לפני כשנתיים חיפשה נועה פרלמוטר, תלמידת מגמת תקשורת באולפנת צביה שברחובות, נושא מעניין לסרט הגמר. "מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני נינה של ניצולת שואה, אבל לא חשבתי שזה משהו שאפשר לעשות עליו סרט", היא מספרת. "ראיתי שחברותיי לכיתה בחרו בנושאים מפוצצים. האחת תיעדה את הקשיים של אמה, חולת אלצהיימר, והשנייה תיארה את חייה בצל גירושי הוריה. העובדה שהן בחרו בנושאים כבדים הגבירה בי את הלבטים. אז מה אם אני דור רביעי? הגיבורה היא לא אני, אלא הסבתוש־רבוש שלי. החיים שלי טובים ויפים".
צפו בסרט של נועה על סבתה שרה ליבוביץ
מורותיה של פרלמוטר דחפו אותה להעמיס על כתפיה את תיק הדור הרביעי. "הן אמרו שזו שליחות, שאני חייבת להראות שחבר'ה בני גילי מנותקים מהשואה ולא מתעניינים במה שהיה, אז זרמתי. אבל כשהגענו לפולין, וכל הבנות התעטפו בדגלי ישראל, המורות חששו שהתזה שלהן קורסת. כולנו בכינו — גם תלמידות שלא באות מבתים אשכנזיים ושלא יכלו לומר קדיש על קרוב משפחה שנספה. ומתוך הדמעות נולדה שמחה. הסבתוש־רבוש שלי תמיד אמרה לי שאני הניצחון שלה על הנאצים יימח שמם. באושוויץ, כשמצאתי את הדרגש שעליו היא ישנה, תחושת הניצחון הפכה לגאווה".
"הדור הרביעי", סרטה של פרלמוטר (כיום בת 19, מדריכת נוער בשירות לאומי) זכה במקום הראשון בתחרות הקולנוע הארצית של בתי הספר התיכוניים, בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים, והסבתוש־רבוש שלה מחתה דמעה כשצפתה בו לראשונה.
שרה ליבוביץ (88, לבית הרשקוביץ, ילידת הכפר קומיאט שהיה בתחומי צ'כוסלובקיה ובמהלך המלחמה סופח להונגריה) הייתה בת 15 ועשרה חודשים כשהובלה עם הוריה וחמשת אחיה הצעירים ב"קרון גיהינום" — והיא זוכרת כל פרט. את בית המרחץ שבו ציוו על הבנות להתפשט ("באתי מבית שנהגו בו בצניעות, מעולם לא ראיתי אדם ללא בגדים, הייתי המומה"), את המכונה שגילחה את שיער ראשה, את המסדרים הליליים ("מי שלא שלטה בצרכיה ספגה צליפות שוט על הפנים"), את הסבל, הרעב והתשישות שאחזו בנפשה ש"נקרעה בין האבל על אובדן כל בני משפחתי לבין הצורך להיאבק ולהישאר בחיים".
שנה לאחר מכן, עם שחרור אושוויץ, הצלב האדום השאיר אותה שם לצורך החלמה. "הנזירות מרחו משחות על פצעיי, ניקו את שיערי מכינים, גזזו את ציפורניי ולראשונה זה חודשים רבים התחלתי לקבל צלם אנוש. משקלי היה 28 קילוגרם. מישהו אמר לי שאילו הייתי שוקלת קילו אחד או שניים פחות, לא הייתי שורדת". בגיל 17 היא נישאה לבן דודתה, שלום ליבוביץ, המבוגר ממנה בשבע שנים, וילדה את דליה, בתה הבכורה. עם תינוקת בת שנה וחצי הם הפליגו לישראל וכשנשמו את אווירה הצלול נשקו לאדמה.
"אף פעם לא הסתרתי את העובדה שאני ניצולת אושוויץ", אומרת ליבוביץ, תושבת בני־ברק. "סבלתי מאוד, אבל ברוך השם נולדו לי שלוש בנות לתפארת מדינת ישראל, בזכותן יש לי 13 נכדים ועשרות נינים. אצלנו לא סופרים".
"ואני, בתה הבכורה, לא הצגתי את עצמי כדור שני מפני שלא ידעתי כלום על קורות הוריי עברו בשואה", מספרת בתה, דליה זיטנר (70, מורה בגימלאות) מרעננה. "עובדת היותי דור שני התבטאה רק בכך שהמשפחה הגרעינית שלנו הייתה מאוד קטנה ולא היו לי סבתא וסבא משום צד. אז המצאתי לי קרובות משפחה כדי לנסוע אליהן בחופשות. הייתה לי חברה בכפר אתא, כך שהיה לי קל להעמיד פנים שאנחנו בנות דוד, ובפתח־תקווה הייתה לי חברה, שלימים התברר שאמא שלי ואמא שלה שכבו באושוויץ על אותו הספסל".
