זיכרון מתערבב עם הסיפורים, עם המיתוס והרוב לוט בערפל. אבל על הקיר בחדר השינה של אביה מורנו, בת 15, תלויה תמונה נדירה שעבורה מציאותית יותר מכל דבר אחר. ילדה קטנה יושבת על מנשא גב כחול שאותו נושא גבר רחב כתפיים. זיפי זקן מכסים מעט את פניו והוא מביט אל השמיים, כמו נושא תפילה. אביה, בכובע קטן על ראשה, מביטה קדימה. מאיה מורנו, האמא, נצרה את הרגע במצלמה קטנה והתמונה הזאת תהפוך לימים לזיכרון המוחשי ביותר של הבת הבכורה לאב שנפל. זה היה טיול משפחתי. זוג צעירים, שנישאו לא מזמן, יצאו לדרך חדשה, הביאו לעולם את בתם הבכורה והעניקו לה את השם אביה.
בניגוד לאותו רגע משפחתי סטנדרטי, אולי מובן מאליו, חלקים אחרים מחייו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל, התנהלו על מסלול שגרתי הרבה פחות ובחשאיות גמורה. היו ונשארו. גם היום ‑ למרות שבקיץ הקרוב ימלאו עשור למותו ועשור למלחמת לבנון השנייה - תמונתו של מורנו אסורה לפרסום. מדוע מערכת הביטחון מתעקשת כל כך על הסתרת דמותו? ספק אם אי־פעם נדע.
אביה מורנו, בתו הבכורה, דומה לו שתי טיפות מים. היא האדם שדומה יותר מכל אחד אחר ללוחם הנסתר שהפך למיתוס. "מלא אנשים שהכירו אותו אומרים לי שאני מאוד דומה לו", מספרת אביה. "בכל פעם שאני מגיעה לבית של סבתא היא מתסכלת עליי ואומרת לי: 'את ממש דומה לאבא'. גם אמא כל הזמן אומרת לי את אותו הדבר. למשל, דברים שאני עושה, תנועות שלי, הדיבור שלי - כולם אומרים לי שאני דומה לו. זה נעים לשמוע את זה. בתמונות מסוימות שמתי לב, למשל, שיש לנו אפילו את אותה עמידה. לאבא הייתה תנוחה מיוחדת משלו. אבא גם היה אדם שאהב להתווכח, לעמוד על שלו, דעתן. לפעמים כשאנו יושבים כל המשפחה יחד, למשל סביב שולחן השבת, מתפתחת שיחה על כל מיני נושאים. וכשאני מתעקשת על דעתי, מישהו תמיד קם ואומר: 'היא פשוט כמו אבא שלה'. אמא בעיקר שמה לב לזה".
היא הייתה רק בת חמש. מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006. צפון הארץ היה תחת מתקפת טילים. מורנו ושאר לוחמי סיירת מטכ"ל יצאו למשימות עלומות מעבר לגבול. כשנדמה היה שקולות המלחמה נדמו, אירע האסון. זמן קצר לאחר הכרזת הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, נשלחה סיירת מטכ"ל למשימה באזור הכפר בעלבכ בדרום לבנון. פרסומים בעבר סיפרו כי המשימה נועדה להביא מידע על חטופים ישראלים או אולי למנוע הברחת נשק. כך או כך, מהמבצע הזה מורנו לא שב. הפעולה הסתבכה, הצוות שיצא למשימה נחשף, ואש כבדה נפתחה לעברו. מורנו, האיש שידע כל כך הרבה פעולות מסוכנות, נהרג בגיל 36 - תוך שהוא מחולץ במסוק משטח האויב. טייס אותו מסוק היה אל"מ דניאל שינפנבאור, שנהרג גם הוא ב־2010 באסון היסעור ברומניה. לאחר מותו הועלה מורנו לדרגת סגן אלוף. בצעד חריג תמונתו נאסרה לפרסום.
החשאיות והמסתורין סביב זהותו של מורנו ומעשיו העצימו את סיפורו והפכו אותו למיתוס. כלוחם מוביל בסיירת הוא היה מעורב בלא מעט פעולות נועזות, בהן חטיפת מוסטפא דיראני מביתו בלבנון. דמותו ופעילותו ביחידת העילית מסקרנות את הציבור. אבל בסופו של יום, עבור אביה ובני משפחתה, הוא היה פשוט אבא.
