אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל לפעמים, אחותך הבכורה מספיק נבונה לבחור לך גיס יוצא מהכלל: יזהר כהן, לא הזמר, אלא המאייר המוכשר. כשהוא ונועה אחותי הכירו – ואז גם אנחנו הכרנו – כהן היה חייל בעיתון "במחנה". הוא שירת שם כגרפיקאי, ושם גם ניטעו השורשים לקריירה המפוארת שלו כמאייר: הוא והחייל יאיר לפיד, ששימש כתב העיתון, ערכו את המדור הסאטירי של השבועון הצבאי. שיתוף הפעולה הפורה נמשך גם באזרחות: לאורך השנים שבהן לפיד היה עיתונאי, כהן היה המאייר הצמוד שלו. כשלפיד שינה כיוון לפוליטיקה, כהן נשאר צמוד לעמוד ובשנים האחרונות הוא המאייר הקבוע של המדור של שלמה ארצי המתפרסם במוסף זה.
יזהר כהן מאייר את המדור של שלמה ארצי
ולא רק זאת, במשך השנים הפך כהן – תרשו לי עוד רגע קטן של גאווה משפחתית דביקה – לאחד המאיירים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל. איוריו מתפרסמים בחשובים שבעיתוני העולם. למעט הפסקה בת כמה שנים, רוב הזמן הוא גר באירופה. ביקורו הנוכחי בארץ חגיגי במיוחד: השבוע נפתחה תערוכת יחיד מאיוריו במוזיאון גוטמן בתל־אביב. בתערוכה, המתמקדת בצד הישראלי של עבודתו, יוצאים האיורים מבין דפי העיתון, ועולים לראווה על הקיר. לכבוד מאורע מרגש זה ישבנו בביתו שבפירנצה לשיחה צפופה על כל מה שטרם הספקנו לדון בו בארוחות המשפחתיות.
נפגשנו לראשונה כשהייתי בת 51, על מדרגות הבית שבו חיית עם נועה. היית אז עדיין חייל ובדרך למבחנים בבצלאל. אז בוא נתחיל מההתחלה.
"נולדתי ברעננה. אם עוצמים את העיניים ומדמיינים יום של שמש, ריח של הדרים, מבט פונה ימינה מבית באוהאוס של שתי קומות, רואים פרדסים בפריחה לכיוון כפר־סבא, ומהצד השני יש גבעה שממנה רואים עוד גבעה שמאחוריה הים של הרצליה".
אתה מבין שעכשיו אתה בעצם מאייר בדיבור?
"אני לא יודע להתבטא אחרת. זה באמת היה איור דמיון מודרך של רעננה".
גדלת במקום שהיו בו הרבה תמימות וטוהר?
"אני מתאר לעצמי שלא, אבל החוויה שלי הייתה כזו, מאוד מוגנת, נעימה ובטוחה. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע, ממלחמת ששת הימים. אנחנו יורדים למרתף, אני רואה מטוס עיראקי מפציץ את כפר־סבא, וזה מה שביתק את בתולי הזיכרון שלי".
תחושת המוגנות שלך קשורה לבית שבו גדלת ולהורים המסורים שלך?
"מאוד מסורים. אבא שלי יצא מוקדם בבוקר לתעשייה האווירית וחזר בערב, מה שלא מנע ממנו להשאיר אצלי חותם של המון אהבה ונוכחות, ואמא שלי, שהייתה גננת במקצועה, הייתה גם גננת באמהותה. היא הביאה את העבודה הביתה ואני איפשרתי לה את זה".
להוריך לא הייתה זיקה לעולם האמנות, אבל הם לא התייחסו לכישרון וליצירתיות שלך כילד כאל תחביב, אלא התמסרו להם. מתי התחלת לצייר?
"בגן התחלתי לצייר בצורה שהוציאה אותי מן הכלל ביחס לסביבה. לכל ילד היה תא, וכשאמי הגיעה ליום הורים, היא שאלה למה התא של יזהר ריק, והגננת ענתה לה: 'כי הוא מצייר לכל הילדים האחרים'. אני הייתי הצייר של ילדי הגן, ומאוחר יותר של ילדי הכיתה. כשזה הגיע בליווי של חוסר עניין מוחלט בכל מה שמנסים להעביר בכיתה — זה גרר התנהגות קצת מופרעת".
