שלושה שבועות לפני חג הפסח קיבלה לביאה וייזינגר, תושבת ניו־ג'רזי שבארה"ב, שיחת טלפון מבנה יוני, המשרת בארץ כחייל בודד. "אמא", הוא אמר לה, "אל תהיי עצובה, אבל אני לא מגיע לליל הסדר השנה".
מול הילד היא השתדלה להיות גיבורה, אבל כשהשיחה נותקה לביאה ניגשה לפייסבוק ושפכה את ליבה בעמוד "אמהות לחיילים בודדים". "יוני שלי אמר שאסור לו לבוא, שהוא ביקש וסירבו לו", כתבה. "כל מה שבא לי עכשיו זה להתלונן. כבר שבע שנים אין לנו את יוני בליל הסדר, ודווקא מגיע לו לבוא, כי זו השנה האחרונה שלו בצבא. זה לא פייר. אני יודעת שזה הצבא וצריכים אותו ואני גאה בו, והכל יהיה בסדר, אבל הייתי חייבת לשתף את כולכן".
התגובות המנחמות לא איחרו לבוא. "איזה מסכנה", "גם לנו יש את אותן הבעיות", "משתתפים בצערך", ואמא אחת אפילו כתבה: 'אולי את יכולה לקחת את זה יותר למעלה בצבא?".
לביאה לא ידעה שמבצע קטן מתרחש מאחורי גבה. וכך יצא ששבועיים וחצי אחר כך, שלושה ימים לפני ליל הסדר, סמל יוני וייזינגר ואני, העיתונאית מישראל, התחבאנו בשיחים של הבית בעיר טינק שבניו־ג'רזי. השעון הראה שבע וחצי בבוקר, וכדי לוודא שבני המשפחה ערים ולבושים - בכל זאת מעורבות בעניין מצלמות - הרב של המשפחה התקשר וביקש להגיע עם בנו לבדיקת כינים. מתברר שלביאה, בין שאר עיסוקיה, היא כיננית מקצועית. בדיעבד תספר לביאה שלא הבינה למה אי־אפשר שיעשו לילד בדיקה בבית הספר, אבל כשהרב מבקש, מצייתים. ואז דפקנו בדלת.
"אני חושב שאמא תהיה בשוק כשהיא תראה אותי. זה יהיה מצחיק. אולי היא והאחיות שלי יבכו מהתרגשות", העריך יוני לפני המפגש - ודייק. אמו לביאה, תשושה מניקיונות הפסח שהתארכו ללילה, פותחת את הדלת. מולה ניצב יוני שלה, לוחם בפלס"ר שריון.
יש רגע ארוך של שקט. האם מליטה את פניה בהתרגשות, ואז נשמעת צרחה. "איט'ס יוני", מרעידה את הבית האחות בתיה, בת השמונה וחצי, ומזניקה לדלת את האבא צ'רלי, את האחות טלי (18), עדיין בפיג'מה, ואת כלבת הבית הננסית קאפקייק.
שבע שנים חלפו מאז עזב יונתן את הבית בניו־ג'רזי, ונדד לישראל. הוא היה אז בן 14, נער שמגיל צעיר הקפיד להתחפש לחייל, וההבדל היחיד בין פורים לפורים הייתה החטיבה: פעם צנחנים, פעם אחרת גולני. דווקא על השריון לא חשב.
והייתה עוד נקודת ציון משמעותית בדרך. בגיל שמונה קיבל עם שאר הילדים בבית הספר משימה: לברר את משמעות שמו. "אמא סיפרה שכשהייתה בת תשע אירע מבצע יונתן, שבו נהרג סא"ל יוני נתניהו. היא החליטה שלבן שלה היא תקרא על שמו. לאחים הגדולים שלי, תאומים בני 25, היא קראה זאב ועקיבא בגלל מחויבויות במשפחה, וכך יצא שאני זכיתי בשם. מהרגע שנודע לי על זה, התחלתי לקרוא את כל הספרים, לראות את כל הסרטים על המבצע ועל יוני".
