מיה, נשואה לעבריין: "אני אוהבת אותו, אני חיה ונושמת אותו. ברור שמשני הצדדים יש אהבה, והרבה. אחרת איך הייתי יכולה לשרוד אותו?!"
הבעל גדעון: "אני מעריך, אולי אפילו מעריץ את האישה הזאת. לנהל את החיים והבית והילדים כמו שהיא עשתה בזמן שהייתי בכלא ובזמן ששיגעתי אותה עם הסמים, זה דבר מדהים. היא הצליחה לשרוד את הקשיים ולהגן על הילדים. אבל אהבה? לא חושב. אני מעריך אותה וטוב לי איתה. והיא מתה עליי. חולה על התחת שלי".
מיה וגדעון (שמות בדויים) נשואים עשרים שנה. הזוגיות ביניהם בסך הכל יציבה, אם מתעלמים מהעובדה שגדעון נכנס ויוצא מבתי הכלא, ובכל פעם ישב שם בין מספר חודשים לשנתיים. באותו הזמן היא גידלה את ארבעת ילדיהם, עבדה, למדה וחיכתה לשובו, לא רק הביתה אלא גם למוטב. הוא, כפי שניתן לראות, ראה את הזוגיות שלהם קצת אחרת.
הדפוס הזוגי הזה, מתברר, וההבדלים בין הפרשנות שלו לפרשנות שלה, מאפיינים לא רק את גדעון ומיה אלא עוד זוגות רבים מאותו הז'אנר: הוא עבריין, היא בחורה נורמטיבית. מחקר חדש של ד"ר רונית חיימוב־אילי, קרימינולוגית קלינית ומרצה בפקולטה לחברה ולתרבות במכללה האקדמית בית ברל, בדק 37 זוגות כאלה. המטרה: להבין אם למערכות היחסים הללו יש יכולת להשפיע ולגרום לגבר לעזוב את עולם הפשע. בדרך גילתה החוקרת עוד כמה תובנות על ההבדלים בין זוגיות שכזו לזוגיות נורמטיבית. אהובה אלפרון, ליאת אברג'יל ועופרה דומרני, לעיונכן.
לשרוד בזכות האהבה
יפה, אשת עבריין: "עד היום אני אוהבת אותו, אחרת לא הייתי סובלת את כל מה שאני סובלת ממנו. הוא מעביר אותי כל הזמן מבחנים. שנים על שנים של סרטים הוא האכיל אותי. כן יושב, לא יושב. כן משתמש, לא משתמש. מה שאת רק רוצה. ואני? אני אוהבת. רק אוהבת ואוהבת. המזל שאנחנו חולים אחד על השני. מבטיחה לך שבלי אהבה כזאת גדולה, לא הייתי כאן. הייתי מזמן עפה".
הבעל מני: "זאת, יש לה כוח של שמשון הגיבור. תאמיני לי, אני מעמיד אותה במבחנים שחבל לך על הזמן והיא, באף אחד לא נכשלת. ממשיכה לאהוב אותי בלי תנאים, הוציאה אותי מהחובות, מגדלת לי שלושה ילדים, חזקה כמו סוס. הרבה הערכה יש לי לאישה הזאת. אני מעריך אותה כל יום מחדש, אבל איך אני יכול לאהוב כל כך מרחוק? להעריך אפשר. לאהוב? לא".
מני ויפה (השמות בדויים) נשואים 12 שנים, מתוכם הוא ישב במצטבר 8 שנים בכלא. לזוג שלושה ילדים — תאומים בני ארבע ותינוקת בת שנתיים. גם אצלם, תפיסת הזוגיות דומה. היא אוהבת, הוא מעריך. "הזוגות האלה מייצגים את צורת הביטוי הרגשית המקובלת מגדרית", מסבירה ד"ר חיימוב־אילי, שערכה את המחקר בהנחיית פרופ' נתי רונאל, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר אילן. "הוא, כצפוי מגברים, מעשי, מתמקד בתוצאות ומייחס פחות חשיבות לאהבה או לצורך בה. הביטוי הרגשי שלו מתקיים באמצעות התייחסות ערכית למעשיה, להצלחתה להתמודד, לשרוד ולהגן על הילדים. היא לעומתו, כמצופה מנשים, מבטאת את תחושותיה באמצעות הרגש העמוק והבסיסי של אהבה. היא אוהבת את בעלה למרות המבחנים, המכאובים והקשיים שהעמיד אותה בהם. בכל אלה הייתה כנראה נכשלת לולא האהבה".