אתה היית מופרע?
"כן. המורה הלכה בדחילו ורחימו במסדרון, כי ידעה שמעשי קונדס מחכים לה בהמשך. אגב, לא הייתי המנהיג אלא נגררתי ונהניתי מזה. המפגש הראשון שלי עם העיתונות התרחש כשהיו זורקים אותי מהכיתה ושולחים אותי למזכירות. רותי המזכירה מאוד אהבה אותי והבינה משהו לגביי: הייתה לה מכונת גסטטנר לשכפול טפסים והיא הייתה מבקשת ממני שאקשט לה אותם. באותה תקופה התחיל לצאת העיתון של בית הספר. אני הייתי מקבל את הטקסטים והייתי מאייר אותם".
אז בעצם בגיל מאוד צעיר התחלת לאייר, כלומר לא לצייר מה שעלה לך סתם בראש, אלא משהו שהוא תלוי טקסט.
"לגמרי".
זה מה שמפעיל אותך עד היום?
"בדיוק. אני צריך שיזמינו ממני ויגידו לי".
מתי הוריך הבינו שזה הייעוד שלך והחליטו לרשום אותך לבית ספר לאמנויות?
"כל הפעולות קרו מתוך מצוקה. נולדתי ב־63', וכשסיימתי כיתה ח' העניין היה אלקטרוניקה, ומי שהלך להיות מהנדס אלקטרוניקה היה ה־דבר. האצולה של הפוטנציאל הלכו לאורט כפר־סבא, והדבר הכי שווה היה תיק ג'יימס בונד. אבל ההורים שלי לא ידעו מה לעשות אחרי שבנם סיים שמונה שנות לימוד, כי היה ברור שתלמיד אני לא. הציונים שלי היו בתחתית. מי שהצילה אותי הייתה היועצת שהמליצה על תלמה ילין. תביני, בשנת 1977 הרעיון שאני אסע לתיכון בתל־אביב היה בגדר מדע בדיוני. בעקבות ההמלצה של היועצת נסעתי לשם בקיץ. בית הספר היה ריק, הגעתי למנהל, הוא הסתכל על התעודה..."
ושוב אנחנו מקבלים איור של הסצנה.
"נכון. המנהל אמר שאין לו עם מה לעבוד, אבל כשהמורה לציור נמצא בבית הספר במקרה והוא יעשה לי מבחן, ואם אהיה ממש טוב, אז נדבר. אמא שלי נשארה עם המנהל, ואותי הוציאו לחדר שבו שמו לי פוחלץ של ציפור על ענף קטן. בחיים לא ציירתי דבר כזה".
כי תמיד ציירת רק מהראש?
"כן. והדבר המדהים הוא שלמרות שבחיים לא רשמתי טבע דומם — לא הייתי בלחץ. פשוט ישבתי וציירתי, והייתי מרוצה מהתוצאה. ואז הגיע הצייר צבי תדמור, אז הרכז של מגמת האמנות. הוא היה איש של מעט מילים, והוא לקח את הציור ולא אמר מילה. הזמינו אותי להיכנס לחדר המנהל, שאמר: אם צבי אומר שככה וככה, אז הילד הזה ילמד אצלנו".
התרגשת?
"האמת היא שאפילו לא הייתה לי הקלה, כי בעצם חוויתי משהו יותר עמוק, והוא שההורים שלי לצידי ושיהיה בסדר".
זו מתנה מאוד נדירה.
"כן, הוריי יצרו אותי עם תעודת אחריות לחיים".
אחרי הצבא למד כהן בבצלאל ובבית הספר הלונדוני הנחשב לאמנויות ועיצוב סנט־מרטינ'ס. במהרה הגיעו ההזמנות לעבודות ממיטב עיתוני העולם, בהם "לה מונד" ו"ל'אקספרס" הצרפתיים, "הטיימס", "הגרדיאן" ו"סאנדיי טיימס" האנגליים ו"הוול סטריט ג'ורנל", "הניו־יורק טיימס", מגזין "טיים" האמריקאיים, ובמיוחד הירחון המדעי "סיינטיפיק אמריקן", שם יש לו טור אישי. גם היפנים לא נשארו אדישים לקסמו, כשבמשך שנים אייר שם לוחות שנה. ההצלחה הגדולה שלו מעולם לא עלתה לו לראש.
