גם אם היא לא הייתה אחת השחקניות המצליחות ביותר בטלוויזיה האמריקאית, סביר להניח שמים ביאליק הייתה מתקשה לפרסם מודעת היכרות באתרים הרלוונטיים. אחרי הכל, היא לא נכנסת לשום משבצת סטנדרטית. אם היא בכל זאת הייתה מנסה להגדיר את עצמה, אולי כך זה היה נראה: "כוכבת הוליוודית גרושה פלוס שניים, יהודייה מודרנית, שומרת שבת וחגים, מתפללת בבית כנסת אורתודוקסי, אבל משתייכת לשמאל הליברלי המודרני, מחפשת קשר עם בחור יהודי בלבד. תמיכה פוליטית בישראל ויכולת להשתזף באור הזרקורים – חובה".
לפני ארבע שנים ביצעה ביאליק מעבר לחיקו המנחם של עולם הגירושים, אחרי תשע שנות נישואים למייקל סטון, בחור ממוצא מורמוני שהתגייר למענה. הגירושים היו נטולי מריבות על חלוקת הסרוויסים – בני הזוג שומרים גם היום על קשר טוב ובשנה שעברה ביאליק אף סחבה עימה את אמו של האקס לביקור בישראל. "אני בטוחה שבחורים ישראלים רבים ירצו לצאת איתי לדייט", היא אומרת בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". "אבל כדי שאוכל לעשות עלייה, גם בעלי לשעבר יצטרך לעשות כן, כי יש לנו שני ילדים משותפים. בסיס חיינו הוא כאן, בלוס־אנג'לס. אני מבקרת בישראל אחת לשנתיים ואני רוצה לנסוע יותר. יש לי ארבעה בני דודים שנולדו להם ילדים, ואני רוצה להיות לידם ולבלות איתם".
עזבי עלייה. תני לי לשדך לך בחור טוב.
"אני לא פנויה כרגע לשידוך, אבל תודה על הדאגה".
כמעט כל חייה של ביאליק, שנולדה עם המטען הכבד של קן לציפור ששם המשפחה והייחוס המחייבים הורישו לה, רצופים ניגודים. אך לא רק שביאליק היטיבה להתנהל ביניהם בקלילות, אלא שבשלב מסוים היא אף רכבה על גבם כל הדרך אל ספת הלייט־נייט. היא הייתה ילדה שחקנית שחוותה הצלחה עולמית אדירה בגיל צעיר, אבל לא התמכרה לסמים (היי, דרו ברימור), לא נכנסה ויצאה מאשפוז (אהלן, דרו ברימור) ולא ניסתה להתאבד (דרו ברימור, תסתכלי לכאן). היא גם עשתה אקזיט מהחיים ההוליוודיים לטובת לימודי אקדמיה מפרכים, שהסתיימו — "לפי שעה!" היא מדגישה – בתואר דוקטור במדעי המוח, רק כדי לשוב ולגלם את אחד התפקידים המדוברים של השנים האחרונות, איימי פארה פאולר, בסדרה "המפץ הגדול". אבל גם ההצלחה המיינסטרימית של ביאליק לא הפכה אותה למוצר ההוליוודי המקובל, שדעותיו נמתחות בין פוליטיקלי־קורקט למנשר יחצני. בשנים האחרונות נחשבת ביאליק לתומכת הגדולה ביותר של ישראל בהוליווד והיא לא מהססת לחשוף את ערוותם של מסיתי החרם למיניהם, גם במחיר ירידה ברמת הפופולריות שלה. היא גם טבעונית, פמיניסטית, מאמינה בגידול ילדים על פי עקרון הרצף וכותבת את אחד הבלוגים הנקראים ביותר באמריקה.
הפופולריות שלה הפכה את ביאליק לאחת הדוברות המבוקשות ביותר באמריקה במגוון רחב של נושאים, אבל לו"ז הצילומים העמוס של "המפץ הגדול" גרם לה להכריז כי היא לא יכולה להיענות להזמנות להרצאות, "אלא אם כן מדובר בארגון יהודי", לדברי אתר האינטרנט שלה. ואכן, בחודש שעבר היא הפקידה את הילדים אצל הנני וטיפסה אל מרגלות גבעות הוליווד, להשתתף בערב של ארגון "לימוד", שהוקם במטרה להעמיק את הקשר של יהודי ברית־המועצות לשעבר ליהדות ולישראל. "הילדים שלי אולי לא הכי מאושרים, אבל זה מספיק חשוב כדי שאבלה כאן את שעות אחר הצהריים של יום ראשון", היא אומרת לי כשהמוני יהודים מבצעים את חציית ים סוף אל עבר דוכן הסושי, בזמן שהיא אפילו לא ממצמצת לכיוון הארוגולה.
