ניצול אושוויץ, פרופ’ יהודה אלקנה המנוח, פירסם ב־1988 מאמר –"בזכות השכחה" – שבו קרא לישראלים לשכוח את השואה. אלקנה טען שזיכרון השואה בחברה הישראלית יוצר "חרדה קיומית עמוקה" שמסכנת את הדמוקרטיה, מייצרת שנאה ודוחפת רבים לאלימות. "איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק השכם וערב בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה", כתב.
המאמר עורר שערורייה ששככה די מהר. סביר שרוב היהודים בישראל היום לא שמעו על אלקנה ולא זוכרים את המאמר. ולא קשה להעריך איך רובם יגיבו להצעה לשכוח את השואה בחברה שבה זיכרון השואה הוא עניין כה מרכזי. אבל מה באמת יודעים רוב הישראלים על תולדות השואה? מעט מאוד. חלקם יוכלו אמנם לומר כמה מילים על אנטישמיות, נאצים, חוקי נירנברג, ליל הבדולח, גטאות ומחנות השמדה, אבל ללא ההקשר ההיסטורי הרחב, ללא מבט מעבר למה שנתפס כשנאת יהודים בלתי־משתנה מאז ומתמיד.
לשאלות כמו מדוע השואה התרחשה באמצע המאה ה־20 ולא קודם, ולמה דווקא גרמניה אחראית לה ולא רוסיה שבה צמחה בסוף המאה ה־19 יודופוביה קיצונית בדמות הרעיון של קונספירציה יהודית בינלאומית, יש תשובות היסטוריות – אבל תלמידי התיכון בישראל לא מעלים בדעתם שאלות כאלה. ומהשנה המצב צפוי להחמיר, שכן משרד החינוך הוציא את נושא השואה מבחינות הבגרות. מבחינתו, די והותר להטמיע בתלמידים את הטענה שמדובר באירוע ייחודי בתולדות האנושות ולא ניתן ואף אסור להשוות אותו להתרחשויות אחרות בהיסטוריה. זיכרון השואה דורש שתלמידי ישראל יידעו עד כמה שאפשר פחות עובדות היסטוריות עליה ולא ילמדו עליה לעומק. ככל שידעו פחות, כך ישכחו פחות.
זאת ועוד: אם סטודנט בישראל ירצה היום להתמקד בחקר השואה, תיחשף בפניו מציאות עגומה: בעוד חקר השואה פרח והתפתח ב־25 השנים האחרונות בעולם המערבי, עם מרכזי מחקר ותוכניות לימוד מתוקצבות להפליא ומאוישות במיטב החוקרים, בישראל התחום הצטמצם, תקנים נסגרו וחוקרים נסעו לחקור, לפרסם וללמד במקומות אחרים.
נכון שמדעי הרוח אינם משגשגים בארץ, ובכל זאת קשה לא לתהות כיצד מרכז הכובד של חקר השואה אינו בישראל, אף שלימודי השואה צמחו כאן בשנות ה־70 כשכמעט אף אחד בעולם לא עסק בכך? איך התהפכה המגמה? התשובה נעוצה במגמות המחקר על השואה ברחבי העולם בעשורים האחרונים, שבוחנות את השואה בהקשרים היסטוריים רחבים: מלחמת העולם השנייה והתקופה המודרנית, וכן בהשוואה למקרים ידועים של רצח המונים כמו הג'נוסייד הארמני או טבח המוסלמים בסרברניצה. אלא שמה שהתגבש ללימודי השואה וג'נוסייד ברחבי העולם, נתפס בישראל כערעור בלתי־נסבל על ייחודיות השואה. באופן פרדוקסלי אכן שוכחים את השואה בישראל, אבל לא כעצתו של פרופ' אלקנה כדי לחיות בהווה ולבנות את העתיד, אלא כדי לשקוע עוד יותר בתחושת הזרות בעולם.
צריך להחזיר את השואה כנושא מוביל במחקר ההיסטורי הישראלי. ההסתגרות בתפיסתה כאירוע חד־פעמי, העומד מעל כל מחקר השוואתי ואפוף קדושה שלהיסטוריונים נאסרה כניסה מבעדה, הותירה אותנו יותר מפוחדים ואלימים, בורים וחסרי דעת. עדיין לא מאוחר לזכור את השואה אחרת. ˆ
ד”ר רז סגל הוא היסטוריון. ספריו על השואה ורצח עם התפרסמו בהוצאת “יד ושם” ואוניברסיטת סטנפורד