כל זמן שהערצה לנתניהו התבטאה בקריאת ספרים, לצ'רלי וללביאה וייזינגר – הוא איש שיווק, היא אחות בית ספר ואופה - לא הייתה בעיה. אבל כשיוני בישר שהוא מתכנן לעלות לישראל, להשלים שם בגרויות ולהיות חייל - זה כבר היה סיפור אחר.
"רציתי לעלות לארץ לפני התיכון. ההורים סירבו וכל אותה שנה עשיתי מרד", הוא נזכר. "בסוף הם נשברו ואמרו: 'טוב, ניצחת. ננסה'. היום אני חושב שההורים שלי הפגינו הקרבה יוצאת דופן. לשלוח את הבן לבד למקום זר בגיל מאוד צעיר, זה לא מובן מאליו".
כשעלה לישראל ב־2009 יוני הגיע ליישוב חשמונאים, ליד מודיעין, שרבים מתושביו הם עולים מארה"ב. ההסתגלות הייתה מורכבת והוא נע בין משפחות. בשלוש השנים האחרונות אימצה אותו לחיקה משפחת רוט: תמר, אמיר וחמשת ילדיהם. הקשר נוצר דרך שלומי, אחד הבנים וחברו של יוני, המשרת כיום כקצין בנח"ל.
"שאלתי את שלומי אם אפשר לבוא לישון אצלם עד שאסתדר", מספר יוני, "והוא אמר שבכיף. אחרי כמה זמן אמרו לי: 'זה החדר שלך. תישאר כמה שאתה צריך וכמה שטוב לך'. מאז אני פה".
בחתונת הבן הבכור התעקשה תמר שיוני ישתתף בצילומים המשפחתיים. "בהתחלה לא היה לי קשר עם ההורים של יוני", סיפרה תמר כשנפגשתי עם יוני בביתה, זמן קצר לפני שהמראנו לארה"ב. "היום אנחנו באותה קבוצת ווטסאפ ואני מעדכנת אותם. בשאר הזמן אני לוקחת לעצמי חירויות של אמא. פעם אפילו התקשרתי למפקד שלו כי דאגתי לו". יוני מחייך ומודה לאל שאמו הביולוגית נמצאת באזור חיוג אחר. "אמא שלי ביקשה ממני 17 פעם את המספר של המפקד ולא נתתי", הוא אומר. "אמא לא צריכה את הטלפון של המפקד".
כשהגיע זמנו להתגייס, יוני רצה לאחת הסיירות. אבל ביום הגיבוש הראשון הוא היה חולה, והשני נקבע על חתונת אחיו. בסוף גויס לחטיבה 401 של השריון. "אני לא רציתי שריון", הוא אומר, "רציתי חי"ר וניסיתי לצאת משם. בסוף הבנתי שלצבא יש דרישות משלו. היום אני לגמרי שלם עם הבחירה שלי, ואומר לכולם ששריון זה הכי קרבי שיש. כדי להיות בשריון צריך הרבה מוטיבציה, מה שיש לחיילים בודדים בטונות. חייל בודד מתמודד עם דברים קשים, אז מה זה בשבילו לנקות טנק כל הלילה?".
בחזרה לבית בניו־ג'רזי. הפטריוטיות של יוני נראית כמו עניין משפחתי. על חלון הבית הפונה לרחוב מתנוסס דגל הפלוגה שהאם לביאה קיבלה מהחבר'ה בביקורה האחרון בארץ. מחוץ לחלון אחר יש דגל גדול של ישראל. וכשמדברים על הפלוגה, יוני עוצר לרגע, רץ לחדר ושולף מהתיק כובעים שהביא, שעליהם כתוב "פלוגה ג' הבחורים". ההורים והאחות בתיה ממהרים לחבוש את הכובעים.
שלושה חודשים אחרי שהתגייס, פרץ מבצע "צוק איתן". "באותה תקופה בכוונה לא דיברתי עם ההורים", הוא נזכר. "עידכנתי בווטסאפים שהכל בסדר, וסיפרתי לאמא שלי שאני נמצא הרבה יותר רחוק מאיפה שהייתי באמת, ושהכל טוב. סיפרתי על תרומות שמגיעות לחיילים מכל העולם, והקפדתי לשלוח תמונות שבהן אנחנו צוחקים. בפועל הייתי בשטחי הכינוס, שם נהרגו הרבה אנשים".
