"מחדש", ספר השירים הנוכחי של נוית בראל (בהוצאת עם עובד), למעשה פורש מחדש את קשת הרגשות והרגישויות של המשוררת העמוקה הזאת. בשיריה נושבת הזמניות של האהבה, הידיעה שהכל בה חולף, אבל יש להיצמד אליה בכל זאת, כי בלעדיה אין חיים. לבראל יש שירים שעושים חשק לצטט מהם שוב ושוב, שהחושניות והגופניות שוכנות בהם לצד עקרות רגשית מצמררת, שמשקפים את הכישלון המובנה בכל תקשורת אנושית, את השבריריות של הקיום. היא כותבת בעברית נועזת, מרשימה, שכמו מבקשת לפרוץ את הגבולות של עצמה ולמצוא משמעויות חדשות, שבה החוץ והפנים, הדומם והחי, מתחברים ומתנתקים, משפיעים זה על זה בחלחול תמידי. אנחנו אף פעם לא מנותקים מההקשר שלנו, ממה שמסביבנו, ממי שאיתנו, מהזמן החולף. מצלולים נהדרים נובעים מתוך השירים ושוטפים אותנו באשד יפהפה של מילים, ומהבחינה הזו מרשימים במיוחד השירים ה"משולשים" שלה, שבהם כל משפט קצר יותר מקודמו, עד שהשיר מסתיים במילה אחת מוחצת, כמו פואנטה אכזרית. יש כאן שילוב מסחרר של מיומנות ושליטה אבסולוטית בשפה, עם נשמה ענקית, שיכולה להכיל כל כאב..
