אוסטריה, 1939. לבד על הרציף עומדת ילדה קטנה ומפוחדת. קוראים לה אנה והיא רק בת עשר. זיכרונות ליל הבדולח, כניסת החיילים במגפיים הנוקשים לעיר מולדתה, והאימה במבטו של אביה דוהרים מול עיניה. הרכבת נכנסת לרציף. אנה המבועתת מחפשת בעיניה את אבא, שעזב אותה רק לכמה רגעים כדי לקנות לה מתנת פרידה לנחמה, אחרי שבכתה והתחננה שלא יכריח אותה לעזוב. אוסקר נוסבאום מתקרב לילדתו הקטנה. הוא מחבק אותה חזק. הדמעות חונקות את גרונו. הוא מגיש לה סיכת ראש קטנה ועליה שני כלבים וילדה, וגם שרשרת וצמיד שקנה באחד הדוכנים שעל הרציף. כך הוא משכנע אותה לעלות על קרון הרכבת של הקינדרטרנספורט, שייקח אותה הרחק מהתופת. מבעד לחלון היא רואה את דמות אביה הופכת קטנה ורחוקה. את הלב שלה ממלאת דאגה איומה להורים שהשאירה מאחור ופחד מהלא נודע.
77 שנים אחרי הפרידה ההיא יושבת חנה גרוס, 87, לשעבר אנה נוסבאום, בדירתה הצנועה בקיבוץ עין השופט ומעלעלת בתמונות המצהיבות. "הנה אני עם אבא ואמא", היא מצביעה על תמונה משנת 38'. "עוד לפני שהיטלר נכנס לאוסטריה המצב שלנו היה לא טוב. יום אחד חבר טוב של אבא שלי חזר וסיפר: 'הר נוסבאום, תברח מוינה. יושבים בבית המרזח אנשים במגפיים שחורים ובגדים שחורים ומספרים מה הם הולכים לעשות לכם. זה איום ונורא. תברח'. ואבא שלי אמר 'איך אני אברח? אין לי כסף'. כשהנאצים נכנסו לוינה, הייתי עם אבא. פתאום ראינו שיירת אופנועים כאלה עם סירה וחיילים עם קסדות. אף אחד לא התנגד כשהם נכנסו. להפך, קיבלו אותם בשמחה. לנו זה עשה חושך בעיניים.
"ואז הם נכנסו לבתים. חיפשו זהב. אנחנו לא היינו עשירים ולא היה לנו כסף, אז הם הורידו לאמא שלי עגילים ענקיים מזהב. אחרי כן פעם בשבוע הם היו נכנסים אלינו הביתה, והיינו צריכים לאכול כמו חיילים — נקניק עם עדשים. הם היו משוגעים לגמרי. פעם אחת אחד החיילים עמד לידי וצבט אותי ככה בלחי", היא אומרת ומדגימה, "ואמר לי 'חבל שאת יהודייה'.
"יום אחד הגסטאפו לקח את אבא. אמא שלי דאגה ורצה אחריו. אני ואחותי עמדנו ליד החלון ובכינו. חששנו שגם אמא לא תחזור. רק בבוקר היא חזרה ואבא חזר יומיים אחריה. הוא הבטיח שנצא מוינה".
אחרי ליל הבדולח, מעצרו של אוסקר על ידי הגסטאפו, סילוקן של הבנות מבית הספר ולאחר שקיבלו צו פינוי מביתם, החליטו אוסקר ורבקה לשלוח את בתם הבכורה קלרה למקום מבטחים מוקדם ככל האפשר, והיא עלתה על רכבת הקינדרטרנספורט, המבצע להצלת ילדי אירופה היהודים, עוד לפני פרוץ המלחמה, ונשלחה לאירלנד.
חנה נשארה עם הוריה והמשפחה אולצה לעזוב את ביתה. לאחר חיפושים רבים, מצאו מגורים באזור תעשייתי מרוחק באוסטריה, אצל ידידי המשפחה — בקתה רעועה ומלאת פשפשים שבה חיו במשך חצי שנה, עד שהחרדה מהבאות הובילה את ההורים להחלטה הקשה מנשוא: לשלוח גם את אנה בקינדרטרנספורט.