מים חיה ביאליק, 40, נולדה בסן־דייגו. סביה היגרו לארה"ב ממזרח אירופה ערב מלחמת העולם השנייה, וחיים נחמן ביאליק הוא בן הדוד של סבא של סבא שלה. הקשר למשורר הלאומי ניצב בגאווה בלב המורשת המשפחתית. בשנה שעברה הלך לעולמו אביה של ביאליק, בארי. "בטקס הלוויה הקראנו את השיר היפהפה 'אחרי מותי' שכתב ביאליק. אני זוכרת היטב את השורה 'היה איש – וראו: איננו עוד'", היא מספרת.
את הקריירה שלה היא החלה בגיל 11, כשהופיעה בסרט האימה "ראש דלעת". משם נסללה דרכה לשורה של תפקידי אורח בסדרות הידועות ביותר של השמונימטיז: "עובדות החיים", "היפה והחיה" ואפילו בכמה מפרקי הסדרה "מקגייוור". התפקיד הבולט הגדול הבא שלה היה בסרט "חופים", שם גילמה את סי־סי בלום הילדה, הדמות שגילמה בט מידלר. התפקיד הזה סלל את דרכה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "בלוסום", שבה כיכבה כנערה החווה את אתגרי ההתבגרות עם אביה ושני אחיה. המשחק הרגיש והמדויק של ביאליק נחשב בעיני רבים לסיבה העיקרית להצלחת הסדרה, שנמתחה על פני חמש עונות. אבל מה שנחשב להישג של ממש הוא העובדה שההצלחה הגדולה והשכר הגבוה שקיבלה לא שיגרו אותה אל מחוזות הנעורים השבורים, כמו ילדים שחקנים אחרים.
"בהוליווד ילדים שחקנים מתחילים לשחק בגיל שנתיים עד ארבע, אני התחלתי בגיל 11 ועד אז הייתה לי ילדות רגילה לחלוטין", היא אומרת. "זה גם שונה לקבל תמריצים כשאת בת שלוש או בת 12, וזה משפיע על חייך אחרת. הסיבה השנייה לכך שהייתה לי ילדות נורמלית היא העובדה ששני הוריי שמו דגש רב על השכלה. התייחסו אליי בבית כמו אל ילדה רגילה, לא כאל סלבריטי. כך, כשהגיע זמני ללכת לקולג', עזבתי את הוליווד והלכתי ללמוד. אני גם חושבת שמעולם לא נמשכתי לעניין הזה של להיות מפורסמת. זה לא חלק שמעניין אותי במקצוע גם היום".
למרות שהתקבלה להרווארד ולייל, היא למדה באוניברסיטת יו־סי־אל־איי בלוס־אנג'לס, שם השלימה דוקטורט במדעי המוח. במקביל למדה יהדות ועברית והייתה פעילה בארגון "הִלל", הפועל בחזית ההסברה למען ישראל ולחיזוק הקשר של סטודנטים יהודים בארה"ב לישראל. אבל להוליווד חוקים משלה, וביאליק מצאה את עצמה שוב בסדרה מצליחה. היא הצטרפה ל"המפץ הגדול" בפרק הסיום של העונה השלישית כד"ר איימי פארה פאולר, מושא האהבה של שלדון קופר (ג'ים פרסונס) ומי שתרמה לחיזוק הגיק־שיק בעולם. על גילום הדמות הייתה מועמדת ארבע פעמים לפרס האמי בקטגוריית שחקנית המשנה בסדרה קומית.
