לך תמצא שני קברים של חברים שנהרגו לפני יותר מ־30 שנה, אני לוחש לילדיי בעודנו מתנהלים כמדי שנה באיטיות בבית־הקברות לחללי צה"ל כדי למצוא את שני חבריי ההרוגים בין כל המצבות בקריית שאול. אבל לשווא. ולמה לשווא? כי אני פשוט לא יודע איפה הם קבורים, כלומר באיזו שורה ובאיזה רחוב בעיר המתים.
ואיך אני יודע בכלל שהם קבורים פה? כי לפני עשר שנים מצאתי אותם פתאום, במקרה. רק שלצערי שכחתי איפה בדיוק זה היה.
ולמה אני לא שואל פשוט את המשרד שיודע את כל מפת המצבות? כי אני מתעקש למצוא אותם על פי צו הגורל, כמו שמצאתי אותם כשהיו בחיים, את יגאל ורון ז"ל, חבריי היקרים שנפלו במלחמת יום הכיפורים.
יגאל שפירא הגבוה, הכמעט ג'ינג'י, השנון והעליז, שעמד לידי במסדר הראשון בבסיס התותחנים בקליה שליד יריחו, דפק לי צ'פחה מעודדת וכך נהיינו Brothers in Arms (אחים לנשק).
היינו מחוברים לאותו גורל במחזור ההוא של נובמבר 1967, ממסעות האלונקות לעין פשחה ועד ימים ארוכים של אימונים בשטח שבהם רצנו על הגבעות החוואריות באזור יריחו על ואדי קלט. ניווטנו וברחנו כמה פעמים לצומת לידו לקנות חומוס מהערבים. וכל מי שנתפס עם חומוס על השפתיים עלה אז בלילה לשמירה.
כשהסתיימה הטירונות הלכנו לקורסים ושם פגשתי את רון זלמנוב. רון היה צעיר יפה תואר עם קול עמוק, כמו נניח של גידי גוב, והיו לו פנים מיוחדות ולב זהב, והוא היה כריזמטי מאוד, מהסוג שכל בחורה נפלה אז לרגליו. מה הוא עשה עם זה, אין לי מושג, כי לא ראינו בחורות בכלל בצבא, רק חיכינו בקוצר רוח ליציאות ביום שישי מהקורס, אחרי מבחנים לבירור היכולת שלנו כמִשנים טכניים לכוון תותח של 155 מ"מ בול אל המטרה.
אחר כך התפזרנו ורון ויגאל הלכו לגדודים. ואחר כך פרצה מלחמת ההתשה ואני כבר עברתי ללהקת חיל הים, ואחר כך השתחררנו.
מה אגיד על מלחמת יום הכיפורים שאינכם יודעים? היא הייתה מפתיעה ואכזרית ולקחה מאיתנו קרוב ל־2,800 בחורים צעירים לוחמים, מיטב הנוער שלנו, ובהם גם את רון ויגאל ז"ל.
ואחרי המלחמה, כשספרנו את המתים, הופתענו מבחירתו של אלוהים את מי לאסוף אליו, ובכינו מצער כי הבנו שכל מי שנהרג — חסם בגופו את הפגזים והכדורים למען מי שמכונה היום עם ישראל. זו לא קלישאה נבובה. זו רק האמת שמתה איתם.
וכך, בכל יום זיכרון, בערבו של היום הנורא, אחרי הצפירה, אני מתחיל את הביקור שלי אצל חבריי ההרוגים, משוטט עם ילדיי בין הקברים, מספר את מה שאני זוכר מחיוכיהם ומכישרונם ומנסה לברר אם אנחנו ראויים להם. וככה, קבר אחר קבר, מלבד שני הקברים שאינני מוצא.
אבל השנה אמרתי די.
החלטתי להיכנס למשרד שבכניסה לבית־הקברות בקריית־שאול ולברר איפה יגאל ורון ז"ל קבורים בדיוק, כי בא לי לבקש מהם סליחה על שעד היום מצאתי אותם רק פעם אחת.
ויהיה לי המון מה לספר להם, על השמחות והטרגדיות של עם ישראל, על כל הנופלים היקרים האחרים שנפלו במלחמות ישראל לפניהם ואחריהם ועל געגועיי אליהם.
הם היו דה בסט אוף דה בסט, הקצפת של הבנים שלנו. בלי ציניות, הם אלה שבזכותם יש לרבים מאיתנו היום משפחות, קריירות וילדים, יחד עם נקיפות מצפון — למה דווקא הם נפלו ולא אנחנו? האם המלחמות היו מיותרות או צורך השעה והאם עשינו הכל כדי למנוע אותן?
(הטור המלא ביום שישי ב"7 ימים")