אתה מעריך את עצמך, אבל יש בך המון צניעות.
"היו לי תקופות שהייתי לא צנוע, בצבא ובבצלאל".
נכון. בצבא אחותי התחילה איתך ואמרת לה לא!
"זה היה מטיפשות. אין לי יכולת להכיר בגודלו של הרגע בזמן אמיתי. לא זיהיתי את הגורל דופק בדלת".
ואיזה גורל. אתם מנהלים זוגיות של 23 שנה, דבר מאוד יוצא דופן היום.
"גם אנחנו מופתעים".
כמתבוננת מהצד, נראה לי שהקמתם צוות, בעוד שרוב האנשים מרכיבים זוגיות משני אינדיבידואלים שרק לפעמים נפגשים. אתם מחפשים תמיד אתגרים חדשים, מקימים בתים מחדש. זה הסוד של ההצלחה שלכם, או שזה בגלל שאתה לא מובל מאגו?
"אנחנו באמת צוות, ועניין האי־אגו מאוד עוזר. יכול להיות שיש אנשים שיקראו את הראיון הזה וישאלו: 'מה זה לא מובל מאגו? אז איך הוא הגיע לאן שהגיע?'"
כי אחותי בעטה לך בתחת, וזה לא כאב לך כי אין לך אגו.
"זה נכון. אחותך מחזיקה את האגו שלי. וברצינות, ברור שיש לי אגו, אבל הוא לא מוביל אותי. אני לא רואה משהו ואומר, 'יכולתי לעשות יותר טוב' וכו'".
אני מתכוונת לכך שבבית אתה לא הגבר הסטנדרטי.
"תראי, כשהכרתי את נועה לא ידעתי להכין ביצה".
ביצה זה מתקדם. לפרוס לחם ידעת?
"לא! הלחם היה מגיע פרוס".
אז מה הסוד שלכם?
"הצוות והפרויקט. ההכרה ששנינו שמנו את כל הז'יטונים של החיים באופן משותף על אותה משבצת, וכמה שהחיים שלנו נראים ניאו־בורגניים אנחנו מהמרים מטורפים".
חייתם בלונדון ובפריז, עכשיו אתם חיים בפירנצה, ובכל מקום בתוך שנייה אתה יודע את השפה ואתה מתנהל כמו מקומי, עושה אינטגרציה מלאה.
"אני אוהב את זה. אני עובד בתחביב שלי, אז זה התחביב שלי, הזליגיות, של לרכוש לא רק שפה, אלא להבין מה עושה את האנשים שם למה שהם. אני חייב לומר שלמדתי שאין לי סיכוי להיות אחד מהם, אבל הבנתי את הסרט של החיים שלי יותר טוב".
אתה רואה את עצמך חוזר לחיות בארץ?
"לפני כמה שנים הייתי עונה לך מהבטן שחס וחלילה ואף פעם, והיום אני יודע שטמון בי הפוטנציאל לשינוי בכל רגע, אנחנו לא באמת אדונים לעצמנו".
אתה עונה בצורה עקיפה.
"הרצון שלי הוא להמשיך את הטיול הזה בחיים בלי עניין הדגל והטריטוריה. אני נהנה מהידיעה שאני חופשי לבחור איפה אני חי, זו פריווילגיה אדירה. חופש אדיר. מאוד לא נוח לי עם מפגני לאומיות ולאומנות מכל סוג שהוא. אני בורח מדברים כאלו. המקום והרגע שבהם הכלל מתגודד סביב רעיון של הגדרה עצמית ויוצא וצועק סביב הדבר הזה — זה מפחיד אותי כאינדיבידואל, ולכן אני חי בפריווילגיה".
לאורך שנים איירת את הטור של יאיר לפיד, וכיום אתה המאייר של שלמה ארצי. איך אתה ניגש לזה?
