במהלך השנים, בשל אירועים כאלה ואחרים, לשריפת ספרים יצא שם רע. אך לא תמיד היה זה המצב. די להיזכר ב"מדורת ההבלים" שהצית הכומר הדומיניקני הכריזמטי ג'ירולמו סבונרולה ב־1497, שבמסגרתה הועלו באש ספרים, יצירות אמנות, מלבושים ושאר תפנוקים ודברי מותרות - רגע מובהק, ובוהק, של ניצחון הרוח על החומר.
ומכיוון שכך, במסגרת ביעור החמץ של שנה זאת, אני מבקש להעלות באש (כיוון שאין לי הפנאי לתלוש דפים מסוימים, וליתר דיוק את הפרק החמישי) את ספרו של זיגמונד פרויד, 'פשר החלומות'. לא בהכרח בשל הבוז הגורף שאני רוחש לפסיכואנליזה, או בשל העובדה שהדיון הפסיכולוגי (ו/או הפיסכואנליטי) בספרות הוא צורת הדיון הנחותה ביותר, ואף לא בגין הייסורים המרובים שמסבים לי הפסיכולוגיזם והעיסוק האובססיבי ב"אני" בשירת ימינו - אלא מסיבה חמורה הרבה יותר: הנזק שהסב פרויד לעולם התיאטרון למן הרגע שבו כפה על המלט תסביך אדיפלי שלא היה ולא נברא ולא קיים במחזה בשום צורה ואופן. למן אותו הרגע שפרויד ביצע את זממו בנסיך דנמרק הענוג, הסכר נפרץ, ואינספור במאי תיאטרון מסוגו של עמרי ניצן, מאז ועד היום, אנסו את המלט שוב ושוב ואילצוהו, לקראת סוף המערכה השלישית, להשליך את אמו על המיטה ולגהור מעליה ככלב מיוחם ומרייר. דבר מכל זה, כאמור, אינו קיים במחזה. לא רצח אב ולא שאיפה לשגל את האם. ועל כן השליכוהו באש ונשרף!
על הדרך אפשר שאשליך גם כמה מספריו (המזיקים לא פחות) של דן מירון, שעוסקים אף הם בנושאים שברומו של עולם, כגון האופן בו מעשה האונן של אלתרמן הצעיר נתן את סימניו בכתביו של אלתרמן המאוחר. ואולי אשמור זאת לשנה הבאה.
