לרז דגן, שחקן, בעל גלריה לאמנות במילאנו ודוגמן בינלאומי לשעבר – הייתה הצעה לא שגרתית לאמו: לשתות עימו את תה האיוואסקה, שיקוי צמחי פסיכו־אקטיבי (משנה תודעה) עוצמתי. השיקוי, שמילא תפקיד בטקסים של שבטים אינדיאניים מאזור האמזונס, הפך בשנים האחרונות לטרנד חם בניו־יורק עם תומכים נלהבים, כמו סטינג, פול סיימון ולינדזי לוהן. דגן התקין בביתו שבמילאנו, לשם הייתה אמו אמורה להגיע, מצלמות שנועדו לתעד בסרט קצר את התנסותם המשותפת, בהדרכת שאמאן פרואני.
כמי שנגע בעצמו בסם, חוויה שכללה חזיונות ויזואליים ושמיעתיים ותובנות עמוקות – חשב שההתנסות תעזור לה. "באותה תקופה אמא שלי הייתה בטראומה. בן זוגה, שאיתו חיה לאחר הגירושים מאבי, נפטר ממחלה. במשך חמישה לילות היא עברה תהליך מאוד אינטנסיבי. אבל אחרי הלילה הראשון ויתרתי על הסרט איתה. החוויה שלה הייתה כל כך תרפויטית – היא חזרה שוב לאיזון – שזה הבהיר שיש פה סיפור עם הצמח הזה".
זה לא מסוכן? הרי לא ידעת איך אמך תגיב לשיקוי.
"איוואסקה זה בשביל כולם, אבל לא כולם בשביל איוואסקה. אמא שלי בעלת תואר דוקטור בתחום טיפולי. היא ידעה במה מדובר ולאן היא נכנסת. היא אישה מאוד אמיצה".
עדיין, מדובר בסם הזייתי בעל השפעה חזקה.
"במדינות הלטינו־אמריקאיות, האיוואסקה נחשב תרופה, לא סם. גם הבסיס של הרפואה המודרנית הוא הצמח. זה מגוחך שאם אתה מדלג על המתווכים ונוגע בצמח באופן טבעי זה נחשב סם, ואם הוא עבר במעבדה, זו תרופה לגיטימית".
סרט משפחתי אמנם לא הבשיל מהחוויה, אבל דגן לקח מצלמה ויצא למסע ארוך בג'ונגל כדי לספר את סיפורו של הסם/ המשקה הפולחני. הוא המשיך להתנסות בעצמו בשיקוי, ובמקביל ראיין עשרות אנשים מהמערב, שמגיעים במיוחד לאמזונס כדי לחוות זאת בעצמם. אז פגש את ג'יימס, סטודנט אמריקאי שסבל מדיכאון קליני, ויצא איתו למסע שנמשך שלוש שנים.
לאחר שערך את 500 שעות הצילומים, הציג אחד מהמפיקים־שותפים של הסרט, דני איי, מפיק ישראלי שפועל בלוס־אנג'לס, את החומר הגולמי לידידו ליאונרדו דיקפריו. "ליאו ראה ואהב. הוא יזם את הצגת הסרט בפני נטפליקס, שרכשו אותו בכוונה לשדרו בסוף השנה בכל העולם. כשבא לך הכוכב מספר אחת בעולם אין אפס: הכל משתנה. לפני כן חשבתי שאציג אותו ביוטיוב". השבוע הוצג הסרט "השאמאן האחרון" בפסטיבל דוקאביב (הקרנה נוספת תתקיים היום, 27 במאי, בסינמטק תל־אביב) ובהמשך השנה יוקרן ביס דוקו. זהו מסע מרתק, עוצר נשימה, אחר ניסיונו הכמעט סיזיפי של ג'יימס להציל את עצמו בעזרת מרקי שורשים ועלים מהג'ונגל, ולא פחות מזה בעזרת כוח הרצון שלו.
דרך ארוכה עשה דגן, 48, ממסלולי האופנה בפריז וניו־יורק עד שנחת באגן האמזונס העליון. הוא נולד בקיבוץ שדה־נחמיה בצפון לעדנה, מתנדבת אמריקאית, שחקנית לשעבר, ולאליה, בן קיבוץ, שאומץ בגיל שבועיים על ידי זוג ניצולי שואה (הוריו הביולוגיים עלו מתימן לישראל ב־44', אבל מסיבות לא ידועות החליטו לא לגדל את הילד). כשהיה בן 16 התגלה על ידי צלם האופנה בן לם, אבל הפריצה הגדולה שלו באה לאחר שירותו הצבאי.
