גם בימים האחרונים לחייה, רונית אלקבץ עוד האמינה שהעתיד לפניה. סירבה לחשוב שהסרטן יגבר על כוח הרצון הגדול שלה, על הידיעה הפנימית שהיא תנצח את המחלה, תזכה לגדל את ילדיה הקטנים ולהמשיך את הפרויקטים שהיו כל כך חשובים לה. כשפנו אליה לאחרונה מאחת מתחנות הרדיו, לבוא ולספר על הקריירה הקולנועית שלה במסגרת סדרת תוכניות מיוחדת, מיד הסכימה. "אשמח לבוא בקרוב", אמרה. "בואו נמצא זמן, תתאמו את זה מול הסוכנת שלי שאחראית על לוח זמנים ואגיע. אני עוד לא חושבת שזה זמן לסיכומים, אבל אשמח לדבר על הסרטים שלי". אחר כך הוסיפה: "אבל בלי שום דבר אישי, זה לא הנושא כאן. סרטים, קולנוע, עלילה, דמויות, השראה. זה מה שחשוב, זה מה שמעניין. לא צריך להיכנס לשום דבר אחר". גם בשבועיים האחרונים עוד חלמה לעשות, ליצור, לדבר, להפיץ הלאה את כל מה שעוד נותר לה להגיד.
לא רק לפרויקט הזה התחייבה אלקבץ. גם כשהמחלה כבר התפשטה בגופה, היא המשיכה ליצור ללא הפסקה. עבדה עם אחיה ושותפה הקולנועי שלומי על סרט שעוסק בשנה האחרונה בחייה של זמרת האופרה האגדית מריה קאלאס, תכננה להשתתף בסרט חדש של הבמאי דני וקסמן וקיבלה פניות מפסטיבלים ברחבי העולם לבוא ולשפוט. רק לאחרונה עלתה בצרפת ובישראל סדרה חדשה בכיכובה, "טריפליום", שזכתה לשבחים על משחקה כראשת הממשלה בעולם עתידני שבו מתרחשת באירופה מפלה כלכלית. "התגובות על התפקיד שלה היו נהדרות, וזה שימח אותה מאוד", מספר אחד מחבריה הקרובים. "כשהיא שיחקה, כשהיא עבדה על תפקיד, כשהיא דיברה עם במאי או עם שחקנים, היא שכחה מהמחלה. העבודה הייתה חשובה לה כמעט יותר מהכל, רק הילדים והבעל היו חשובים לה יותר. היא שמחה שהיא הצליחה להשלים את הטרילוגיה שלה, וקיוותה שתצליח לעשות עוד כמה סרטים. היה לה עוד הרבה מה לצעוק, הרבה מה להגיד, אבל השעון תיקתק לאחור".
קראו עוד: היא המהפכה/ יהודה נוריאל
מותה של אלקבץ בגיל 51, ביום שלישי האחרון, היכה בתדהמה רבים מחבריה ואוהביה. בכישרון עצום הסתירה השחקנית את סרטן הריאות האלים שממנו סבלה בשנתיים וחצי האחרונות. כשהגיעה לאשפוז בבית החולים איכילוב בתל־אביב, הסתבר שהסרטן כבר שלח גרורות בגופה, אך היא לא ויתרה, סירבה להיכנס לדיכאון והתעקשה שלא ירחמו עליה.
את הרופאים והאחיות שטיפלו בה השביעה בשם ילדיהם שלא ינדבו ולו את הפרט הקטן על המחלה והאשפוז, בבית החולים הקפידה לעלות במעלית פנימית וצדדית כדי שלא יראו אותה מגיעה למחלקה האונקולוגית. באחת הפעמים, כשהתקרבה למחלקה, הבחינה בעיתונאים הרבים שהצטופפו סביב מיטתו של מני פאר שאושפז בה גם הוא. באותו הרגע היא הסתובבה, ואנשי הצוות הרפואי נאלצו להסתירה בגופם, כדי שאיש לא יבחין בה.
את ההתמודדות עם המחלה היא עשתה בדרכה שלה, ועל פי חוקיה הקשוחים. גם כשהשמועה כבר הגיעה לתקשורת, היא הגיבה בנחרצות: "זה ענייני הפרטי, אני מבקשת לשמור עליו ככזה. אל תכתבו על זה מילה, אל תשאלו אותי בנושא, תכבדו אותי". וכך אכן היה.