למה הורייך לא סיפרו לך מה עבר עליהם שם?
"אני מניחה שהם ריחמו עליי וחששו לפגוע בשמחת החיים שלי", אומרת דליה. אמה, היושבת מולה, מנידה בראשה לשלילה. "בתקופה ההיא כולנו שתקנו. לא פחדנו שאולי לא יאמינו לנו, אבל לא רצינו לשמוע את הכינויים הלא נעימים".
איזה כינויים?
ליבוביץ מתכנסת בעצמה ושותקת. נינתה עונה בשמה: "יהודים פחדנים".
ההורים המשיכו לשתוק גם מול בתם השנייה, דורית (שנולדה ב־26 בינואר, בערב יום השחרור השישי של אושוויץ), אבל הסכר נפרץ 17 שנה לאחר מכן, עם הולדת אתי, בתם השלישית.
"בכל גיל חוויתי את השואה בדרך אחרת", מעידה אתי אלבוים (52, סופרת ועיתונאית) מאלקנה. "כשהייתי ילדה חשבתי לעצמי: אני הייתי קופצת מהרכבת, בורחת דרך הסדק הצר בחלון, ולא אכפת לי אם הייתי נפצעת בברכיי או שוברת את רגליי. הייתי מתגלגלת תוך כדי הקפיצה ורצה ליער, חוברת לפרטיזנים, חיה איתם, לומדת להילחם בנאצים, לומדת לירות בנשק ולוחמת באומץ על הזכות להיות בן אדם ולחיות. אני לא הייתי הולכת לתאי הגזים".
כשהגיעה לגיל 15 וחצי, הגיל שבו הובלה אמה לאושוויץ, אלבוים פנתה להוריה וביקשה לשמוע "הכל". בעקבות מה ששמעה חל שינוי בגישתה שלה. "חשבתי לעצמי: הייתי נוהגת כמו אמי. לא הייתי בורחת מהרכבת משום שלא הייתי משאירה מאחור את הוריי ואת אחיי הקטנים. הייתי מגיעה עם משפחתי לאושוויץ ושורדת בסלקציה הראשונה. הייתי מעבירה את ימי באושוויץ באומץ, בחוזק ובחוכמה, כמו אמי. הייתי מביטה כל הזמן בעיניים פקוחות ופקחיות לכל עבר, מחפשת בתושייה דרכים להינצל. לא הייתי מתייאשת, לא הייתי מוותרת, הייתי עושה הכל כדי לשרוד".
מהפכים נוספים פקדו את אלבוים בגיל 23, כשחבקה את בנה הבכור ("חשבתי לעצמי: אילו הייתי יורדת מהרכבת בשנייה זו, הנאצים בוודאי היו חוטפים ממני את התינוק") ובגיל 51 היא חשבה על סבתה שהגיעה לאושוויץ בגיל הזה, כאם לעשרה וסבתא לארבעה, והנאצים שלחו אותה ישירות לתאי הגזים כיוון שלא תועיל בעבודת כפיים. "המסקנה שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא ניצל מאושוויץ עוברת אצלי כחוט השני".
אלבוים, דור שני, הייתה הראשונה ששמעה את הסיפור של אמה, אך כשהפכה לסופרת ילדים ונוער פופולרית — התרחקה מנושא השואה. "בכוונה", היא מסבירה. "הרגשתי שהשואה גדולה מדי בשביל להפוך אותה לרומן בדיוני. החלטתי לא לגעת בה עד שאכתוב את הסיפור מהפה של אמי". בשנתיים האחרונות התמסרה לפגישות שבועיות עם אמה, מול מצלמת וידיאו, ובימים אלה ראה אור ספרן המשותף, "נערה באושוויץ" (ידיעות ספרים).
דליה, בתה הבכורה של ליבוביץ, התוודעה להיסטוריה של אמה באיחור רב, ורק בזכות בתה, עירית. "יום אחד עירית שאלה אם אני יודעת איפה סבתא שרה שומרת את שמלת הפסים שלה מאושוויץ", היא נזכרת, "ולא הבנתי על מה היא מדברת. אמא שלי שומרת שמלה מאושוויץ בקופסה בבוידעם?"
"כשעירית נולדה לא הרגשתי שהיא נכדה שלי. היא הייתה כמו עוד בת", מתגוננת ליבוביץ. "כשהייתה בת שנה נולד לה אח, ואמא שלה הביאה אותה אלינו כדי שתוכל להתפנות לתינוק. טיפלתי בה, סיפרתי לה סיפורים לפני השינה ועם הזמן התחלתי לטפטף, לאט־לאט, זכרונות שלי מהשואה".