"אני שומע בראשי את הכותב מקריא את זה, אם זה יאיר או שלמה, ומנסה לרדת לסוף דעתו, ומצד שני שומע את רחשי ליבי. הדברים שלהם הם המוזה שלי, הם מניעים אותי לפעולה. לזכותם ייאמר שבתוך האיור יש לי אוטונומיה כמעט מוחלטת, ואני חוגג את זה. זו הזדמנות נדירה למאייר, שלא כמו בכתבות שמשרתות תוכן יותר מפוקס וצר. החופש שלהם מאפשר גם לי חופש".
התערוכה שלך מאגדת דווקא את האיורים שעשית לעיתונים ישראליים.
"קודם כל, מאוד נהניתי לעבוד עם האוצרת מוניקה לביא – היה לנו דיאלוג כן, פתוח ונדיב. עבורי, לישראל יש קדימות מבחינה מחשבתית ורעיונית, כי כאן נקודת המוצא שלי. הערכים שנטבעו אצלי כילד – אם זה 'דנה קמה', שיריו של ביאליק, החגים ועוד – הם עולם הדימויים הראשוני שלי, שנרכש בלי שום תיווך של שפה. לכן הוא אותנטי".
אתה מרגיש הבדל בין האיורים שלך לטקסטים בעברית ובין האיורים לטקסטים בשפות אחרות?
"שאלה מעניינת שמזכירה לי הערות של עורכים בישראל ששאלו למה התכוונתי, כי חשבתי מתוך עולם תרבותי אחר שכבר נמצא בתוכי. אני מכוון את כלי הדימויים שלי. יש לי בורר של שפה, תרבות, מקום ותכנים. אני מכוון את הכלי הזה שהוא אני, משל הייתי כלי מוזיקה, לסוג האוקטבות ולסוג השפה וגם לסוג האולם שיש בו קהל שאני מכבד, שיבין אותי, משום שאני יודע שיש משהו מאוד לא מובן באיורים שלי, לפחות לא במכה הראשונה".
בעיניי, זה היופי וזה ההבדל בין קריקטורה לאיור. בקריקטורה, אתה מבין בשנייה הראשונה מה הבדיחה, ובאיורים שלך לפעמים צריך להיכנס עמוק פנימה. מעבר לזה, יש בהם משהו מאוד אירופי.
"מה שאת אומרת גורם לי לחשוב שלאיורים שלי בעברית יש מבטא, כי אני מביא לתוכם דברים שאספתי על מדף האישיות שלי. התפקיד של האיור הוא להציע תוכן וזווית אחרת, שהיא טעונה בשאלות ולא בתשובות לטקסט שהרעיון מתעסק בו. איור הוא הרבה יותר פתוח, והפתיחות הזו היא מפתח להרבה מנעולים, לא רק לתשובה אחת או לרעיון אחד".
אותך מעניין סימן השאלה, אבל אני, למשל, רוצה סימן קריאה ענקי.
"יש הרבה דברים במציאות שאני עומד מולם תמה, וכל ניסיון לתת תשובה נועד לכישלון. בגלל שטבעו של הזמן לעבור, הוא פותח את הדלת לתשובה חדשה. זה אף פעם לא אותו נהר כשאת עומדת על הגשר".
סימן קריאה ענקי ומאיים היה הפיגוע במערכת העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" בפריז בינואר 2015, שבמהלכו נרצחו 12 איש. באותו השבוע היה כהן, שהתגורר אז בפריז, דווקא בביקור בתל־אביב.
מה עשה לך הפיגוע במערכת "שארלי הבדו"? הכרת אחדים מהמאיירים שנרצחו?
"התחושה הראשונית הייתה של צער ואובדן, של איום על הקיום שלנו, כפי שהכרנו אותו עד אותו הרגע, ועל ערכים המציבים את חירותו של האדם כערך עליון. לא הייתה לי היכרות אישית עם קורבנות הרצח. הם נמנו, לטעמי, עם זרם ביצירה העיתונאית הצרפתית, שבאמת עומד בראש המחנה ועושה את תפקידו ללא עכבות ובאומץ רב. אני אישית לא נמנה עם אוהדי הז'אנר. לי נוח וטבעי יותר להתבטא באופן מתון יותר ולהשתמש ברמיזה ובתבונתו של המתבונן, אבל אותם אמנים פעלו באומץ, מתוך אמונה חזקה שהם צריכים לצעוק מראש הבניין את מה שעל ליבם, וזאת מתוך ידיעה שהם מסכנים את חייהם, שהיו מאוימים גם כך, ועל האומץ אני מעריץ אותם".