על אף שאין עוררין על יכולת המשחק המשובחת של ביאליק, מהמפגש האישי איתה אפשר להתרשם בקלות שהיא לא תמיד משחקת ב"המפץ הגדול". כמו פאולר, גם לה יש לוק של ספרנית סקסית שתכף תשגר אותך לחפש את "מבוא לזואולוגיה" באגף 5. כמו פאולר, גם ביאליק חדה, שנונה וצינית. וכמו פאולר, גם ביאליק לא ממהרת לסכור את פיה: רק בשבוע שעבר היא אמרה כי "כל שחקני הסדרה מרוויחים מעל ומעבר". בארה"ב ראו בכך ביקורת מרומזת כלפי השכר של השחקנית הראשית בסדרה, קיילי קווקו, שמרוויחה מיליון דולר לפרק (כמו גם שני השחקנים הראשיים הגברים), בעוד ביאליק מסתפקת במאה אלף דולר בלבד. מאז, השתיים שומרות מרחק נגיעה ואת המתח על הסט אפשר לחתוך בשופר.
לא פחות מאשר על "המפץ הגדול" – ביאליק ששה לדבר דווקא על הזהות היהודית שלה. "היה רגע משעשע באחת העונות, כשבסדרה אחת הדמויות אמרה שאיימי אינה יהודייה. הבן שלי צפה בפרק ואמר לי: 'אמא, איימי חייבת להיות יהודייה כי את מגלמת אותה'. למדתי בקולג' לא מעט על דמויות יהודיות בהוליווד, ועל המעבר שעשינו מדמות הנעבעך שגילם וודי אלן לדמות החייל הישראלי הקשוח. כילדה, גדלתי על דמות היהודי הנעבעך, ואני זוכרת את ההלם שחוויתי כשביקרתי לראשונה בישראל וראיתי כמות אדירה של חיילים. אני אוהבת את האופן שבו הגנים היהודיים התערבבו בישראל ואת האופן שבו ישראל תרמה לשינוי דמות היהודי בעולם".
השינוי שחל בדמות היהודייה האמריקאית ניכר בך אישית: את מגדירה את עצמך אורתודוקסית־מודרנית־ליברלית.
"אף פעם לא נופפתי בדגל היהודייה האורתודוקסית, בעיקר בגלל שהמקצוע והלו"ז שלי לא מאפשרים זאת. בכל פעם שנשים יהודיות צעירות אומרות לי: 'איך את יכולה לשמור שבת, חגים, מצוות והלכה?' אני אומרת בפשטות: 'אני לא יכולה'. אני דתייה מודרנית, והילדים שלי לא הולכים לבית ספר דתי. יש מנהגים שעליהם אני מקפידה כמו החגים, אבל אני שייכת יותר לקבוצה של יהודים שאוספים מנהגים מזרמים שונים ביהדות כמו מהתנועה המסורתית המתחדשת והזרם הרפורמי. מבחינה פוליטית דעותיי נטועות בשמאל. אבל להתפלל? רק בבית כנסת אורתודוקסי".
איך מגיבים הקולגות שלך בתעשייה כשאת צריכה לצאת מוקדם כדי להדליק נרות?
"כותבים עליי לא מעט בעיתונות כאן, שזה לעולם לא יהיה פופולרי להיות דתייה בהוליווד – ולא משנה מאיזו דת. אני מסכימה עם ההנחה הזו. רוב האנשים שאני עובדת איתם אינם דתיים, הם חושבים שזה מטופש שאני לא משתמשת בטלפון או מדליקה מחשב בחג, אבל כולם מכבדים אותי. חלק מהקולגות שלי בסדרה וכמה מהמפיקים הם יהודים, אז אנחנו מדליקים נרות חנוכה על הסט וחוגגים ביחד. אבל יש גם חגים ומועדים שאני מציינת, שהיהודים על הסט לא מכירים. כאישה, אני חושבת שיש לנו כברת דרך ארוכה לעבור. באתי מבית שחינך אותי לתפקידים החשובים והמיוחדים שאישה צריכה למלא ביהדות, ואני גם יודעת לבשל ולנקות. יש תפקידים שנשים ממלאות היום באופן מסורתי, בגלל שזה היה מקובל בחלוקת התפקידים בין גבר לאישה, אבל אנחנו צריכות להתקדם. עניין העגונות, למשל. להתגרש זו זכות אדם בסיסית, ואנחנו, המנהיגות היהודיות, פועלות למען שינוי".
ביאליק לא אדישה גם לדיון על נשות הכותל. "הוויכוח סביב הזכות להתפלל בכותל הפך למגוחך. אני מחפשת מקום ביהדות, שיאפשר לי להתבטא כאישה, ועם זאת, אני לא מרגישה דחף לשנות את דעתם של אנשים. אני לא בטוחה שזה נכון לדחוף את נושא הפמיניזם לפרצוף, ולכן בעיניי חלק מההתנהלות של נשות הכותל תרם לבידול שלהן. באופן אישי, אני לא מרגישה צורך להתפלל ליד הכותל, אבל אם הייתה לי בת, אולי הייתי חשה אחרת".