"הייתי קטנה, אני לא ממש זוכרת", אביה אומרת בחצי התנצלות, "יש לי בראש תמונות וסיפורים עליו. לפעמים הכל מתבלבל לי, אבל מתוך כל זה יש משהו אחד שאני כן זוכרת היטב. תמונה אחת שנמצאת אצלי בראש. אבא היה נוהג לספר לנו הרבה מאוד סיפורים לפני השינה. אני זוכרת פעם אחת שהוא ניסה להרדים אותנו, וסיפר סיפור על קנגורו ולווייתן. לא זכור לי מה הייתה בדיוק העלילה, הכל קצת מעורפל.
"למרות השכחה, לפעמים זה עולה ואני נזכרת בכל מיני סיטואציות. אני זוכרת את היום שאבא נהרג. גרנו אז במושב תלמים וראיתי מלא חיילים בבית. לא הבנתי מה קרה. סבתא אמרה לי שאבא נפצע, אבל אחר כך אמא סיפרה לי את האמת. היא ירדה על הברכיים ואמרה שאבא נהרג. אני זוכרת את התמונה הזו עד היום. עניתי לה: 'אל תדאגי, אני אהיה גיבורה'.
"לפני שאבא נהרג באו אלינו לביקור חברים, שגם הם משפחה שכולה. הבת שלהם עשתה תרגילים בדשא, קפצה ורקדה ונראתה לי מאושרת. ראיתי שאין לה אבא ולא הבנתי איך היא בכל זאת כזו מאושרת. שאלתי את אמא איך יכול להיות שהיא ככה, ואמא ענתה לי שהיא פשוט ילדה גיבורה. אחרי שאבא נהרג אמרתי לעצמי שגם אני אהיה גיבורה כמו הילדה הזו".
לאחר מותו מורנו ז"ל הפך לסמל. סיפורו האישי, דמותו, עדות חבריו ליחידה וחבריו ממסגרות שונות, הפכו לתוכן שמועבר בבתי ספר ובישיבות הסדר. "מורשת מורנו", כך מכנים זאת. גם אביה עדיין לומדת מי היה אבא. "מסקרן אותי מאוד מה הוא עשה. בכל פעם אני שואלת ומגלה עוד קצת, גם על האישיות שלו. פגשתי הרבה אנשים מהיחידה ומהצבא, מלא חברים שבאים ומספרים עליו. הם מספרים על כל מיני צחוקים שהוא היה עושה, מתברר שהוא היה שובב כזה. הראו לי בעבר סרטון שלו שהוא חזר ממקום כלשהו, אולי מפעילות צבאית. רואים אותו מדבר בפני אנשים, ככה מניף ידיים. הוא תמיד היה מדבר עם הידיים. אמרו לי: 'הנה תראי, עלילות עמנואל בעיר הגדולה'. הוא גם היה מקפיד מאוד בהלכות. הסיפורים עליו נאספים ובכך נוצרת לי הדמות שלו. אני לא עוסקת בזה יום־יום, אבל הוא חלק מהחיים שלי. אבא כל הזמן נמצא פה. הוא בחיים של כולנו, כל הזמן. הנוכחות שלו, החינוך שלו. מעל המיטה של כל אחד מאיתנו יש תמונה עם אבא, לכל אחד מהילדים".
הסיפור המשמעותי ביותר שמלווה אותה מדי יום הוא זה שזכה לכינוי "סיפור חמש השניות". אביה: "אבא היה אדם מאוד מאמין, הוא האמין בשם. לפני שהוא נהרג, ממש לפני שעלה למסוק בדרך למבצע, הוא דיבר עם חבר שלו. תוך כדי שיחה הם העלו שאלה: מה יקרה אם המסוק יתפוצץ ויישארו להם חמש שניות לחיות. החבר ענה שהוא היה עוצם עיניים ומחכה לסוף. אבא אמר שהוא היה צועק 'שמע ישראל' והסביר לחבר מדוע: אם לחמש שניות האלה שנותרו אין משמעות, אז גם לכל החיים אין משמעות. אבא הסביר שהוא היה מעדיף לסיים את החיים בקודש, בתפילה, כי חמש שניות אחרונות הם כמו חיים שלמים. היו לו הרבה משפטי מחץ כאלה, שאני מאוד מתחברת אליהם והם מלווים אותי".
לעמנואל ומאיה נולדו שלושה ילדים. אביה הבכורה, נריה (12) ונועם־ישראל (10). לאחר נפילת בעלה הכירה מאיה את אלירן אוחנה, הצעיר ממנה בתשע שנים. השניים נישאו והולידו שתי בנות: בת־עמי (4) ושי (3).
"כשאמא התחתנה זה היה הדבר הכי נכון בעולם, הדבר הכי טוב שקרה לנו", אומרת אביה. "אין אצלנו בבית את המילה אבא חורג או אחים חורגים. אלירן הוא כמו אבא שלי, אני קוראת לו אבא, ומרגישה אליו כמו אל אבא. אני מעריצה את אמא שלי על איך שהיא המשיכה, על איך שהיא גידלה אותנו ועדיין מגדלת למרות הכל".