את ההקרנות והטיפולים הראשונים עברה אלקבץ בבית החולים איכילוב. לאחר מכן קיבלה טיפול ביולוגי חדשני. "בעבר חולים עם מחלה גרורתית כגון סרטן ריאה, מלנומה וסרטני המעי הגס חיו כחמישה חודשים, והיום ניתן להאריך את חייהם עד לשלוש וחצי שנים בזכות תרופות ממוקדות", מספר פרופ' גבי ברבש, מי שהיה עד לאחרונה מנכ"ל בית החולים. "בדרך כלל התגובות לטיפול הן דרמטיות. יש מי שהתרופה לא עוזרת להם, ויש מי שאחרי שנתיים של שקט הגידול מפתח מוטציה, מעין מעקף, והוא שוב גדל. זו הבעיה של הטיפול, שהתגובה אליו מוגבלת בזמן ואחריה הוא מפסיק להשפיע. למזלה של רונית, עד כמה שניתן להשתמש במילה הזו, היה בגידול שלה שינוי גנטי כזה שאליו כוונה התרופה והיא הגיבה לטיפול. היא הרוויחה שנים במחיצת שני ילדיה ועשייה יצירתית בקולנוע. אלא שכשאני חושב על רונית, הרי ששלוש שנים זה ממש לא מספיק וכואב לי הלב. היא הייתה אישה אמיצה שלא עשתה לעצמה הנחות, לא בחיים וגם לא בהתייחסות למחלתה. היא מעוררת כבוד, לא בכיינית ולא ממורמרת, למרות שהיו לה כל הסיבות לכך".
בשנים האחרונות ידע מצבה של אלקבץ עליות ומורדות. כשביקשה לנסוע עם סרטה עטור הפרסים "גט" לפסטיבל קאן ב־2014, המחלה השתוללה בגופה ובמחלקה האונקולוגית שבה טופלה היו רופאים שדרשו לא לאשר לה את הטיסה. קרוביה חשבו שהיא חזקה ושהיא תעמוד במסע. בעלה אבנר ואחיה שלומי ישבו לצידה בטיסה והחזיקו אצבעות שלא תתמוטט חלילה על במת הפסטיבל. בסופו של דבר הנסיעה הוכתרה כהצלחה, והסרט זכה למחמאות רבות.
לפני שנה הוזמנה לכהן כנשיאת חבר השופטים של "שבוע המבקרים" היוקרתי בפסטיבל קאן. "התרגשתי לקבל את ההצעה ,אם כי לא יכולתי לענות במיידי", אמרה בראיון לאחר ההכרזה. "הייתי צריכה מספר ימים לעכל, להבין מה זה דורש ממני הלכה למעשה". רק בדיעבד מתברר כי בתוך המילים האלה הסתתרה האמת שהיא כל כך התאמצה להסתיר.
בתקופה האחרונה אושפזה אלקבץ במרכז דוידוף לסרטן בבית החולים בלינסון בפתח־תקווה, אחרי שעברה לשם מבית החולים איכילוב. לקרובים הסבירה, "אני לא רוצה למות איפה שנולדו הילדים שלי". ככל שהידרדר מצבה, היא כמעט ולא דיברה. "השמירה על הסוד הייתה ממקום של ניסיון לחשוב שזה לא אמיתי, שהיא תמשיך להיות אמא ולעשות סרטים", מסבירה הבמאית קרן ידעיה, חברתה הקרובה שליוותה אותה גם בימי המחלה. "היא נאבקה בכוחות שלא יאמנו כדי להישאר, בשביל הילדים, המשפחה וההורים. כמה וכמה פעמים היא ניצחה את המחלה ואמרה שתצא מזה. היא רצתה לחיות, היא לא רצתה להיפרד".
הספקת להיפרד ממנה?
"בעצם לא נפרדנו. רונית לא נתנה להיפרד. המשפט האחרון שאמרה לי היה, 'ממוש, אני פה. אני אוהבת אותך'. ליוויתי אותה במחלה, והלוואי שהייתי יכולה להיות איתה יותר. לאורך כל הזמן היא האמינה שתעבור את זה, היא הייתה לביאה ששורדת למען ילדיה ובשבועיים האחרונים לחייה, כשהאופטימיות שלה נגמרה, היא נפרדה".
מתי זה קרה?
"בשנייה שהגוף קרס והיה לה ברור שאי־אפשר יותר, ושהיא זקוקה לעזרה פיזית, היא נפרדה. לא נתנה לעצמה להיות נתמכת. בימיה האחרונים היא הייתה מוקפת רק בבני משפחה קרובים. כואב לי הלב על הילדים, על המשפחה, על כל הדברים שרצתה להספיק. דיברנו הרבה על כך שהיא כל כך רצתה להמשיך להיות שם בשביל התאומים. חבל שלא נוכל לראות אותה יותר על המסך בתפקידים של אישה זקנה, ושלא תוכל לכתוב עוד תסריטים נפלאים".