האם לדעתך המגזין צדק כשפירסם את הקריקטורה של מוחמד?
"צרפת היא מדינה חילונית שלוקחת מאוד ברצינות את ערכה של החילוניות כתחום השווה בחשיבותו לתחום שבמדינות אחרות מקודש על ידי הדת. מכאן נפתח דיון בגבולות החופש. הבחירה של העורכים לפרסם את הדימוי של מוחמד על שער העיתון לפני הפיגוע, הייתה לגיטימית. השער לא השתמש בדימוי הנביא באורח סרק. מוחמד הוצג בקריקטורה כשהוא ישוב על הרצפה, הבעת פניו וגופו מביעים ייאוש ותסכול, והוא אומר, לצד כותרת המתייחסת למוסלמים קיצוניים: 'קשה להיות נערץ על ידי מטומטמים'. כשבאים לשפוט אם עורכי המגזין צדקו בהחלטתם, צריך ראשית לראות את האובדן של חייהם של אנשים שעמדו מול אלה שאיימו ומאיימים על תרבותם־תרבותנו. מאז, למרבה הצער, גבתה מלחמת התרבות הזאת קורבנות רבים נוספים. אני כואב את אובדנם ומרכין את ראשי אל מול קורבנם".
האם מאז אתה שם לעצמך גבולות באיורים שלך?
"הקול שאני משמיע בעבודות שלי מתון מטבעו, כך שההתקפה על 'שארלי הבדו' לא הגדירה אצלי גבולות חדשים. גם התחומים שבהם אני עוסק אינם 'נושאי סְפר'. הם לא נמצאים בסמיכות לגדר המערכת. בטור של שלמה ארצי, כמו גם בטור של יאיר לפיד לפניו, ניתנת לי ההזדמנות לגעת בפצעים פתוחים בהוויה של הישראליות. מקומות שבהם שוכן כאב קיומי, מבעבע ומאיים בהתפרצות בעקבות אירוע בלתי צפוי. אני מאוד נזהר כשאני מגיע למחוזות האלה".
יש איור שלא תסכים לאייר?
"כמאייר, מטבע הדברים, אני מוזמן להשמיע את קולי לצידו של הטקסט, משל הייתי המקהלה לצד הסולן. קולה של המקהלה נחשב משני בחשיבותו, אבל היא מייצגת את קירות החדר שתוחם את השירה. היו מקרים, נדירים אמנם, שבהם התקשיתי להזדהות עם תוכנו של מאמר. במקרה כזה אני מאיר אספקט אחר מזה השוכן בלב המאמר. הקורא יוצא נשכר מזה. אבל תשובה קצרה וממצה יותר לשאלה תהיה: לא אאייר טקסט המונע משנאה כלפי כל אדם שהוא, טקסט או רעיון שאזהה בהם איום על ערכים שמגינים על משפחתי או על חבריי ועליי".
אם לא היית מאייר?
"הייתי רוצה להיות מוזיקאי. כאמן שמתעסק בעין, אני מרגיש שאני במים הרדודים של הביטוי האנושי".
בוא לא נגזים.
"בשביל ציור, את צריכה לראות אור — תנאי ראשוני. המוזיקה מערבלת לך את הנשמה בלי שום תיווך".
לעלמא שלכם, בת ה־41, יש כישורי ציור ומוזיקה.
"אני עומד מול עלמא מתוך כבוד למתנה הזו שנתנו לה, של החיים. כשהיא מחזיקה את החיים בנשימה שלה, במבט שלה, בנוכחות שלה — אני יכול להכיר בערך החיים ולראות את הערך של פוטנציאל, של הפרח הזה שנפתח, והחידה הגדולה איזה פרח זה. כל אחד מאיתנו הוא הכלאה אחרת".
אתה מרגיש שמימשת את הפוטנציאל שלך?
"בטח, ודווקא בגלל שאני לא מתחבר לאמביציה. אני לא רוצה משהו של מישהו אחר ולא רוצה לכבוש גבעות והרים. אני מרגיש מלא, חי, מבסוט וטוב לי". •
