עצוב לראות קריירה מפוארת כמו זו של ברוס וויליס מתגלגלת לשפל המדרגה, בסרט פעולה סוג ג' כמו "איום מיידי". וויליס, שידע ימים יפים יותר בסדרת "בלשים בלילה" וסרטי "מת לחיות", מגלם סוכן אגדי של הסי־אי־איי הנחטף בידי חורשי מזימות, המבקשים להשתלט על אמצעי התקשורת בעולם. וויליס ודאי קיבל צ'ק שמן בשביל אי אלו ימי עבודה. שכן ברובו המוחלט של הסרט הוא שוהה בהאנגר ענקי, כפות לכיסא, נתון לחסדי חוטפיו. מכיוון שגם הדיאלוגים שבפיו שטוחים כמו צלחת, הוא לא נדרש לשחק. לכל היותר הוא מגלגל עיניים שמאלה וימינה ומכווץ שפתיים מול חוקריו, בהבעה ערמומית של סייג לחוכמה שתיקה.
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. הארי, בנו הבוגר של הסוכן המהולל, אף הוא איש הסי־אי־איי, יוצא לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. גם לחלץ את אביו וגם להציל את העולם. התסריט הרדוד, הכולל סיום פרנואידי הרחוק מלהפתיע, מתנהל כמו מאות אחרים בז'אנר סרטי הפעולה. זה לא פלא. שהרי הבמאי סטיבן מילר מתמחה בסרטי אקשן ואימה זולים ו"איום מיידי" לא שונה מהם. הדמויות העלובות עשויות מקרטון, הנרטיב לא מפותח וצריך מורה נבוכים כדי להבין מי נגד מי ולמה. כך, למשל, הסרט מתרוצץ בין פראג לניו־ג'רזי, אבל לא תמיד אתה יודע איפה נמצאות הדמויות. לצופה בסרט אין תחושה של מיקום גיאוגרפי, של מרחב, או של זמן.
האחריות נופלת לא רק על הבמאי המרושל, אלא גם על העורך וינסנט טאבילן, שהשקיע את מרב זמנו בתעלולי עריכה מואצת, קופצנית וחדה מדי. בעיקר הוא אוהב לעמת צילומי קלוז־אפ מוקצנים של השחקנים, עם צילומי נוף אורבני שנעשו ממסוק. ניכר בצילומים העירוניים של ברנדון קוקס שהוא אוהב קומפוזיציות של תמונות סטילס, גם אם אין להן כל קשר לסרט. הוא גם מעניק לסרט חזות היפר־ריאליסטית בסצנות שיש בהן חשיפת יתר של המצלמה, או שיש בהן שיפור צבע דיגיטלי, העושה את הגוונים לעזים מאוד. מה שמוסיף עוד יותר לתחושה המופרכת שהסרט יוצר. קלאן לוץ מסדרת "דמדומים" מופרך לא פחות וכבר הוכיח בסרט "הרקולס, האגדה מתחילה" שלמרות כתפיו החסונות, הוא לא מסוגל להחזיק סרט שלם.