דגן הגיע לניו־יורק עם אלף דולר בכיס במטרה ללמוד משחק. שבועיים לאחר שהתחיל לעבוד כברמן פגשו אותו במקרה אנשי סוכנות הדוגמנות "עילית". ההתחלה הייתה קשה. "אמרו לי, 'אתה קטן מדי, כהה מדי', אבל כעבור שנתיים, בתחילת הניינטיז, התחילה התקופה הכי נוצצת בעולם הדוגמנות. כל הלוק המולטי והאקזוטי קיבל מקום. היה לי שיער ארוך, מראה של פיראט".
הוא נשאב לשם מהר. "הייתי במקום ובזמן הנכונים והכל עף. שבוע האופנה בלונדון, פריז, ניו־יורק. הפקות לליווייס, קוקה קולה, י.ב.מ. צילומים ל'ווג'. עשיתי חיים מטורפים. טיסה בביזנס, מחלקה ראשונה ואז בקונקורד. המון כסף זרם אז בפרסום ודוגמני הצמרת הפכו לסלבריטאים. הרגשתי שאני בנתיב הנכון".
אבל הזינוק הגדול הגיע דווקא עם הפרסומות לטלוויזיה. דגן הצטלם לפרסומת באיטלקית למותג האלכוהול ייגרמייסטר והפך לפנים מוכרות בארץ המגף. "הגעתי לביקור באיטליה, וכבר בנמל התעופה הבנתי שכולם מסתכלים עליי. לא יכולתי לצאת ללא ליווי. אמרתי, יש פה ביזנס מטורף, ומאוסטרליה, שם חייתי עם החברה שלי, החלטתי לעבור למילאנו. הצטלמתי לפרסומות והזמינו אותי למבחני בד לסרטים ולטוק־שואוז. אלפי אנשים חיכו לי בכל מקום. זה היה כמו הופעת רוקנרול נונסטופ. ואני בכלל לא דובר איטלקית!"
ההצלחה המטורפת הזאת, לדבריך, לא בילבלה אותך?
"לא עשיתי סמים, הייתה לי חברה שהחזיקה אותי חזק. הבאתי גם את שני האחים שלי לעזור לי, אחרת הייתי מתפרק. אתה מרגיש שאתה הבן אדם הכי מפורסם במדינה שיש בה יותר מ־60 מיליון איש, קיבלת כל מה שרצית בחיים – אבל לא עשית כלום. הרגשתי שאני בובה על חוט. הפער הזה עירער את הנפש. שחקתי את הצמיגים שלי. הרגשתי לבד, בודד ובלחץ".
הוא הספיק להצטלם לכמה סרטים, בהם "משהו ללבוש" של הבמאי האמריקאי הדגול רוברט אלטמן, ולטלוויזיה האיטלקית, וב־97' החליט לעזוב הכל. "לכוכבנות יש חיי מדף קצרים, ידעתי שתבוא הירידה. פרשתי מהכל, חוויתי פרידה מאוד קשה מהחברה שלי והחלטתי לטוס לניו־יורק ללמוד משחק. גרתי בצ'לסי הוטל בחדר של ג'ימי הנדריקס, קניתי אופנוע ואמרתי, 'יאללה, לטס בי פאקינג ארטיסט'. הייתי זאב בודד. לא קשור לאף אדם. לקחתי שיעורי משחק אינטנסיביים, שישה ימים בשבוע. הייתי מיוצג בסוכנות בלוס־אנג'לס וקיבלתי כמה תפקידים בסרטים".
באותן שנים נחשף ליוגה. "נכנסתי פנימה לעצמי וגיליתי עולם חדש ומעניין. הבנתי שאני לא צריך כלום חוץ מהדברים הכי פשוטים בעולם: שקיעה, חיוך של ילדים קטנים, ובעיקר – יצירה. ישבתי וכתבתי שעות".
