בפגישות שמקיימים ראשי הצמרת המדינית־ביטחונית הישראלית עם מקביליהם במוסקבה ובוושינגטון, מעלה ישראל דרישה אחת, כמעט אולטימטיבית: לא נקבל שום הסדר בסוריה שיאפשר נוכחות של איראן או של חיזבאללה ברמת הגולן. בישראל מתחילים לחשוב על הארכיטקטורה של רמת הגולן ביום שאחרי, ואפילו גורמי ההערכה הסקפטיים ביותר מודים שיש סימנים חיוביים לאפשרות של הסדר מדיני שיבלום את המשך מלחמת האזרחים. העולם נכנס לאמוק של מציאת פתרון מיידי - בעיקר בגלל בעיית הפליטים המציפים את אירופה - ולכן הסיכוי להסדר נראה קרוב יותר, בהשוואה לתקופה שקדמה למעורבות הרוסית בסוריה.
לא ברור אילו התחייבויות - אם בכלל - קיבלה ישראל מארצות־הברית או מהרוסים לגבי ההסדרים ברמת הגולן. כך או כך, כל מחויבות כזו תהיה בבחינת חתימה על הקרח, שכן הרוסים והאמריקאים מתואמים ביניהם לגבי הסדר בסוריה - הרבה יותר מכפי שנתפס בתודעה העולמית. הם למעשה כבר חילקו את סוריה, מכרו בעלי ברית ישנים, קנו בעלי ברית חדשים וסגרו חשבונות. ארדואן, למשל, לא יכול לבנות על אובמה בסוגיה הכורדית, כי הרוסים והאמריקאים כבר החליטו שהכורדים הם מיעוט שזכאי לאוטונומיה. העובדה שהישות היא סכין בליבה של טורקים מעניינת אותם כקליפת השום - הם זקוקים לכורדים ככוח צבאי יבשתי שיילחם בדאעש.
כך גם בכל מה שנוגע לרמת הגולן. אם ישראל לא תציג את נושא רמת הגולן כ"קזוס בלי", ספק אם החזית השולית הזו - בראייתם של הרוסים והאמריקאים - תזכה להתייחסות מחייבת במסגרת ההסדר. במהלך השנה האחרונה עקבו בישראל, כמו בעולם, בהשתאות אחרי השיעור שהעבירו שתי המעצמות בסוגיה של מדיניות הפעלת הכוח ותרגומה להישג מדיני. היו פה שתי אסכולות שהביאו לתוצאות מדיניות שונות. אין ספק שדאעש בסוריה ובעיראק הולך ומתכווץ, ואין ספק שלמעורבות הצבאית של המעצמות יש חלק מרכזי בכך, אבל כאן מסתיים הדמיון ביניהן.
הממשל האמריקאי לא אומר את כל האמת לציבור שלו בבית: הוא לא מספר שהוא מחזיק בזירה הסורית־עיראקית־ירדנית כ־3,000 לוחמים על הקרקע, פי שלושה יותר בהשוואה לכוח היבשתי הרוסי. הכוח היבשתי הרוסי עוסק בעיקר בהגנה על מתקנים רוסיים, וחלקו הקטן בסיוע לכוחות הקרקע הסורים, בעוד כוחות היבשה האמריקאים מורכבים בעיקרם מיחידות מובחרות, כולל יחידות המפעילות רקטות מדויקות ארוכות טווח הנוטלות חלק ישיר בלחימה בדאעש. הכוחות האמריקאים המיוחדים עוסקים בעיקר בסיכול ממוקד בהתאם לדוקטרינה שפיתחו מול הטאליבן באפגניסטן. מדובר בחיסולים יומיומיים של פונקציונרים בדאעש: עד כה הם חיסלו מאות יעדים כאלה מהקרקע, ועוד יותר מן האוויר. הם מפעילים עשרות מטוסים - חלקם לא מאוישים - לצורך פגיעה מדויקת במטרות נבחרות, ועושים שימוש מאסיבי בחימוש מדויק. הרוסים, לעומת זאת, מפעילים בסך הכל 24 מטוסי קרב, שמשמשים בעיקר להפצצות שטח, עם מעט מאוד מודיעין, הרבה מאוד פגיעה סביבתית קשה והרבה מאוד אזרחים הרוגים. אין ספק שהאפקטיביות המבצעית האמריקאית עולה על זו של הרוסים.
וכאן צצה התמיהה: איך הרוסים, עם פחות כוח, יוצרים מצג של השפעה הרבה יותר דרמטית על המתרחש? איך קורה שדווקא הם קוטפים את ההישג של המהפך בלחימה בדאעש בסוריה, ומובילים את ההסדר המדיני? הרוסים נתפסים כגורם אמין ואילו האמריקאים נתפסים כבוגדניים ורכרוכיים שאין לסמוך עליהם. ובשורה התחתונה: הרוסים, שהרסו יותר בתי חולים מהאמריקאים, לא רק גרפו את כל הקופה האסטרטגית באזור - אלא גם זכו למחיאות כפיים כמושיעים.
התשובה טמונה במדיניות הפעלת הכוח: הרוסים קבעו מראש שהלחימה שלהם תתבצע בפרופיל תקשורתי גבוה, בהפעלת עוצמות אש גבוהות ובדיווחים יומיומיים, בעוד האמריקאים הסתירו את המעורבות הצבאית שלהם כדי לא לעורר ביקורת מבית. גם הלקח ברור: בתנאים של סוריה, הרוסים צדקו. עכשיו שיסיקו גם אצלנו את המסקנות. √
