם מחירים כמו שהייתם מצפים ממקומות כאלה, ורמת אוכל, איך לומר – כמו שהייתם מצפים ממקומות כאלה.
סיכום ביניים: כמה עלתה לי הנסיעה עד עכשיו? 876 שקל, כולל ארוחה של צ'יפס ושניצל מהקפאה.
שלושה שבועות לפני הטיסה התקשרתי לגלי ואמרתי לו בדאגה: "אני מסתכל פה על מזג האוויר ורואה שבקובנה 0 מעלות ביום ומינוס 4 בלילה". "אל תדאג", הוא אמר, "יש עוד שלושה שבועות. הטמפרטורות יעלו עד אז". למרות התחזית הבוטחת שלו, מועד הנסיעה התקרב והטמפרטורות המשיכו להיות נמוכות, או כפי שניסחה זאת גולדברג: "סגריר וגשמים כל היתר".
הפחד לא היה מהקור עצמו, אלא מזה שלא אצליח לדחוס מספיק בגדים חמים לטרולי, באין מזוודה, כדי להתמודד עם הקור. בטיסות לואו־קוסט המחיר הבסיסי לא כולל מזוודה אלא רק תיק יד וטרולי שעולים עם הנוסע לתא הנוסעים. Ryanair מציינת במפורש את המידות המדויקות של התיקים, ומאיימת בקנס של 50 יורו על תיק יד שחורג. שליחת מזוודה לבטן המטוס עולה 20־30 יורו לכיוון, וכדאי להזמין מראש, כי המחיר בנמל התעופה יהיה גבוה יותר.
נאמן להוראות החסכנות של המערכת, החלטתי לעשות מאמץ ולדחוס הכל בטרולי קטן ובתיק יד. בשבועות שלפני הטיסה הסתובבתי כמטורף עם סרט מידה ובדקתי את גודלם של מזוודות טרולי ותיקי יד שונים, עד שמצאתי תיקים בגודל המתאים. כשראיתי שאני לא מצליח לדחוס את כל הבגדים והציוד שרציתי לקחת, החלטתי ללבוש על עצמי שני סוודרים ומעיל בעלייה למטוס. כשראיתי שגם זה לא יספיק, הימרתי על תיק גב קצת גדול מהמותר. כשהגעתי לשדה התעופה, הייתי בחרדה. התור למטוס התקדם, וראיתי שליד הדיילת יש כלוב כחול שבו מודדים אם התיקים עומדים במידות הנכונות. פחדתי שהדיילת תבדוק את מידות תיק הגב שלי ותפיל עלי 50 יורו שייתוספו לעלות הטיול. אבל היא הסתכלה בי, לקחה את כרטיס הנסיעה והדרכון, ואמרה בחיוך: "אתה יכול לצאת לכיוון המטוס".
סיכום ביניים: עדיין 876 שקל, בקיזוז שמחה גדולה על 50 יורו שלא נוספו.
יצאנו למטוס. לא בשרוול וגם לא באוטובוס: צריך ללכת כמה עשרות מטרים ולעלות בכבש. מרבית הטסים היו תיירים שהגיעו לחופשת קיץ באילת או עקבה. מיעוט הישראלים הורכב מאילתים שמנצלים את האופציה החדשה ("נסענו כבר לבודפשט ולקרקוב, אז נשארה רק קובנה. אין לנו מושג מה עושים שם"), מאנשי עסקים, ומישראלים שיש להם משפחות בליטא או באחת הארצות השכנות.
התחביב האהוב על הישראלים הוא כידוע להשוות את מחירי הטיסה, ואין שמחה גדולה מלגלות שאחרים שילמו יותר. גם אנחנו השתתפנו במשחק, וכך גילינו שה־372 השקל ששילמנו הם שוד לאור היום, כי מסביב סיפרו על מחירים דמיוניים שנעו סביב 200 שקל. ואיך הטיסה? כמו כל טיסה, בכמה הבדלים: במטוסי Ryanair אין אפשרות להסיט את המושבים לאחור. לא נורא. האוכל לא כלול במחיר, ואפשר לקנות סנדוויץ' במחיר־ללקוחות־שבויים של 5.5 יורו, או להביא מהבית. ומי שהתרגל לערכת בידור בטיסת אל על, כדאי שיביא טאבלט עם סרטים מהבית.
סיכום ביניים: כמה עלתה לי הנסיעה עד עכשיו? עדיין 876 שקל (למרות שאם להאמין לחברינו הישראלים, זה יכול היה להיות ב־172 שקל פחות), או בליטאית – 203 יורו.
ב־19:00 בערב, 20 שעות לאחר שיצאתי מחולון, אני עם גלי בדירתו הנעימה של מינדאוגס בי במרכז קובנה. מהחלון נשקפים הגשר על נהר הניימן ואולם הספורט של ז'לגיריס, קבוצת הכדורסל של קובנה. בהמשך קניון הענק "אקרופוליס" עם 300 חנויות, כולל נקסט, זארה, דסיגואל ועוד. במרחק הליכה קצר מדרחוב עם מסעדות וחנויות. בזמן שלקח לי להגיע מחולון לקובנה יכולתי לטוס אמנם לאוסטרליה וחזרה, אבל מה זה קנגורו לעומת הברווזים על נהר הניימן.