האם מאיה מספרת כי "אביה מאוד עודדה את הקשר החדש שלי עם אלירן. היא מאוד פירגנה וכבר מההתחלה החליטה לקרוא לו אבא, אבל היו לה הרבה התלבטויות שקדמו לכך. היא שאלה אותי 'מה את חושבת שאלירן יגיד אם אקרא לו אבא?'. אמרתי לה שהיא צריכה לעשות מה שהיא חושבת לנכון. אמרתי לה שאני מעריכה שהוא ישמח מאוד אבל הוא הכי ישמח אם היא תעשה מה שהיא רוצה. ואז היא שאלה אותי מה אבא עמנואל יחשוב על זה. היא ממש התקילה אותי עם השאלה הזאת. עניתי לה שכמו שאני מכירה את אבא - הוא ירצה שהיא תעשה את מה שהכי טוב ונוח בשבילה. היא שאלה 'מה יקרה אם לא אקרא לו אבא?', אז אמרתי לה שזה בסדר גמור אם היא רוצה.
"אחרי שהסתיימה החתונה שלי ושל אלירן, הילדים הלכו לישון אצל ההורים שלי. בבוקר, כשבאנו לאסוף אותם, היא רצה וצעקה 'אמא, אבא', ושנינו הסתובבנו אליה בהתרגשות והתחבקנו. היא כל הזמן קראה לו אבא, והייתה רצה בבית וצועקת 'אבא, אבא, אבא'. בהתחלה זה היה נשמע קצת לא טבעי, אבל אחר כך זה כבר הסתדר לה - והיא פשוט קיבלה אותו כאבא. הוא לגמרי אבא שלה ויש להם קשר מדהים. אותו הדבר לגבי שאר הילדים, לכל אחד היה את התהליך שלו מול אלירן. העניין היה בעיקר עם המונח הזה 'אבא' - אבל בכל השאר הוא אבא שלהם לכל דבר ועניין. וגם אבא עמנואל הוא אבא שלהם לכל דבר ועניין. יש להם שני אבות והם מכירים בהם".
אביה: "יש אושר בבית, אלירן מילא את כל מה שהיה חסר. אנחנו לוקחים את הכל בקלות, לפעמים אנחנו אפילו צוחקים על זה, על ההבדלים בין האחים. לא מזמן אמא הלכה עם אבא והאחים שלי הגדולים לקנות משהו, והמוכרת אמרה לה: 'הילדים ממש דומים לבעלך'.
"אני חושבת שמה שקורה לנו כמשפחה זה דבר גדול, כי זה נעשה מתוך בחירה. יש אושר, ושמחה ותמיד צוחקים - אבל יש גם רגעים אחרים, קשים יותר. וכשצריך לתמוך אחד בשני אז תומכים. לכל אחד יש את המקום שלו בבית. לאלירן יש את המקום שלו, וכמובן שלאבא עמנואל יש את המקום שלו.
"אבא יודע הכל. לפעמים אני מביטה לשמיים, ומדברת אליו, מרימה את הראש ומסתכלת. אני מספרת לו דברים אישיים שקורים לי".
אביה החלה השנה ללמוד באולפנה ביישוב אבן־שמואל. היא יצאה לדרך חדשה, קצת רחוק מהבית במושב שוקדה שבנגב המערבי, שאליו היא חוזרת בסופי שבוע.
נערה שקטה, צנועה. באולפנה היא ניצבת מול אתגרים, מתבגרת, לומדת להיות עצמאית והכי חשוב - נהנית לצד החברות.
לא קל היה למאיה לאפשר לבתה הבכורה לפרוס כנפיים - אבל אביה שומרת על קשר יומיומי עם הבית. בימים הראשונים באולפנה היא הציגה את עצמה כאביה. העדיפה שלא לחשוף בפני החברות את שם המשפחה, כי העריכה שזה יגרור שאלות. העניין הזה לא ממש החזיק מעמד. "ניסיתי לשמור את זה בסוד בפני החברות שהכרתי השנה, אבל תמיד מגלים את זה. כששומעים את שם המשפחה שלי, מיד מתחילות השאלות: 'מה, את הבת של עמנואל מורנו? את יודעת מה הוא עשה? למה הכל כל כך סודי?'. "כשהגעתי לאולפנה הייתה לכולנו שיחה משותפת עם רכז הנוער. כל אחד היה צריך להציג את עצמו, שם ושם משפחה. כשאמרתי את שמי המלא, הוא שאל: 'את קשורה למורנו, מורנו ההוא?' עניתי: 'כן'. ואז הוא שאל: 'איך את קשורה אליו?', השבתי: 'הוא אבא שלי'. פתאום התחלתי לשמוע מתוך הקהל קולות של אנשים: 'וואי, וואי'. הרכז שאל אותי אם אני רוצה לספר לכולנו על אבא. אמרתי לא.
