"זוז, זוז שנייה. תפנה מקום לבן אדם עם כיסא", נשמע מאחוריי קול מוכר. "דחוף, נו, למה זה לא דוחף?" מתמרמר אנדי רם על כיסא הגלגלים שלו. "שמע", פונה אליו נועם גרשוני. "כשאתה יושב ככה על הכיסא, אתה נראה נכה. יש לך את הלוק". רם לא נעלב. "באמת, כשרואים אותי בחניית נכים, ישר פותחים לי את הדלת. נראה לי שאקח מכאן את הכיסא איתי ואמשיך להתנייד בירידות".
טניס כיסאות גלגלים
רם, שעבר כמה פציעות ספורט קשות בחייו, באמת נראה כאילו הוא משחק טניס בכיסאות גלגלים כבר שנים. אם מתעלמים מהקושי ההתחלתי שלו לעבור את הרשת או להגיע לכדורים. "כל השנים עשיתי קריירה והתפרנסתי מזה שלא זזתי", צוחק על עצמו רם. "הלכתי לטניס, ראיתי שצריך לרוץ הרבה ומיד חשבתי איפה יש משהו דומה אבל שלא צריך לזוז, וככה הגעתי לזוגות. תכל'ס, טניס בכיסאות גלגלים נכים יותר קשה מטניס זוגות".
זה לא מפגש ראשון בין השניים ונראה שהם מסתדרים לא רע, עד כדי כך שעולה הרעיון להפוך אותם לזוג קבוע, אולי בדרך לאולימפיאדה הבאה בטוקיו. המדליה כבר מובטחת. "קובי (וינר — י"ש), צריך לשקול לקטוע לו שתי אצבעות ולצרף אותו לנבחרת", פונה גרשוני למאמנו.
רם משועשע. "אתה אומר בוא נעשה עוד קריירה. עד איזה גיל משחקים?"
גרשוני: "יש גם בני 60. אתה יכול לשחק בסבב בקלות".
רם: "אפשר להתאמן ארבע שנים, ולפני האולימפיאדה הבאה להחליט אם להוריד אצבע".
גרשוני: "אני אומר הפוך. לא ניתן לך ברירה, אני עכשיו מוריד לך אצבע. לאלה שמשחקים פה לא הייתה את הברירה הזאת. יש לך פריווילגיות".
גרשוני, שזכה במדליית זהב ביחידים וארד בזוגות באולימפיאדת לונדון 2012, שש שנים אחרי שנפצע אנושות במלחמת לבנון השנייה, כשמסוקו התרסק, חזר רק לאחרונה לשחק במדי הנבחרת. רם, שזכה עם יוני ארליך בתואר באליפות אוסטרליה הפתוחה, הפך בינתיים לאיש עסקים. הם נפגשים במגרשי הטניס של מרכז ספיבק, איל"ן רמת־גן, ונותנים יחד מופע מבדר במיוחד. בכל פעם שרם בטוח שהוא ניפק חבטה מנצחת, גרשוני מצליח להפתיע אותו, להגיע לכדור ולחבוט ווינר בצד השני. "תקשיב טוב", הוא רוטן, "רוג'ר פדרר לא מגיע לדרופים האלה. אני לא צוחק איתך".
אחרי כמה ניסיונות הוא מצליח להרוויח נקודה, ומיד צועק "ואמוס!" ומניף ידיים. "נועם, אתה חושב שאנחנו ילדים?" הוא קורא לגרשוני, שצוחק עליו: "האמת, ילדים זזים יותר מהר ממך".
החוקים בטניס בכיסאות גלגלים די דומים לטניס הרגיל, רק שלכדור מותר לקפוץ על המשטח פעמיים במקום פעם אחת. "התנועה זה מה שקובע, כמו בטניס", מודיע רם. "לחבוט פורהנד או בקהנד כל אחד יודע. כשאני רואה את נועם זה נראה הרבה יותר קל". רגע אחר כך הוא שוב מתמרמר: "איזו קשה התנועה הזאת, זה לא ייאמן".
גרשוני: "המשחק שלי מתבסס על טקטיקה, לא על כוח. אצלנו מתאימים את הטקטיקה גם לנכות של היריב. אם יש לך מישהו חזק, מסיבי, אתה צריך ללכת יותר אחורה ולהריץ אותו מצד לצד. אם יש לך שחקן מאוד נמוך, נייד, אתה רוצה לקצר את הראלי, כי אלה יכולים להחזיר לך גם 400 חבטות".
רם: "לא בא לך לחזור לאולימפיאדה?"
גרשוני: "אולימפיאדה זה אומר להחליט שאתה בסבב. ארבעה חודשים בחו"ל. אלה חיים שאני לא רוצה לעצמי עכשיו. אבוא לראות כצופה, כאוהד, אולי כפרשן. אני לא מכיר אחד שהצטער על פרישה בשיא".
רם: "גם אני, ניצחתי את פדרר באולימפיאדה ופרשתי".
גרשוני: "בא לי לבקש מפדרר לשחק נגדי משחק אחד על כיסא. אני מנצח. אחר כך, אם הוא יתאמן הוא יפרק אותי. גם אנדי, אם הוא יתאמן בטוח שהוא ינצח אותי. כרגע יש לו חיסרון של ניידות. הוא נכה מסכן. אולי צריך בשבילו חוק אנדי, שמותר לכדור לקפוץ 3־4 פעמים בהתחלה".
רם: "חכה, תן לי עוד שניים־שלושה כאלה ואנחנו מוכנים. יש לך זוג אפילו לריו".
גרשוני: "בא לי לבקש מפדרר לשחק נגדי משחק אחד על כיסא. אני מנצח. אם הוא יתאמן הוא יפרק אותי. גם אנדי, אם יתאמן בטוח שינצח אותי. כרגע יש לו חיסרון של ניידות. הוא נכה, מסכן"