"יום אחד הכינו לי מזוודה קטנה ופתק מקרטון עם השם שלי", היא נזכרת. "מותר היה לקחת רק בגד אחד להחלפה. אבא לקח אותי לרכבת. אמא לא יכלה לעמוד בפרידה נוספת. היא כל הזמן בכתה שגם אני, הילדה השנייה, הולכת. כשהגענו לרכבת, הגיעו חיילי גסטאפו ובדקו את המזוודות, לראות שלא לקחנו משהו שלא צריך. בתחנה התחלתי לבכות. לא רציתי לעלות לרכבת. אז אבא הלך לאחד הדוכנים ושם הוא קנה לי את הסיכה, עם שני כלבים וילדה שמחזיקה אותם, וגם שרשרת יפה וצמיד. ככה הוא שיכנע אותי לעלות".
באירלנד אנה אומצה על ידי משפחה אירית. "ההורים שלי שלחו אז מכתב וכתבו בו שהם מסכימים שיאמצו אותי", היא אומרת. "הם כבר ידעו שהם לא ייצאו משם בחיים". היא שהתה עם מאמציה במשך שנה, עד שאם המשפחה נפטרה, והילדה היהודייה נאלצה לעזוב ועברה לחווה של הפועל המזרחי.
בדיעבד גילתה מקרובת משפחה ששרדה, כי באותה תקופה נתפס אביה ונשלח למחנה באזור ניסקו שבפולין, משם הצליח לברוח ללבוב והסתתר אצל קרובי משפחה. "הוא התגורר אצל איכר ויום אחד הוא הלך לשוק, נתפס על ידי הגסטאפו והם ירו בו", היא אומרת. "אמא לא הייתה איתו שם. היא נשארה בוינה לטפל בסבתא לאה. לא שמעתי מאמא מ־1940 ואני לא יודעת מה עלה בגורלה".
אנה נשארה בחווה באירלנד עד סוף המלחמה, ולאחר מכן עברה לבית מחסה באנגליה. בגיל 21, בסיוע דודתה, עלתה חנה לארץ על סיפון האונייה "תיאודור הרצל". בתחילה התגוררה בתל־אביב ותפרה בגדים עבור השחקנית חנה רובינא ("היא הייתה חמודה ודיברה איתי באנגלית"), וכשבעל המתפרה סגר אותה, הגיעה לעין השופט, בסיוע הסוכנות היהודית, החלה ללמוד עברית באולפן שבקיבוץ ופגשה את בנימין, שורד אושוויץ שהגיע יחד עם קבוצת ניצולי שואה. הם נישאו ונולדו להם חמישה ילדים.
במהלך השנים ניסתה חנה לאתר בני משפחה ששרדו, אך ללא הצלחה. את הסיכה ואת השרשרת והצמיד שקיבלה מאביה כשנפרדו על הרציף, שמרה מכל משמר, עד שלפני כמה חודשים מסרה את הסיכה ליד ושם, במסגרת פרויקט "אוספים את השברים", הנערך בשיתוף "ידיעות אחרונות" (ראו מסגרת). "כל השנים שמרתי אצלי את הסיכה ואת השרשרת. בסופו של דבר הסיכה נשברה, ונשאר בה רק כלב אחד", היא אומרת. יחד עם הסיכה מסרה חנה ליד ושם גם ספר זיכרונות משנת 1938, שבו כתבו לה חברות ילדותה באוסטריה, ומאוחר יותר באירלנד, זיכרונות ומילים משעשעות. הספר, שעליו שמרה מכל משמר כל השנים, נפתח בציור צבעוני של פרחים ובהקדשה, שכתב לה אביה אוסקר. "הפרחים מתים", כתב לבתו בשנת 1938, כשנה לפני שנפרדו לנצח, "אבל האהבה של אבא תמיד פורחת".