במסגרת המחקר, שייחשף השבוע בכנס השנתי השלישי של הפקולטה לחברה ותרבות במכללה האקדמית בית ברל, בראשותה של ד"ר נורית בוכוייץ, ראיינה ד"ר חיימוב־אילי 37 זוגות. חלק מהגברים עדיין ישבו בכלא בזמן הראיונות, ואחרים היו ממש אחרי השחרור. בכל המקרים, בת הזוג לא הייתה קשורה לעולם הפשע אלא בחורה נורמטיבית.
"בשעה שביקשתי ממשתתפי המחקר להגדיר מהי זוגיות טובה עבורם, לא עמדה לנגד עיניי שאלת הפער בין הרצוי למצוי, בין האמת לאידיאל", אומרת ד"ר חיימוב־אילי, שמציינת שבספרות מתוארת אישיותם של העבריינים כחסרת יציבות רגשית ובעלת נטיה לחרדות, לדיכאון ולעוינות. "מראש נלקחה בחשבון האפשרות של חוסר הלימה. ובכל זאת המשתתפים התבקשו להשיב על השאלות: מהי זוגיות טובה לדעתך? מה הם המרכיבים שמהם לדעתך היא עשויה? רק לאחר מכן הם התבקשו לבחון כל אחד מן המרכיבים ואת כולם יחד לאור המציאות הזוגית שלהם".
עוז, עבריין סמים: "נעים ונוח לי איתה. יש לנו סקס טוב. הבית מסודר. אני רוצה איתה ילדים. היא משמחת אותי. אני מעריך אותה על הפתיחות, על האפשרות שהיא נתנה לי לבנות איתה בית, על זה שהיא לא באה מדעה קדומה. אני חושב שעשיתי טוב שאני איתה. אני יכול להגיד עליה הרבה דברים טובים אבל ברמה הרגשית? אני לא מאוהב בה. האמת, אני לא בטוח שאני יודע מה זאת בכלל הרגשה של אהבה".
גבי, עבריין מורשע: "אחרי שהתנקיתי בפעם האחרונה, גיליתי דברים חדשים על עצמי. פתאום היו לי דברים גם בראש וגם ברגש, שלא הכרתי. זה בילבל מצד אחד ומצד שני סיקרן. החדש הזה, זה משהו שאתה רוצה להבין אותו, להרגיש אותו הכי עמוק שאפשר. אבל העומק הזה, לא משנה כמה שנים אתה נקי וכמה אתה מנסה, יש לו סוף שמגיע מאוד מהר. ובסוף יוצא שאתה רק כאילו מרגיש. כמו שנרדמים אבל לא מצליחים לישון עד הסוף ויש הרגשה כזאת שאתה ישן־לא ישן? ככה גם כאן, אתה מרגיש־לא מרגיש. היו שנים שחשבתי שיש אהבה".
אבישי, עבריין משוקם: "נולדת עם רגשות שנפגעו הרבה בדרך. אחר כך, כשאתה בסמים, הרגשות נמחקים לגמרי ואז אתה מכיר רק בערך שני סוגים של רגש, או כעס או פחד. אחר כך, אתה נגמל ואתה מתחיל להתמודד עם משהו שבעצם אף פעם לא הכרת באמת. אז לך ותמצא בכל זה את האהבה. ופה עוד פעם בעיה. אהבה זה רגש אידיאלי כזה שכולם רוצים להרגיש. אתה חושב, הנה תהיה לי אישה טובה, אני אוהב אותה. זה לא קורה. אז אתה חושב, ייוולדו לי ילדים, אני סוף־סוף אוהב, וגם זה לא קורה כי אתה מסטול מהתחת ולא באמת מרגיש. אז זה נשאר כמו חלום. באף ספר לא כתוב שכשמרגישים אהבה מרגישים ככה וככה, אז אתה צריך לנחש. זה לא בא לך בטבעי. עכשיו אני נקי, מדריך בעצמי ואני עדיין שואל, מרגיש כמו נכה".