הצעה לנהל גלריית אמנות במילאנו החזירה אותו לאיטליה, שם הכיר את בת זוגו ב־13 השנים הבאות, מגישת הטלוויזיה היפהפייה פאולה בראלי. אלו היו שנים מאושרות. השניים, שנפרדו בחודשים האחרונים, נעו בין בתיהם במילאנו, איביזה ודרום איטליה, שם הם מחזיקים שטח חקלאי גדול, כשמדורי הרכילות והפפראצי עוקבים אחריהם באדיקות. "פאולה היא מלכה", אומר דגן. "סופרסטאר. מנשות הטלוויזיה המפורסמות באיטליה. זו הייתה אהבה מטורפת. היינו כמו בוני וקלייד. עובדים, קמים בבוקר ומחליטים לאן לטוס בצהריים. הייתי בכמאה מדינות – מאלג'יר ומוזמביק ועד איי שלמה – וגם במקומות מסוכנים, שאליהם יכולתי להגיע בזכות הדרכון האמריקאי שלי. תיעדתי את המסעות במצלמה".
בשנים האלה שוב חזר לתעשייה, פיתח קו אופנה, היה שותף לסדרות טלוויזיה והצטלם לסרטים. בין השאר כיכב ב"מאה מסמרים" של הבמאי ארמנו אולמי, שהוצג בקאן ובטורונטו, ועבד עם אוליבר סטון בסרט "אלכסנדר". התקשורת הישראלית אמנם מיהרה להתגאות בבחור שלנו בקאן, אבל בתודעה המקומית עדיין היה צרוב כדוגמן. הוא, מצידו, לא עשה צעדים כדי לקבל את ההכרה פה.
ההחלטה לעבור לצד השני של המצלמה הבשילה אצלו במשך כמה שנים. "לאורך המסעות שלי נתקלתי בסיפורים גדולים מהחיים של אנשים אנונימיים, שהיו הרבה יותר מסעירים מהתסריטים שקיבלתי ליד כשחקן. כאמן, היה לי צורך לתת, לא לקחת. כשחקן הרגשתי חוסר סיפוק. עברתי חוויות נוראיות עם במאים ואנשים שפשוט לא הייתי משאיר את הכלב שלי אצלם לבייביסיטר. הרגשתי ריקנות". מי ששיכנע אותו ללכת בדרך החדשה היה חברו, הדוקומנטריסט הישראלי נדב שירמן ("מרגל השמפניה"), שדגן צילם חלקים מסרטו "הנסיך הירוק".
לאיוואסקה הגיע לאחר מסע ארוך שערך בדרך המשי. "חטפתי דלקת ריאות בגובה 5,000 מטר וחשבתי שאני עומד למות. בקושי הצלחתי לרדת מההר, וכשהגעתי לגואה פגשתי שאמאן פרואני שהציע לרפא אותי, אחרי שבדק שעברתי את ההתניות הרגילות: דיאטה של כמה שבועות מסקס, בשר, אלכוהול וסמים".
במשך שני ערבים הקיא את נשמתו, אבל הטלטול הגדול היה בנפש. "צמח עם יכולת ריפוי ותודעה עצמית שעדיין לא נתקלתי בו, משהו אלוהי. במשך כל החיים שלי עשיתי עבודה רוחנית – מדיטציות ויוגה – ופתאום, בשניות, קיבלתי מעלית לנירוונה. אינפורמציה כל כך אינטנסיבית – על עצמי, על העולם. זה לא שהאיוואסקה משנה את החיים, אלא מאיר נקודות מסוימות בחיים שכדאי לך להסתכל עליהן. זה כמו לקבל פקס מאלוהים".
כלומר?
"זה בא לך כמו ברק. לך תגדיר 'ברק' למישהו שלא ראה אף פעם ברק. תגיד לו, זה האיר את כל השמיים. זו הדרך היחידה שאני יכול להסביר את זה. ככל שהתעמקתי בזה, הבנתי שהעבודה היא לקחת את הברקים האלה ולהפוך אותם למשהו שישנה את חיי היומיום שלי. העבודה היא לא בזמן שאתה נמצא תחת ההשפעה של התרופה, אלא אחרי. בזמן השתייה אתה רואה נקודות שחורות מהחיים שלך. אנחנו עוברים טראומות וממשיכים הלאה – גירושים, מכות, אהבה שהלכה לאיבוד. בזכות האיוואסקה האינטימיות שהדחקנו מקבלת הארה. אתה קולט כמה באמת אתה אוהב, מרגיש, רוצה חיבור עם אנשים שקרובים אליך – אבא, אמא, אח, אחות, חבר, חברה – והעיקר, מבין כמה אנחנו לא אמיתיים לגבי הרגשות שלנו וכמה חומות אנחנו שמים בינינו לחיים עצמם".