ולכל אלה ששאלו: "יש מה לעשות שם בכלל?" התשובה היא שיש, והרבה. האוכל זול וטוב. מבחינתי הלהיט היה צפלינאי – המאכל הלאומי שמורכב מתפוחי אדמה ממולאים בבשר (ונקרא כך בגלל הדמיון לספינות צפלין). המחיר בשוק: 1.5 יורו, והטעם נפלא. העיר העתיקה יפה, ובמרחק שעה ורבע ברכבת נמצאת וילנה, בירת ליטא. שתיהן מלאות באטרקציות – טירות, מגדלים ישנים, מגדל טלוויזיה בגובה 160 מטר עם מסעדה מסתובבת ומחירים מצחיקים, פוניקולר – אמצעי תחבורה סובייטי שהוא הכלאה בין רכבל לרכבת, והשתמר כמעט רק בליטא, ועוד ועוד. היומיים וקצת האלה היו חווייתיים ועמוסים באטרקציות, אוכל ואפילו שופינג מושקע לילדים בקניון.
סיכום ביניים: ב־50 יורו ליום אכלתי כמו מלך, כולל שתי ארוחות במסעדות שף. סך הכל הוצאתי כ־150 יורו, כולל אטרקציות. נוסיף 203 יורו שהוצאתי בארץ. סך הכל 353 יורו, או בעברית: 1,517 שקל.
4:00 לפנות בוקר. גלי ואני מחכים במינוס 3 מעלות לאוטובוס 29 לנמל התעופה של קובנה. אחרי הנסיעה תבוא טיסה, ואחרי הטיסה עוד נסיעה באוטובוס למרכז הארץ. המסע עומד להיגמר ב־7:00 בערב ביום המחרת. את הקניות דחסנו לתיקים, אבל נשארנו בלית ברירה עם שני תיקי "לה לה לופסי" מטופשים בצורת כפתור ורוד ענק שקנינו לילדים, שאותם אנחנו נאלצים לקחת איתנו, ריקים, לתא הנוסעים, כי הם לא נכנסו לטרולי ולתיקי הגב. למזלנו, הדיילת בקובנה רחומה אף יותר מחברתה בישראל, ואנחנו עולים למטוס בלי עלויות נוספות.
לקראת הנחיתה אנחנו מבינים ששאר הישראלים בטיסה עסוקים בעיקר בלחפש טרמפים לכיוון המרכז עם אנשים שהגיעו עם אוטו. אנחנו לצערנו נותרנו ללא טרמפ. "לא כדאי לכם לחזור לאילת", מציע אחד מהם, "יש אוטובוס קו 392 מהצומת הקרוב שנוסע לבאר־שבע, ומשם קחו רכבת או אוטובוס למרכז. האטובוס צריך להגיע ב־14:15. אם תמהרו, תספיקו". בשלב הזה לא ברור לנו מה המרחק לצומת, ואחרי נסיעה כל כך קשה אנחנו שוברים את עקרון החסכנות ולוקחים מונית ב־30 שקל, שמקפיצה אותנו לצומת, 2 דקות. זה אותו צומת של תחילת הכתבה, שבו עומדים שני גברים מיואשים עם אסופת תיקי גב וטרולי. גלי ואני. באיחור של חצי שעה מגיע האוטובוס: מאסף שנכנס לכל הבסיסים בסביבה. אם אתם מתגעגעים לנבטים או לעובדה, זה האוטובוס בשבילכם. בסביבות 18:00 אנחנו מגיעים לבאר־שבע, ב־19:00 מגיעה הרכבת לתל־אביב, ובלי להסס אני לוקח מונית הביתה כדי להגיע לפני שהילדים ילכו לישון. הם מקבלים אותי בשמחה ואומרים: "אבא, התגעגענו אליך. מה הבאת מתנה?"
סיכום ביניים: 1,617 שקל, כולל מונית במחיר מופקע, נסיעה מזדחלת בקו 392 וברכבת, ומתנות לילדים.
אז משתלם או לא, העסק הזה של טיסות מעובדה? מובן שלתושבי אילת והסביבה, ואפילו באר־שבע, כן. אם אתם תושבי המרכז ומצאתם טיסה ליעד דומה בסביבות 500־600 שקל מנתב"ג, ייתכן שכל הטרטור הזה לא משתלם, לפחות לא הנסיעה באוטובוס. אם אתם זוג הרפתקני, שבא לו על יעד שהוא לא אירופה הקלאסית, ולא מפחד מקור של 0 מעלות ומטה, אתם בהחלט יכולים לארגן לעצמכם חופשה זולה עם מלון טוב ואוכל מצוין, וגם לספר בנונשלנטיות לחבר'ה ביום שישי איך טסתם בזול מעובדה.