"אני מחוברת לסבתא שרה מגיל צעיר", מעידה עירית פרלמוטר (45) מרחובות. "כילדה באתי אליה לראות איך היא תופרת שמלות, ישבנו שעות ארוכות, ולא משנה על מה דיברנו — תמיד הגענו לסיפור על הדרגש באושוויץ. מסבתא ומאמא ירשתי את הכשרון לעבודות יד. גם כיום, כשאני לוקחת צעיף והופכת אותו לשמלה, אני חושבת על סבתא שבשבועות הראשונים באושוויץ חיפשה מספריים כדי לגזור את שמלת השק הארוכה מדי שגרמה לה ליפול".
במסגרת עבודתה, כרכזת פדגוגית באולפנה מרכז שפירא, היא הזמינה את סבתה להרצות בפני תלמידות, "ואני נעתרת לכל הזמנה", ליבוביץ מדגישה. "כיום, יותר מתמיד, חייבים לספר בגלל כל מכחישי השואה. איך מישהו יכול להעלות בדעתו שזו הייתה המצאה? ממי קיבלתי מספר על היד? גם היום דיברתי. הלכתי לחוג התעמלות במועדון של אמונה, היו שם שתי בחורות של שירות לאומי שהתחילו לשאול אותי מי ומה. במקום להיכנס לחוג סיפרתי להן קצת".
לא קשה לך לספר?
"ברור שזה לא קל. בכל פעם הזכרונות צפים ומכאיבים מחדש. כשהייתי יותר צעירה נסעתי לפולין עם משלחות. כיום כבר אין לי כוח, אבל לדבר בתור ניצולת אושוויץ זו זכות וחובה".
עירית פרלמוטר, דור שלישי, התלבטה האם להצטרף לכיתה של נועה, בתה, במסע לפולין שצולם לסרט. "רציתי מאוד", היא מודה, "אבל דווקא מפני שנועה ואני כל כך קרובות, החלטתי להתרחק כדי שהיא תוכל לחוות את אושוויץ מהמקום שלה".
"וזו הייתה החלטה נכונה", מאשרת נועה. "אם אמא היתה שם, בטח הייתי רצה אליה כדי לבכות בחיקה. העובדה שהייתי שם לבד איפשרה לי להיכנס לנעליים של סבתא שרה ולנסות להרגיש את מה שהיא חוותה".
הסרט "דור רביעי" נפתח בסצינה מתוך "זגורי איפריה", כשהמשפחה מסרבת לעמוד בצפירה. "זו תגובה מאוד קיצונית", אומרת הבמאית הצעירה. "גם בכיתה שלי היו תלמידות שאין להן קשר אישי ומשפחתי לשואה, אבל מעולם לא נתקלתי במישהי שלא עמדה בצפירה. אולי זה בגלל המסגרת הדתית שמחנכת לכבד. במקרה שלי, השואה עברה אליי בגנים. היא תמיד הייתה נוכחת. כשערכתי את הסרט התלבטתי אם להוציא תמונות שבהן הסבתוש־רבוש שלי מרצה ולא כולן מקשיבות לה. זו מנמנמת, זו מסמסת, זו מפטפטת. המורות שלי הציעו לי להשאיר את החומרים האלה כי זו המציאות. עובדה".
שני טקסים הקשורים בשואה מלווים את צאצאיה של שרה. "מדי שנה, ב־27 בינואר, יום שחרור אושוויץ, אבא שלח לאמא פרחים", מספרת הבת אתי. "אבא נפטר לפני שמונה שנים, אבל אנחנו ממשיכים לשלוח לה זר פרחים, בשמו ובשמנו, ביום שבו היא נולדה מחדש".
הטקס השני מכונה "השרשרת". "במקום שממנו באתי, במקום לחגוג בת־מצווה חגגו לנערה בגיל 16, כשהגיעה לפרקה", מסבירה שרה, "ואביה קנה לה שרשרת שהיוותה חלק מהנדוניה שלה. אני לא זכיתי לקבל שרשרת מאבי כי בגיל 16 הייתי באושוויץ, וכשיצאתי משם כבר לא היו לי הורים. את השרשרת הראשונה שלי קיבלתי בגיל 17, מבעלי. כשלעירית נכדתי מלאו 16, קניתי לה שרשרת ומאז זה המנהג: כל נכדה ונינה מקבלת שרשרת".
"את השרשרת שקיבלתי מסבתא ביום הולדת 16 ענדתי במסע לפולין", מספרת הנינה נועה. "עוד אין לי תוכניות להתחתן, אבל אני מקווה שסבתוש־רבוש תזכה לקנות שרשרת גם לבתי".
"לדור החמישי?" ליבוביץ מפקפקת.
"בטח", מחבקת אותה נועה. "מסבתוש־רבוש תהפכי לסבתא מחומשת".