"דווקא הבנות באולפנה יותר שואלות, מתעניינות, רוצות לדעת פרטים. וזה בסדר, הן חברות שלי. לפעמים אני מספרת יותר ולפעמים פחות. מצד אחד יש את האנשים שיש להם צורך לנחם אותי, ויש את אלה שלא עושים מזה עניין. כששואלים אותי מתוך סקרנות אם אני יודעת מה הוא עשה, אני לא מספרת יותר מדי - כי לומר את האמת, אין לי יותר מדי מושג מה הוא עשה".
היית רוצה שיידעו מי היה אבא ומה עשה?
"מצד אחד זה נעים שהוא אנונימי, כי זה נשמר באופן פרטי למשפחה, ולא כל העולם יודע מה הוא עשה. ברור לכולם שהוא עשה תפקיד משמעותי וסודי, ונעים לי לדעת שאבא תרם הרבה. מצד שני דווקא העובדה שהדברים נשמרים בסוד יוצרים סקרנות.
"שואלים אותי כל הזמן מדוע לא מפרסמים תמונה שלו. אני עונה שאם יגלו את זהותו זה יכול להזיק לביטחון של המדינה. אבל יום אחד אני ארצה להיחשף להכל - יותר בשבילי, בשביל להכיר אותו טוב יותר. אני חושבת שאני עוד לא בשלה בגיל כדי להבין את כל מה שעשה, אבל ארצה לדעת כשאהיה גדולה יותר, כי יש הרבה סודות בתוך הסיפור שלו.
"כרגע מה שיותר מעסיק אותי זה האופי שלו. אני יודעת עליו המון, בעיקר מסיפורים. הוא היה אדם שמח, עממי כזה, וחבר טוב של כולם. הוא ידע לקבל כל אדם, ולא משנה איזה. אני ממש משתדלת לקחת ממנו את הדברים הטובים. הסיפורים שאני שומעת עליו מעצבים אותי. יש הרבה מאוד מקומות שאני מוצאת את עצמי כמותו. הוא היה שמח תמיד, וגם אני מנסה תמיד לשמור על שמחת חיים.
"באולפנה אנחנו מדברות המון על המצב בארץ, למשל על פרשת דומא, על גל הפיגועים. וכמעט בכל דבר שקורה, אני שואלת את עצמי מה אבא היה אומר. לפעמים, כדי להבין, אני מפנה שאלות לאמא כי היא הכירה אותו הכי טוב.
"הייתה לו את התנועה הזו שהוא היה מצביע למעלה לשמיים. הוא מאוד האמין שהכל מגיע משמיים, שאנחנו לא באמת יודעים להסביר כל דבר".
במידה רבה סיפורו של עמנואל מורנו מציב את בתו אביה במוקד. באירועים שונים, בטקסי זיכרון, מושכת בתו הבכורה של הלוחם את תשומת לב. פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים ניגשים להכירה, מבקשים ללחוץ את ידה.
"אני לא מרגישה שאני נושאת אותו על כתפיי, למרות שאני הבכורה", אומרת אביה. "אני חושבת שאני בהחלט מייצגת אותו, וטוב לי עם זה. אבל לפעמים אני גם רוצה את המקום הפרטי שלי, שיכירו אותי קודם לפני ששואלים על אבא. בגלל זה, כשאני מכירה אנשים חדשים, אני אומרת ששמי אביה, לא אביה מורנו. לפעמים יש כאלה שחושבים שבגלל שהם מכירים את אבא שלי אז באופן אוטומטי הם מכירים אותי, וזה לא ככה.
"בסך הכל אני גאה שהוא הפך לסמל, שהוא מראה את הדרך להרבה מאוד אנשים ומתחנכים על פי דמותו ואופיו. אח שלי נריה יותר מתחבר לדמות הקרבית של אבא. הוא אוהב את הספרים על סיירת מטכ"ל. הוא קורא המון על היחידה, זה ממש מעניין אותו".
תרצי ללכת בדרכו של אבא ולשרת צה"ל?
"אני חושבת על אפשרות ללכת לצבא אבל אני באמת עדיין לא יודעת. כשאגיע לגיל אראה אם זה נכון לי. יכול להיות ששירות לאומי יהיה לי נכון יותר. בשני המקומות אפשר לתרום לחברה וזה הכי חשוב".