החוקרת מסבירה כי מדבריו של גבי עולה חוויה של מעבר בין מצב קיומי של רגש מנותק ומשותק, למצב קיומי של הצפה רגשית, תוך תחושה של בלבול וחוסר שליטה. כמו כן, הוא מתייחס לפער בין האופן שבו הוא חווה תחושות ורגשות ובין האופן שבו היה רוצה לחוות אותם באמת. "התייחסותו לעוצמה הרגשית הנמוכה שהוא חווה והדימוי של 'נים לא נים' שהוא משתמש בו מלמדים על חוויה רגשית קהה, המלווה באכזבה אך גם במידה מסוימת של השלמה", היא אומרת.
ג'וליה, אשתו של עבריין: "קודם כל הוא בטוח אוהב. שנינו, גם אני וגם הוא רחוקים אחד מהשני. זה נורא קשה. לשנינו יש חיים קשים. אני בחוץ, מתזזת כל היום בין כל העניינים והמשימות והמטלות והוא בפנים בין קירות וסורגים. את חושבת שזה קל לו? לי יש את הילדים. אני מחבקת אותם, מנשקת אותם, מרגישה אותם. הם עוזרים לי להתאמן על האהבה שלי. הם תוצר של האהבה המשותפת שלנו. אני רואה אותם ורואה אותו. אני מצליחה להרגיש ולאהוב אותו דרכם. על מי הוא יתאמן? על הקיר? על תמונה? מבטיחה לך שהוא אוהב, אבל שכח איך להרגיש את זה. הכלא זה מסחטה של רגשות. מרוב שזה סוחט וסוחט לך אתה שוכח להרגיש. איך שהוא ייצא אני אהיה המסחטה שלו, ותאמיני לי אני אסחט ממנו ים של אהבה".
הנשים, כפי שניתן לראות, תיארו חוויה שונה בתכלית של זוגיות ואהבה. ג'וליה, בדומה לזו הקודמת, סירבה להאמין באפשרות שהיא אינה נאהבת על ידי בעלה. בעיניה, מדובר בקהות רגשית זמנית שנגזרת מהמאסר, וברגע שהוא ישוחרר — החזרה לחיים המשותפים תעורר מחדש את אהבתו אליה. היא מגלה יותר רגישות למצבו של בעלה מאשר למצבה. בהשוואה ביניהם היא מייחסת קושי גדול יותר לתנאי חייו ויוצרת הצדקה אפשרית לקהות רגשותיו. בכך היא למעשה מבטאת הסכמה להסבר האפשרי של תנאי מאסר קשים המחייבים מרחק פיזי ומגבילים רגשית.
ד"ר חיימוב־אילי מספרת שכאשר חקרה את המקרים שבהם איבדה האהבה מעוצמתה, או אולי אפילו נמוגה לחלוטין, התברר לה שהנשים מאיימות בפירוק הקשר ובעזיבה — משום שהאהבה הייתה זו שהחזיקה את הקשר עד אותה שעה. בסופו של דבר, הן נמנעות בדרך כלל מלעשות כך, רק משום שהן עדיין מקוות ומאמינות שהאהבה תשוב. כפי שהיטיבה לתאר אביבה:
"הדברים באינטימיות נקברו. משהו ברגשות לא צף ולא עולה. הוא יודע לכבוש לבבות, ים של נתינה, חום ואהבה. בזוגיות בינינו הוא יודע לפרגן, לאהוב, לתת. כשהכרנו, הוא היה מתקשר ואומר לי 'אני אוהב אותך' ו'מתוקה'. אבל עם הזמן והמרחק משהו ברגשות שלי קצת הלך, ובאינטימיות מת. עכשיו, כשהוא בא לחופשות אני מנסה לפתח את זה, אבל זה עדיין לא זה. כדי לחדש את האהבה הוא יצטרך לחזר אחריי כמו שעשה כשהכרנו, לבוא אליי עם זר פרחים, לתת לי חום ויחס, לתת לי להתלהב ממנו שוב פעם מחדש. אני מאמינה שהכל יצוף בחזרה. אם הוא הצליח לשמור אותי עד עצם היום הזה, אני מאמינה שיצליח גם הלאה. אני אופטימית ויש בי אמונה".