סימני השאלה מפנים את מקומם לטובת סימן קריאה, כשזה מגיע למערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב. ביאליק היא תומכת נלהבת של הילרי קלינטון, לא רק בגלל שהיא אישה, "אלא גם בגלל שדעותיה נטועות היטב בסביבה הערכית והחברתית שלי. אני לא אוהבת להיכנס לשאלות פוליטיות של איזה נשיא טוב יותר לישראל. באופן כללי, הרפובליקנים נוטים להיות יותר פרו־ישראלים, אבל ארה"ב תורמת בכל מקרה לא מעט כסף לישראל, ויש נושאים אחרים שישראל זקוקה לעזרה בהם, שלאו דווקא נוגעים לנשיא כזה או אחר. ההצבעה שלי לא מוּנעת בהכרח משיקולי יחסי ארה"ב־ישראל".
את עדה לירידה בתמיכה של יהודי ארה"ב בישראל היום?
"אני שומעת מיהודים ליברלים רבים שזה מאוד בעייתי לקחת את הצד הלא נכון בוויכוח, כלומר לתמוך בישראל. גם אני שייכת לשמאל הליברלי בארה"ב ואני מקפידה להסביר לכל אותם יהודים, שיש לא מעט אנשים בצד השני של הוויכוח, שבכלל לא מאמינים בזכותה של ישראל להתקיים. לאנשים האלה בכלל לא אכפת אם אני תומכת במדינה פלסטינית או לא. הם שטופי מוח ומדברים על 'הטבע של היהודים בעולם' או על 'הטבע של הישראלים' באופן גזעני ומקומם.
"אני, אגב, לא היהודייה היחידה בהוליווד שמוחה על כך: שדרן הרדיו הווארד סטרן מביע דעות מאוד קולניות בעד ישראל. גם אדם סנדלר הביע תמיכה בישראל. יש יהודים רבים בתעשייה ומותר לנו להיות ממוקמים במקומות שונים על הספקטרום כשזה מגיע למעשים ולמדיניות של ממשלת ישראל. אבל יותר ויותר יהודים מבינים שיש כאן שנאה יוקדת נגד ישראל ולא משנה מה הדיון הפוליטי. תנועת החרם, למשל, הפכה ליותר ויותר אלימה. הם כבר לא מוכנים אפילו להתדיין עם מי שלא מסכים איתם".
מה צריך לעשות כדי לקרב את הקהילה היהודית לישראל?
"אני גדלתי במשפחה שתמכה בישראל ועודדה אותי לנסוע לשם, ואכן מגיל 16 אני מבקרת אצלכם בקביעות. בתי הכנסת בארה"ב צריכים לשלוח יהודים לבקר בישראל. אנחנו צריכים להכניס כסף לתיירות ולהראות לילדינו שאנחנו ציונים שנוסעים לבקר בישראל".
את מחיר התמיכה הקולנית שלה בישראל היא משלמת כמעט מדי יום. ביאליק מקבלת מאות הודעות נאצה בשבוע, איחולים שילדיה ימותו או הבעת צער שהיטלר לא סיים את העבודה עם המשפחה שלה. אלא שמטר הקללות לא ריפה את ידיה, אלא להפך: היא ממשיכה להפגין תמיכה בלתי מסויגת בישראל, ובמבצע "צוק איתן" לא היססה להעלות פוסטים פרו־ישראליים לרשתות החברתיות.
בערב פגישתנו היא מנחה בהתנדבות אירוע משותף של ארגון "הלל" וארגון "לימוד", הפועל להידוק הקשר עם ישראל בעשר מדינות בעולם, באמצעות 40 אלף פעילים. לאחרונה הרחיב הארגון את פעילותו נגד תנועת החרם על ישראל. ביאליק נרתמת לכך בשמחה כמעט מתוך תחושת שליחות.
