בכל שעות היום אנחנו חווים דרך החפצים את הרגשות ותחושת האובדן בפרטים רבים. החל במשחקים של הילדים, שאותם היה אהרן קונה כשהיה חוזר בסוף שבוע מהצבא והיה מרגיש צורך לפצות אותם — ובאמת, בני נתן שמשחק במשחקים, מזכיר לי בכל חמש דקות ש"אבא קנה אותם" — וכלה בסידור התפילה שלו, שבו אני מתפללת כדי לא להשאיר אותו יתום.
אבל בעיקר אני חשה רצון לספר על הכיפה שנותרה.
אהרן שירת ביחידת בינוי בחיל הלוגיסטיקה. הוא נכנס על מנת לשרת כחשמלאי אבל עשה גם עבודות צבע וגבס. תמיד הוא היה מתלכלך בטיפות של צבע על הכיפה, ואני תמיד אמרתי לו שישמור כיפה אחת לעבודות ואחת לשאר הזמן. אך אהרן סירב ואמר שזהו השירות שלו, וש"אם זה רצון השם ואני במקום שבו אני נמצא, אז אני אעשה זאת בצורה הטובה ביותר".
לאהרן היו נתינה ורצון ללמוד ולעשות כל דבר בחייו בצורה המושלמת, והוא ראה בכיפה המוכתמת בצבע מקור לגאווה וכזו שמייצגת את השירות שלו, העיסוק שלו ובעצם אותו.
כעת עברה כיפתו המיתולוגית של אהרן אל אחיו הקטן שחובש אותה כל יום.