מבוצרת בתוך מעטה הסודיות וכמעט לא משתפת את העולם החיצון עם המתחולל בנפשה ובגופה, תיעדה אלקבץ בכתב את שעובר עליה בהתמודדות עם המחלה. כלפי חוץ היא שידרה עסקים כרגיל, הסתובבה עם פאה שהסתירה את ראשה הקירח ולאחר מכן בשיער קצוץ. כשנשאלה על פשר העניין, השיבה שמדובר במראה החדש שלה.
לשבוע האופנה הישראלי, שנערך באוקטובר האחרון, הגיעה יחפה ובשמלה צהובה מתנפנפת שעיצב לה אלבר אלבז בהשראת השמש התל־אביבית. המחמאות היו מקיר לקיר, עיתונאי האופנה והמעצבים שהגיעו לשם התרשמו ממנה, כמו תמיד. שום דבר לא הסגיר את מצבו של הגוף הדואב והחלש שמתחת לשמלה הממגנטת. כמה שבועות קודם לכן פגש אותה דובר קוסאשווילי, שביים אותה בלהיט "חתונה מאוחרת", בפסטיבל דרום בשדרות. "ראיתי אישה גדולה, מלכה. דיווה אמיתית ושום דבר לא הסגיר שהיא חולה", הוא מספר. "היא הייתה יפה ומלאת אנרגיות, השתתפה בפאנל, דיברה עם סטודנטים. הייתי בשוק כששמעתי שהיא נפטרה. מאז אני רואה מול העיניים את רונית על הסט ב'חתונה מאוחרת'. שלחתי לה תסריט והיא התקשרה ואמרה שהיא חייבת לעשות את התפקיד של האהובה הסודית. אני ממש זוכר אותה מגיעה, זוכר בדיוק מה לבשה ואיך דיברה. אני הרבה שנים בתעשייה ואף פעם לא פגשתי להט ותשוקה כמו שהיו לרונית".
מה זכור לך מהעבודה המשותפת?
"אני זוכר שעשינו חזרה על סצנה משותפת לה וללילי, אמא שלי שהופיעה גם היא בסרט. רונית נורא ריגשה את אמא שלי, ובשלב מסוים אמא תפסה אותה ביד ושאלה, 'תגידי, זה נכון שאת שחקנית?' רונית כל כך שיכנעה במשחק שלה, שאמא שלי שאיננה שחקנית, הייתה זקוקה לתזכורת שמה שקורה בחזרה הוא משחק של שחקנית גדולה".
את ההודעה על מחלתה של אלקבץ, קיבל עו"ד ציון אמיר לפני כשלושה שבועות, בהודעת סמס מחברתה יעל אבקסיס. "תמסרי לה את אהבתי", סימס לה בחזרה ולא ידע עד כמה הסוף קרוב. "איכשהו קלטתי מההודעה של יעל שזה לא משהו רציני, ואחר כך בשיחת טלפון איתה הרגשתי אופטימיות", הוא נזכר. "לעצמי אמרתי שאמצא כבר זמן לפגוש את רונית, לא חשבתי שמשהו נורא בוער. כך חלף לו יום ועוד יותר. והשבוע, כשישבתי שבעה על מות אבי, הודיעו לי שהיא נפטרה. הייתי בהלם והרגשתי צער עמוק מאוד. הייתי בשוק כי רק לפני חודשיים עוד דיברתי איתה על נושא מסוים שהיה לי חשוב לשמוע בו את דעתה, כיוון שהערכתי מאד את עמדותיה. היא נשמעה לי אותה רונית, עם תוכניות גדולות".
אמיר, שהיה בן זוגה של אלקבץ למשך כמה חודשים ב־2008, הכיר אותה בטיסה מפריז לתל־אביב. "היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, שהקרינה כל כך הרבה דברים. גם המראה המהמם והמיוחד שלה, וגם המטען הפנימי, הערכי, האמנותי והחברתי העמוק שלה מאוד הרשימו אותי. היא לא הייתה עוד מישהי, הייתה מאוד מודעת לחיים והתייחסה אליהם ברצינות גדולה. הייתה בינינו קרבה גדולה, הרבה שיחות טלפון ארוכות בשנים לפני שנישאה. מעבר לעובדה שהייתה יוצרת חשובה, היא פרצה את תקרת הזכוכית של נשים בכלל ושל נשים מזרחיות בפרט. בכל העשייה הקולנועית שלה היא השמיעה את הנרטיב שלה, בלי להשפיל מבט ובלי להתנשא".