לצורך עשיית סרטו על האיוואסקה נטש הכל. "לא באתי לשחק משחקים, אלא לחיות את זה עד הסוף. חייתי עם השאמאנים ואכלתי במשך ימים ארוכים רק את הצמחים שמהם בנו לי תפריט. אתה נמצא באמצע פאקינג שום מקום בג'ונגל, עם שבטים שלא מדברים אנגלית, מוקף בעלוקות, תנינים ודגי פיראנה. כפרים אויבים יכולים לתקוף בכל רגע. זה לא פתח־תקווה, ואין לך את ביבי נתניהו על הראש. אתה לבד. הכי לבד בעולם. אין לך עם מי לדבר, אין לך במי לגעת. אתה משאיר מאחור הכל וצולל למשהו חדש בלי חגורת הצלה. מהמר על הקשר עם בת הזוג שלך, על חשבון הבנק. מסע אינטימי ובודד שנמשך חודשים על חודשים. מאוד מחליש. אתה רץ מרתונים אחד אחרי השני, ואין לך אף אחד שייתן לך מים או בגד".
אכן, אחרי הסרט נפרדת מבת זוגך.
"הסרט לא חיבל במערכת היחסים. היינו צריכים הפסקה כי לייף איז א ג'ורני, נבר א דסטניישן. לא נפרדנו בכעס או בריב, אלא בהבנה שהדרך שלי כרגע השתנתה ואני לא יכול לתת לה את מה שהיא צריכה".
איך בני השבטים התייחסו למערבי עם המצלמה?
"הייתי צריך לרכוש את אמונם, המצלמה הייתה זרה להם. זה לא מובן מאליו שהשאמאנים הסכימו שאתעד את הטקסים, במיוחד הגדולים שבהם".
במשך כמה שבועות הסתובב במרכזים שמוקמו בעיר הג'ונגל הפרואנית איקיטוס, ושם פגש את ג'יימס, 22, בן לחוקרים בכירים בבית חולים יוקרתי מבוסטון, שחי על המסלול הבטוח להצלחה – למד בתיכון מעולה, היה ספורטאי מצטיין, עם בת זוג אוהבת. הלחץ ממירוץ החיים והעול העצום של הציפיות להצליח זירזו את קריסתו (בין היתר, לאחר כישלונו להתקבל לאוניברסיטת הרווארד), והוא אושפז במחלקות פסיכיאטריות וטופל בנזעי חשמל. "אני מרגיש כמו אסטרונאוט, שאם אוריד את המסכה, הוואקום יפוצץ אותי", תיאר באוזני דגן את מצבו הנפשי.
כשהגיעו מים עד נפש, וג'יימס שקל לשים קץ לחייו, הוא הקציב שנה כצ'אנס אחרון לנסות להציל את עצמו במקום שהרפואה המערבית נכשלה. משימתו העיקרית, כך מספר ג'יימס בסרט, הייתה "לחזור להרגיש". מסעו כלל מפגשים עם שאמאנים שונים, מפחי נפש ודיאטה ממושכת, שבשיאה נקבר לילה אחד באדמה כשרק אפו מציץ מעל קרקעית הג'ונגל. "ג'יימס טס למקום ללא חוקים. אתה לא יכול לצלצל 911 להגיד, 'היי, מיי פאדר איז א דוקטור'. אתה לא יכול ללכת לבנק להוציא כסף. אתה צריך להרוג את כל מה שלמדת כדי להיוולד מחדש".
במהלך הצילומים התרחשה טרגדיה מול המצלמה: אחד המטופלים מת מחנק בטקס. "הוא סבל מבעיה בתפקוד כדוריות הדם האדומות", מסביר דגן. "השאמאן ביקש ממנו לחכות עוד עם האיוואסקה, אבל הוא לא המתין. הוא גם צרך מלא כדורים פסיכיאטריים שיש בינם לאיוואסקה התנגשות".
האיוואסקה מסוכן. נוסף על הכל, אתה שם את נפשך, אם לא את חייך, בידיו של השאמאן.
"איוואסקה זה לא צחוק בכלל. מטפלים צריכים לקחת אחריות. אבל גם אתה לא יכול לברוח מאחריות, צריך להיות מודע לצ'ק־ליסט הנכון. החוויה יכולה להיות הכי מדהימה בחיים שלך, אבל גם הכי נוראה".
איך המוות הזה השפיע עליך?