ומה בנוגע לבגידות? הגברים ראו בזה ביטוי לגבריות ואילו נשותיהם, שהתמודדו כתוצאה מכך עם תחושת חוסר ביטחון ביחס לזוגיות ולעתידה, היו סלחניות ברובן כלפי התנהגות כזו. נוסף על כך, חלק מהגברים הציגו הבנה לערכי המחויבות והנאמנות, וניסו לשלוט באופן מודע במחשבותיהם ובהתנהגותם.
כפי שניתן אולי היה לצפות, אצל מרבית הזוגות ניתן היה לזהות קצרים בתקשורת. בעוד שהמשתנים שהוזכרו כבסיס לתקשורת טובה היו שיתוף, כנות ואמירת אמת, ניהלו מרבית המשתתפים במחקר תקשורת מחושבת ונטולת כנות, והעדיפו תקשורת מרוחקת, מכוונת מטרה ומבוססת על שקרים לבנים.
"רוב המשתתפים הכירו בחשיבות ההורות", אומרת ד"ר חיימוב־אילי. "חלק מהגברים הרגישו שהם נאלצים להתחרות עם ילדיהם על תשומת הלב של בנות הזוג, וטענו שהם מקנאים בהם. היו גם גברים שציינו שינויים ניכרים ביחס להורות ולילדים בעקבות כך".
בסופו של דבר, מטרתו של המחקר הייתה בין השאר לבדוק את השפעת הזוגיות על הישארות או עזיבת עולם הפשע. כאן, התברר שהגברים מאמינים שזוגיות אינה מעודדת גמילה או יציאה מעולם הפשע. לדעתם, ההחלטה תלויה בבחירה אישית ולא בגורמים חיצוניים. הנשים, לעומתם, האמינו בכוח הזוגיות, בכוחן שלהן ובתרומתן ליציאה מעולם הפשע. הסיבות, לדעת כמה מהזוגות, נעוצות בלחצים, בדרישות ובתביעות שמציבה מערכת היחסים, באיכות ובכמות שלהם.
"ידוע שעבריינים נוטים להציג תחושות פטליסטיות, רגשות שליליים של כעס, בושה וחוסר תקווה", מסכמת ד"ר חיימוב־אילי. "לעיתים קרובות הם מנצלים את מי שבסביבתם למטרותיהם האישיות. ככל שעבריינים מתמידים בעבריינותם, הם למעשה הולכים ומאבדים את היכולת לחוש את הזולת ולהתחשב בו. עם זאת, למרות מנעד הרגשות המצומצם והמאפיינים החברתיים הדלים, עבריינים רבים מעורבים בקשרים רומנטיים וזוגיים עמוקים שנמשכים גם שנים רבות. ברוב המקרים מנוהלים קשרים אלה עם בנות זוג נורמטיביות ושומרות חוק. בשורה התחתונה, עולה מהמחקר בין היתר שזוגיות של גברים עבריינים ונשים נורמטיביות, מהווה בפועל חיבור בין שני עולמות רגש שונים לחלוטין ואולי אף מנוגדים. בעוד הנשים רואות בנתינה ובהקרבה למען בן הזוג ערך עליון, ומאופיינות בהתנהגות של תלות שיתופית, הגברים שלהן מונעים ברובם מגישה תועלתנית כלפי מערכת היחסים הזוגית". •
מחקרה של ד"ר רונית חיימוב־אילי ייחשף בכנס השנתי השלישי של הפקולטה לחברה ולתרבות בבית ברל, בראשותה של ד"ר נורית בוכוייץ. הוא יתקיים מחרתיים, 1.6, הכניסה חופשית.