כשנתיים לאחר שנפרדו, התחתנה אלקבץ עם האדריכל אבנר ישר, אז בן 54, אב לשלושה ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים. "לא ציפיתי לזה", סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "האיש שלי פשוט הגיע. מישהו דאג להכיר בינינו. קיבלתי יום אחד טלפון. אבנר אמר שהוא קופץ ליום־יומיים לפריז לראות את התערוכה של לוסיאן פרויד. זה מאוד הרשים אותי. הייתי שם כי הוצאתי סרט חדש, ורצה הגורל ואבנר הגיע בדיוק ביום יציאתו. לפני שהוא פגש אותי, הוא בדיוק קרא עליי בכתבה בעיתון שנשכח במונית. כעבור יומיים מצאנו את עצמנו באותה טיסה לארץ. ההתאהבות הייתה מאוד חזקה. שבוע לאחר מכן הוא הציע לי נישואים. כעבור חודש התחתנו. תקופה חלומית". כשהייתה בת 47 ילדה את התאומים עמרי ושאלימר. "הילדים הם הדבר הכי אדיר שעשיתי בחיים שלי", אמרה.
זו הייתה אחת ההלוויות העצובות ביותר שידעה התרבות הישראלית. כל בני המשפחה, החברים והקולגות הגיעו. ההלם ניכר על פניהם של רבים. "העולם נדם רונית, את לא", אמרה חברתה הטובה יעל אבקסיס מעל הבמה. "הוא חשק בך לידו שם כי הוא ידע שאת תלמדי אותו ותדייקי אהבה. נצח של התכתבויות בשנה האחרונה, אני מחכה לראות שאת מחוברת מאתמול, ואני יודעת שכתבת לי, בעצם לכולם: את אוהבת את כולם". אבקסיס אף הקריאה את הודעת הטקסט האחרונה שקיבלה מאלקבץ ימים ספורים לפני לכתה: "זו חייבת להיות הישורת האחרונה. החיים כל כך מעצימים. רק להיות, לרצות, ללמוד, להתפתח, לנוח, להירגע, ליהנות, לשמוח פשוט ובפשטות, בצניעות ובזוהר פנימי שהכל בסדר. הכל בסדר כבר".
גם ידעיה הייתה שם, סיפרה על העבודה המשותפת עם חברתה ב"אור" ו"כלת הים" ועל המפגש הראשון והאחרון ביניהן. "ביום הראשון שנפגשנו היא הפכה לחברתי הטובה, אחותי, אהובתי. אחת הנשים המדהימות בעולם, אם לא המדהימה מכולן. היא לא חשפה את מחלתה מתוך אמונה שתצא מזה, ולא רצתה שהסביבה שבחוץ תשדר לה אנרגיות של מסכנה וחולה. בשום אופן לא רצתה שאמירות כאלה יחלישו אותה. לאורך כל חייה, ועד לפני מותה, הייתה בה נדיבות עצומה כלפי כל מי שביקש את עזרתה. ורבים ביקשו".
מפגש אחד, זכור במיוחד, היה להן לפני כחצי שנה. "באתי אליה כשהיא עשתה סדר בארונות", מספרת ידעיה. "היא מילאה ארגזים בבגדים וצעצועים לתרומות. כל פריט עטפה כמו מתנה, כל בגד כיבסה וגיהצה. מיוסרת מכאבים ישבה וקיפלה את הבגדים כדי שמי שיקבל אותם ישמח בהם. בקיץ שעבר הלכנו יחד עם הילדים לבריכה בבת־ים, עיר מגוריי. רונית שלפה מהתיק משקפי שמש מעוצבות ואמרה, 'קחי, את לא יכולה להסתובב עם משקפיים בשני שקל. סירבתי לקחת בתירוץ שאאבד אותם והיא לא ויתרה, 'אז תשמרי אותם רק לשטיח האדום'. לא היה סיכוי שאשכנע אותה להשאיר אותם אצלה".
זה היה מקרה חד־פעמי?
