תורנות של 26 שעות מתחילה בשבילי כבר בערב שלפני. אני לא יוצא למסעדה עם חברים או לסרט עם אשתי, אלא נכנס למיטה בתשע כדי שאוכל לשרוד את היממה שתבוא.
ביקשנו מהמתמחים לצלם את עצמם לאחר תורנות של 26 שעות | עריכה: תומריקו
יש לי ילדה בת שנתיים וחצי בבית, אבל אני כמעט לא רואה אותה. את הרגעים היפים שולחים לי בווטסאפ, אבל ברגעים הבודדים שבהם אני לא בתורנות או ישן אני מנסה לבלות איתה. נשמע קצת אירוני אבל עכשיו היא חולה ואני, רופא מתמחה ברפואת ילדים, לא יכול לטפל בה.
מאז שהפכתי לאבא, הרגעים הכי קשים עבורי הם כשאני עובד באונקולוגית ילדים. אני רואה הרבה סיפורים מורכבים של פעוטות חולי סרטן, כולם במצב קשה, ושיתוף הפעולה שלהם הוא לא מובן מאליו. בין טיפול לטיפול אני מנסה גם לדובב אותם, להצחיק, לתת להם תחושה טובה ובטוחה, להוציא מהם חיוך.
הייתי רוצה להיות מסוגל לתת להם יותר, שיהיו לי את הכוחות, האנרגיות והזמן להישאר ליד המיטה של כל אחד מהם עוד כמה דקות, ללטף, להרגיע.
ההורים שלהם מפקידים בידיי את הדבר הכי יקר להם בעולם ולפעמים אין לי רגע לשבת לדבר איתם, להראות חמלה. אני משתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול, אבל העייפות וכמות המטופלים במשמרת לא מאפשרים לי לממש את החזון שעליו חונכתי.
הלכתי להיות רופא מתוך תחושת שליחות, והיום אני עוד מתמחה עייף שנעצמות לו העיניים וגם קצת נשבר לו הלב, אחרי תורנות של 26 שעות.
רוצים לעזור? חפשו ברשת, "26 שעות - מתים מעייפות"