"קודם כל התעוררתי. מאוד התאכזבתי שהשאמאן לא לקח אחריות, נשבר לי הלב. אל תשכח שגם אני וגם ג'יימס מספרים את הסיפור – ופתאום הדבר הכי חשוב בחיים שלו, התקווה להירפא, התנפצה לרגע".
למי אתה ממליץ לנסות את הטיפול?
"לכל אחד שיש לו צורך בריפוי אלטרנטיבי לאחר שמה שהציעו לו בעולם המערבי לא עבד ולכל מי שמחפש תשובות לשאלות ספציפיות. הייתי מאחל לכל ראשי הממשלה בעולם לשתות את זה. העולם באמת היה יכול להתהפך על עצמו".
אתה צריך היום את הצמח?
"בכלל לא. התה לא ממכר. זה לא סיגריה, אלכוהול או קוק. זה גם לא סם סוציאלי. אתה לא הולך לרקוד תוך כדי שימוש בו. אתה לא נמצא בטריפ כמו עם אל־אס־די. זו עבודה עצמית. אתה יודע שאתה הולך להרגיש סיוט. להקיא, להיות לבד עם עצמך ועם כל הגועל נפש שלך. חוויית האיוואסקה יכולה להיות מפחידה, אכזרית. נורא מפחיד לראות את האמת".
עד כמה ההתעניינות מבחוץ שינתה את המפה?
"כמו שרציתי להראות עד כמה האיוואסקה עזר לג'יימס, רציתי להראות אם הג'יימסים בעולם עזרו לאיוואסקה. האם ההתעניינות שלהם, והכסף שזרם לכפרים, ועמותה שהקימה מרכז בכפר שבו העסיקה עשרה שאמאנים ודרשה בלעדיות ומונופול על הטיפולים – הרגו את הפלא? עקבתי אחר שאמאן בשם פפה. בתחילת הסרט הוא לא ידע מה זה דיכאון, ובסוף הסרט הוא נשבר, עזב את הטיפול והפך למכונאי. רציתי להראות מה קרה לג'ונגל אחרי שהמערבים הגיעו. אני לא אומר שהאיוואסקה לא צריך להיות נוכח במערב, אבל המערב חייב להיות רגיש להשלכות ולצמצם את הפגיעה במקומיים".
באופן פרדוקסלי, דווקא הצמח שנועד לרפא גרם לחולי בג'ונגל.
"לכסף יש אנרגיה שחורה. הוא חומרי, בעוד שריפוי אמור לבוא ממקום נפשי. זה שני מגנטים הפוכים שנפגשו כאשר הכסף מהמערב הגיע לג'ונגלים".
להקרנות הסרט בדוקאביב הגיע מתאילנד, שם טופל לאחר תאונת אופנוע קשה שעבר בבאלי. "לפני חודשיים – רגע לפני שעמדתי להצטלם לסרט איטלקי־אמריקאי — קיבלתי מכת שמש במהלך נסיעה על אופנוע. באיזשהו שלב הרגשתי שאני רואה שחור. נחתתי על הראש והכתף. לא ידעתי אם אצא מזה בחיים. מכוניות עברו על הכביש. אנשים לקחו אותי לבית חולים, לא הייתי מסוגל לנשום. שברתי שבע צלעות, את עצם הבריח והכתף. לאחר ההבראה טסתי לאי קטן בתאילנד לקבל טיפולים אצל זקן יפני שעושה דיקור".
איך התחושה לחזור לישראל?
"במשך שנים ישראל לא הייתה רפרנס עבורי, כי עזבתי את הארץ בגיל צעיר. במשך שנים התייחסו אליי כאל דוגמן, למרות שבסך הכל הייתי שלוש שנים בתעשייה. האנשים המעורבים בהפקת הסרט הם ישראלים, למרות שהם חיים בחו"ל. אני אסיר תודה לליאו, אבל ישראל זה הבית. להקרנה הראשונה, שהייתה מאוד מרגשת, הגיעו חברי ילדות מהקיבוץ. חבר'ה שמכירים אותך מהחיתולים, הבשר שלך".
מתי לאחרונה שתית איוואסקה?
"לפני הצילומים שתיתי הרבה, עם הרבה שאמאנים, כדי להבין, אבל לאחר שפגשתי בג'יימס והתחלתי לצלם, לא שתיתי. עכשיו בתאילנד שתיתי. כיף להתחבר ליופי ולאהבה שהביאו אותי לרצון לשתף את העולם בסוד של הצמח הזה". •