"בלב ידעתי שזה היה יותר גרוע ממה שהוא אמר לי. לא ישנתי טוב בלילה, התפללתי הרבה", שומע יוני את הצד של אמו בפעם הראשונה. "כשקראתי לבני על שם יוני נתניהו, זה היה מתוך גאווה גדולה", ממשיכה לביאה ודמעות מתאספות בזוויות עיניה, "אבל אחרי שהבן שלי התגייס, קלטתי: מה בדיוק חשבתי לעצמי כשקראתי לו על שם קצין שנהרג? אני מחנכת אותו להיות קרבי ומסור כמו יוני, ובה־בעת מתפללת שהוא לא יהיה בדיוק בדיוק כמוהו, שיחיה חיים ארוכים, שלא ימות גיבור. אני גאה במה שיוני בחר, אבל האם אני ישנה טוב בלילה? לא. אז לפעמים פשוט צריך לעצום עינים ולא לחשוב על כך. כל פעם שיש פיגוע ולא משנה איפה, אני בוכה, דואגת. הוא בדרך כלל שולח מסרון 'אני בסדר', אפילו אם עוד לא שמעתי על הפיגוע".
"היום הרבה יותר קל עם כל הסקייפ והפייסבוק והרשתות החברתיות", אומר יוני, "אבל את החוסר בחיבוק של אמא אי־אפשר למלא. גם לזה בסוף התרגלתי".
בטינק מתגוררות משפחות יהודיות רבות, ובפרבר המטופח יש לא מעט מוסדות ציבור יהודיים. בדרך למשפחת וייזינגר אנחנו עוברים בין שדרות בתים פרטיים נאים. רובם עשויים עץ, בני שתי קומות, ובחזיתם גינה נדיבה. כזה הוא גם הבית שיוני השאיר מאחור לטובת ישראל. לא מקום שממהרים לעזוב.
"יש שתי גישות של ישראלים לחיילים בודדים", אומר יוני. "האחת זה כל הכבוד, והשנייה היא 'יא דפוק, מה באת?'. בסוף זה תמיד נגמר ב'יופי שבאת, אתה חלק מאיתנו'. אני אמרתי לכל אחד מהחברים שאחרי השירות, בדרך לדרום־אמריקה, שיעברו אצל הוריי. אני בטוח שאמא שלי מאוד תשמח".
ואתה?
"אני אעשה את הטיולים שלי בישראל. כולם חולמים לצאת לחו"ל, לי טוב בארץ. עד שהגעתי לישראל, עכשיו אני אברח?".
לביאה לוקחת אותי ביד לסיור בקומה השנייה, אל החדר של יוני, שנשאר בדיוק כמו שעזב בגיל 14, עם תמונות מטוסים על הקיר. אחר כך אנחנו יושבים לשיחה משפחתית. "יש לך חברה?", בתיה מתקילה את אחיה הגדול. "לא", הוא מסמיק. "למה לא?", שואלת האם לביאה. "תהיה בעזרת השם", יוני משיב.
"אז איזה דיסקים הבאת לנו מישראל?". יוני מחייך בהקלה ושולף את שלומי שבת, שלמה ארצי, ופתאום, משום מקום, מתנגנים בסלון הכל כך אמריקאי צלילים ים תיכוניים.
"אני יודע שהכל יהיה בסדר", שרים קפה שחור חזק ונצ'י נצ', ומשפחת וייזינגר נסחפת לריקוד משותף. מה אתה מתכנן לעשות בחופשה הזו, שאלתי אותו עוד בישראל, וחשבתי שאשמע את התשובה הסטנדרטית: מועדונים, בילויים, חברים. "להיות עם המשפחה, להיות נורמלי", יוני השיב בכנות. "לקום בבוקר, לאכול יחד ארוחת בוקר, צהריים, לעשות משהו משפחתי. אני לא מחפש חוויות, רק להיות ברגוע עם אמא ואבא ועם האחים והאחיות".
אלא שללביאה יש תוכניות אחרות לבנה. "עד יום שישי הוא עוזר לי במטבח", הבהירה. "את לא מפחידה אותי", השיב, "אז מלנקות מאגים, אעבור לנקות מטבחים. לא נורא בכלל".