"כשנסעתי לאיזה אירוע בחו"ל היא שלחה מונית עם חבילת בגדים ותכשיטים ארוזה באסתטיות יוצאת דופן כדי שאיראה בסדר. תמיד אמרה שאנחנו כאן כדי להודות על מה שיש לנו ולדעת לחלוק. אלו לא היו מילים מהפה אל החוץ, זאת הייתה המהות שלה. גם כשדיברה על הבמה לא הייתה עסוקה רק בכבוד שבקבלת הפרס שלשמו עלתה, אלא אמרה דברים כדי לעשות את העולם טוב יותר. היא הרי הייתה האישה הכי יפה בעולם ובכל מקום שהייתי איתה, אם זה באירוע כלשהו, שטיח אדום, חתונה שלי או שלה, הברית של הילדים שלה, תמיד הייתי בהלם איך זה שאני עומדת ליד היפהפייה הזו והיא דואגת שאני ארגיש יותר יפה ממנה".
על מה היו השיחות שלכן?
"בשנתיים האחרונות נפגשנו לכמה שעות ודיברנו על הורות, על החיים, עד שהילדים חזרו מהגן. וברבע שעה האחרונה היא תמיד אמרה, 'ולא הספקנו לדבר על קולנוע, על הסרטים הבאים שלנו'. אחרי מותה נשארתי עם תחושת הלא הספקנו".
חנה אזולאי־הספרי עבדה עם אלקבץ ב"שחור" כבמאית וב"שבעה" כשחקנית. "שתינו באנו מאותו הכפר, גדלנו אחת ליד השנייה בשכונה ד' בבאר־שבע, לא ידענו האחת על השנייה עד שהקולנוע הפגיש בינינו. סבתא שלה קבורה שני מטרים מאמא שלי ובכל פעם שאני באה לבית הקברות אני חושבת על רונית שהייתה מאוד קרובה לסבתה. אצל שתינו הנושא של פמיניזם מזרחי היה בנפשנו ונלחמנו עליו. מהרגע הראשון שרונית לקחה טקסט לידיה הנוכחות שלה הייתה מופלאה. היא הייתה אישה מיוחדת שעשתה מה שהיא רוצה. זה מעורר הערכה, אבל אצל חלק זה עורר גם תהיות. אישה רבת עוצמה כזו גורמת לך לחשוב איפה את רוצה להיות".
וזה גם היה בעוכריה?
"אני חושבת שהיא גם שילמה מחיר על מה שהיא. כשמישהי עושה מה שהיא רוצה, לחברה קשה עם זה. היא מתעכבת למשל בהקמת משפחה ולאנשים יש מה להגיד, אלא שלרונית החופש האמנותי היה חשוב יותר מהכל ובזה היא גם נתנה דוגמה לנשים אחרות שביקשו להיות כמוה. ההתעקשות הזו, שאף אחד לא יגיד לה מה לעשות, עוררה אצלי הערכה מאוד גדולה. לפני שהחל המאבק הפמינסטי שלנו כולנו נחשבנו למזרחיות. חנה אזולאי ורונית אלקבץ היו בהתחלה אותו דבר, שתי מזרחיות ששם משפחתן מתחיל באות א'. אבל אנחנו סיפרנו סיפורים שונים, והגדולה של רונית הייתה שהיא לקחה את הסיפור שלה למקום שלה ובכישרון רב השמיעה את קולן של נשים שנישאו לגברים משכילים עירוניים, לכאורה נאורים, שהתעמרו בנשותיהם. אני סיפרתי את סיפורן של נשות הרי האטלס ויצרנו הבחנה בין הדבר הכללי שנקרא נשים מזרחיות".
בכל פעם ששמה של אלקבץ הוזכר בימים האחרונים, מיד צצו ועלו זכרונות ומחשבות ובעיקר גאווה גדולה. הגאווה של תעשיית הקולנוע המקומית שעלתה בזכותה על המפה העולמית, הגאווה של הנשים המזרחיות והמדוכאות שקולן סוף סוף נשמע, הגאווה של כל מי שהתבייש במקום שממנו הוא בא ובזכותה הרשה לעצמו סוף סוף לצעוק. "כשהיא נכנסה לחדר, גם בימים הקשים ביותר שלה, מיד נכנס איתה אור ענק", מספרת אחת מחברותיה, שהייתה איתה גם בחודשים האחרונים. "היא לא רצתה לעשות עניין ממי שהיא וממה שהיא, היא גם לא החשיבה את עצמה כמו שאנחנו החשבנו אותה — לכוכבת. אבל אנחנו גאים שהיא הייתה איתנו, נלחמנו איתה ובשבילה. אנחנו רוצים שכל אחד יחיה, אבל איתה הרצון היה חזק עוד יותר. הצער על מותה עצום, מבחינתנו יש כוכב אחד פחות על האדמה, והצטרף עוד כוכב אחד בוהק בשמיים". ¿
השתתפו בהכנת הכתבה: יואב בירנברג ואמיר קמינר
