"אנחנו עומדים בפתחו של העשור הרביעי לפעילותה של האופרה הישראלית ובחרנו להתמקד במפגן של אהבה למולדת האופרה המובהקת - איטליה". בדברים אלו פותחת חנה מוניץ, מנכ"ל האופרה הישראלית, את הקומוניקט שפורסם לרגל חשיפת העונה הקרובה. "שש מתוך כלל האופרות שתועלינה בעונה זו לקוחות מהרפרטואר של גדולי המלחינים האיטלקים: ורדי, בליני, פוצ'יני, דוניצטי ורוסיני ומתוכן אופרה אחת בביצוע ראשון בישראל".
מה ניתן לומר על הצהרה מסוג זה? ראשית, בעוד שמבחינה היסטורית האופרה אכן נולדה באיטליה, לא נזכה לצפות כאן ביצירותיהם של מייסדי הז'אנר דוגמת פרנצ'סקו קוואלי, אנטוניו צ'סטי ופרנצ'סקו סאקראטי. במקום זה, מוצע לצופים מקבץ של האופרות האיטלקיות המבוצעות ביותר: 'נורמה' של בליני, 'לוצ'יה די למרמור' של דוניצטי, 'מאדאם בטרפליי' של פוצ'יני. אך לא רק את הרפרטואר האופראי מזניחה ההנהלה, אלא גם את חובתה לטפח כישרונות מקומיים. כפי שעולה מנתונים שפורסמו באתר המוסד, רוב מוחלט של התפקידים הראשיים בעונה הנוכחית ניתן לסולנים מיובאים, בעוד שאמנים ישראלים זוכים לתפקידים של שורה וחצי.
גם בעונה הקרובה נמשכת מסורת הייבוא החיצוני של הפקות אופראיות מלאות. הראשונה היא 'לה גאזטה' מאת רוסיני, עם האופרה המלכותית של ולוניה מליאז'. במסגרת הנוהג המוזר לשילוב אופרטה כחלק אינטגרלי מהעונה, תעלה 'הרוזנת מאריצה', מאת אמריך קלמן, כאשר הסולנים, המקהלה, הרקדנים והתזמורת, כולם מגיעים מבית האופרטה הממלכתי מבודפשט.
למדיניות הזאת יש השפעה משמעותית על התרבות והמוזיקאים המקומיים. כאשר הנהלת האופרה מחליטה לייבא הפקה בינונית מהונגריה, היא עושה זאת על חשבון האפשרות לטפח אופציה ישראלית טובה יותר. וכאשר שתי הפקות (מתוך שבע סך הכל, אם לא מחשבים את פסטיבלי הקיץ), מועלות על ידי בתי אופרה מחו"ל, הדבר אומר שלכוחות המקומיים - ההפקה, ההלבשה, התפאורה וכמובן התזמורת, המקהלה והסולנים הישראליים - יהיו חודשיים מתוך שבעה חודשים בשנה שבהם הכנסתם הקטנה ממילא, תיפגע באופן דרמטי.
לא מזמן מונה מנהל אמנותי חדש לאופרה הישראלית. היכן נמצא, אם כן, המנצח דניאל אורן? האם שכח שתפקידו אינו רק לנצח על הפקות?