"גדלתי בבית שהיו בו כבוד ואהבה לישראל, מתוך הבנה שמדינת ישראל היא המרכז התרבותי, הרוחני, ההיסטורי והדתי של כל יהודי העולם. יש לי שם משפחה – בני דודיי עשו עלייה אחרי מלחמת יום הכיפורים. בני דודיי החילונים מתגוררים בקיבוץ, ויש לי משפחה דתית בירושלים וגם בשטחים. אני לא מתביישת לתמוך בקיומה של מדינת ישראל. בני משפחתי וחבריי לחמו במלחמות האחרונות כדי להגן על זכותה של ישראל להתקיים.
"הפוליטיקה של ממשלת ישראל אמנם יכולה לבלבל, אבל אנשים לא מבינים שזה לא משנה אם אני מסכימה עם המדיניות שלה או לא – אני מסבירה להם שהם חייבים לתמוך בזכות הקיום של ישראל כתנאי לדיון על מדיניותה. אבל יש אנשים שבכלל לא אכפת להם מה דעתי על מדיניות הממשלה – הם לא רוצים שישראל תתקיים בכלל. האינטרנט והרשתות החברתיות עושים לנו חיים קלים, כי בזכותם אנחנו מבינים שגם אנשים אינטליגנטים וליברליים לא תומכים בזכות הקיום של ישראל.
"ישראל לא צריכה להיות מדינה דתית כי יש בה רוב חילוני, וצריך להגיע להסדר בנושא הפלסטיני. אבל מעל כל אלה, ישראל צריכה לנהל מלחמת יחסי ציבור בחזית החרם. הממשלה צריכה לשכור את איש יחסי הציבור שלי, שיעשה עבודה טובה יותר מהעבודה שנעשית היום, כי התדמית של ישראל בעולם נוראית. אנשים בכלל לא מבינים את הסיטואציה שישראל נמצאת בה, וזה מאוד מקומם".
רוג'ר ווטרס אמר בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי שמפורסמים רבים אוחזים בדעה אנטי־ישראלית אבל חוששים להביע אותה.
"למה, כי הם חוששים ש'הישות הציונית' תעניש אותם?" היא צוחקת בלעג. "אני לא מאמינה שההשוואה בין ישראל ודרום־אפריקה של תקופת האפרטהייד היא השוואה מכובדת או מדויקת. אם רוג'ר ווטרס או לורן היל מחליטים לא להופיע בישראל, זו טעות. זה מאוד לא יעיל להגביל משאבים או לערער את הלגיטימציה של ישראל".
יש גם מי שיטענו שהנשיא אובמה לא עשה מספיק כדי להילחם בתנועת החרם.
"אני לא רוצה לבקר את הנשיא שלי ולא יודעת לאן הופנו המשאבים בנושא, אבל אין ספק שממשלות ישראל וארה"ב צריכות לעשות לא מעט כדי לתקן את המידע המוטעה שמופץ בעולם על ישראל".
יש ארגונים כמו "שוברים שתיקה", הפועלים לשנות את המדיניות בישראל באמצעות חשיפת עדויות של חיילים בשטחים. זו אסטרטגיה נכונה או יריקה לבאר?
"יש דרכים רבות לשנות סיטואציה פוליטית – והדרך של 'שוברים שתיקה' היא לא אחת מהן. למדתי ביו־סי־אל־איי כשרק החל הקמפיין של ארגוני החרם, ואנשים נשאו כרזות שעליהן נכתב 'ביבי = היטלר'. נכחתי בהפגנות מאוד מכוערות נגד ישראל ונגד הציונות. לא רק שזה לא יעיל, זה מעציב אותי שתנועות ליברליות מנוצלות על ידי ארגונים אנטי־ישראליים. מעציב אותי כשמנסים לשלב פוליטיקה ליברלית עם סנטימנט אנטי־ישראלי. הניסיון לערער על הלגיטימציה של ישראל בעולם הוא לא הפתרון. סימון המוצרים המיוצרים בשטחים הוא לא רק מגוחך בעיניי, אלא גם מפנה את תשומת הלב מהצעדים שהיו יכולים לסייע לפלסטינים – הפניית משאבים, השכלה וסיוע ממדינות ערב. ליהודים בחו"ל אני אומרת: 'אם אתה רוצה לשנות את ישראל, תעשה עלייה ותהיה חלק בקבלת ההחלטות שם'. יש לי משפחה שוויתרה על חיים מאוד נוחים באמריקה ועלתה לישראל כדי להילחם על המקום שלה. אליהם אני נושאת את עיניי". •
