העובדה הבולטת ביותר בקשר לרז רהב (שנודע גם בכינוי רזי ברווזי) חייבת להיות זאת: הבחור רק בן 24. ובגיל הזה, שבו רוב הצעירים עדיין מתלבטים בינם לבין עצמם מה ואיפה הם רוצים להיות, הוא כבר מריץ מסעדה ומגיש בה ארוחה בת תשע מנות פרי רוחו והמצאתו. אמנם רהב עבד במטבחים של מסעדות, אבל את עיקר השכלתו הקולינרית לא רכש בבית ספר לבישול, אלא באינסטגרם. הוא אינו שף מקצועי, אבל בעידן שבו הקולינריה כולה הפכה ממילא למופע של זיקוקים — לא הייתי מנחש זאת אחרי הארוחה אצלו. ובהכירי היטב את קשיי הפיתוח והיזמות בישראל בתחום כפוי הטובה הזה, יחסי אליו — עוד לפני שטעמתי את הביס הראשון — הוא של כבוד והערכה, בעיקר על היכולת למצוא משקיע שיממן עבורו את הטריפ הזה.
לא היה קל להשיג מקום ב־OCD. בימים שלפני הגעתנו קיבלתי מהמסעדה כמה מיילים שהתעניינו אם יש משהו שאני לא אוכל (אוכל הכל, חוץ מסופגניות). וביום הארוחה אפילו ווטסאפ עם לינק לכתובת המקום ב־Waze. המסעדה, שאין בה תפריט קבוע, מריצה שני מחזורים בכל ערב, הראשון בשבע והשני בתשע וחצי. אנחנו שובצנו בשבע וכשהגענו גילינו חלל מרווח ונאה מאוד, המעוצב במינימליזם עדכני. 18 המושבים מסודרים סביב בר, שממנו נשקף המטבח המצוחצח. הצוות קטן מאוד ורוב ההכנות נעשות לפני הגעת הסועדים, כך שלהם נותר בעיקר לצפות בהרכבת המנות. רובן זעירות, אבל כל אחת מהן נראית כמו ציור. רהב עצמו סימפטי מאוד. הוא מציג כל מנה, עונה לשאלות, מקבל ביקורת בזמן־אמת ואפילו מזמין את הסועדים להיכנס למטבח בזמן העבודה ולהצטלם עימו.
המנה הראשונה שנחתה על השולחן כונתה בוואריה של עגבניות, עם צנוניות חלוטות, ביצי סלומון, שמן חלפיניו ואבקת אצות. ההפתעה הייתה ששילוב כל המרכיבים האלה יצר טעם מובחן שאינו דומה לשום דבר אחד — אבל היה ברור שאליו התכוון המשורר.
המנה השנייה הייתה סשימי של פורל, עם מלפפונים שהושרו בג'ין, שאלוט כבוש, ויניגרט של ריוויון, שמן קולורבי ופופקורן כוסמת. אני לא בטוח שדווקא הפורל, שהוא דג של מים מתוקים, היה הבחירה הנכונה לשאת את המנה זאת, במקום דגי ים דומיננטיים יותר כמו טונה או לוקוס. אבל ההפתעה כאן הייתה דווקא הכוסמת; מתברר שזרעיה מגיבים לטיגון כמו גרעיני תירס, ומתפוצצים. אחרי שהשמן נספג מהם, הם הוסיפו למנה המורכבת הזאת פצפוצים שובבים, שגנבו בקלות את ההצגה.
אחריה הוגשה מנה של של טרטר בקר, שברשימת מרכיביה האין־סופית אפשר היה למצוא גם חומץ פטל, קונפי של קולרבי, אפר של קולרבי, אגוזי ברזיל, שוקולד לבן ועלי אפונה. הבשר הנא עצמו משובח, אבל ייתכן שאגוזי הברזיל (השומניים מאוד) הפרישו שמן וניחוחות של טיגון, שהעיבו על העידון של טעמיה.
בהמשך, דג בר ים מאודה עם קרם שום שחור, ריזוטו של שיבולת שועל וקשיו, מלח מעושן, עלה ירוק של בוקצ'וי ועור של דג. מנה מאוזנת בשלמות, שמבחינתי הייתה שיא הארוחה עד כה. ועור הדג, שאחרי ייבוש ארוך ויסודי הפך לסוג של צנים — הברקה אמיתית, אם כי לא מקורית.
עוד מנה נהדרת שהגיעה מיד אחריה הייתה שיפוד של לבבות ברווז, שהוגש על פולנטה מוקצפת, קראמבל ג'ינג'ר־ברד וקציפה של סנגריה. אני לא בטוח מה תרמו כאן שאר המרכיבים, אבל לב הברווז היה ארומטי כמו שרק חלקים פנימיים מסוגלים להיות, וטעמו העז היה נפלא.
דווקא המנה הפשוטה ו"הגברית" ביותר, שהוגשה אחר כך — צלע טלה צלויה בציר טלה, עם פירה של עגבניות צהובות — הייתה המאכזבת מכולן. ראשית, אחרי שיצאה מהתנור, הצלע ממש שיוועה לחריכה קצרה על גריל או מחבת. שנית, אני באמת לא יודע מי היה האיש שהחליט להוציא ממוצרי הכבש המשווקים בארץ את טעם הכבש, כנראה כדי לשפר את השיווק — אבל מאז, כבש בניחוח כבש אפשר למצוא רק במסעדות ערביות בגליל, או בחו"ל.
המשכנו למעין וריאציה משועשעת על הוורניקי — כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה או בשר מהמטבח הסלאבי. כאן עם אין־סוף תוספות וקישוטים כמו קרם סלק ורימונים, ג'לי פירות יער, פרמז'ן ועוד ועוד. נחמד, ולא יותר.
שני הקינוחים — קרם ברולה מעלי דפנה וגלידת בטטה צלויה — היו מורכבים באותה מידה, פוטוגניים להפליא ונעימים כל אחד על פי דרכו.
על הנייר, המטבח של רהב נראה מרעיש ושערורייתי — אבל לא קשה להתחקות אחרי מקורות ההשראה שלו. את עבודת הצוות השקטה הוא למד כנראה מאוראל קמחי, השף של מסעדת "פופינה" שאצלו עבד ושהמטבח שלו תמיד נראה ונשמע כמו בית מרקחת. מורכבותן של המנות היא מורשתו הבלתי נמנעת של מאיר אדוני, שאצלו אף מנה אינה עוזבת את המטבח לפני שחברו בה עשרה מרכיבים לפחות ותיאורה אינו משתרך על פני פחות מחמש שורות. מעל כל אלה ניצבים דמויות מיתולוגיות כמו פראן אדריה אקוסטה ממסעדת "אל בולי" הקטלונית (שנסגרה ב־2011) או רנה רדזפי ממסעדת "נומה" בקופנהגן. אלה שפים מולקולריים חדשניים ועתירי כוכבי מישלן, שמגוון חומרי הגלם שלהם אינו מוגבל וכלי העבודה העיקרי שלהם כבר אינו הסכין, אלא הפינצטה — שבעזרתה הם משבצים בזהירות את הפרח הזעיר בפסגת המנה כדי לתת לה את נגיעת הצבע שבלעדיה היא לא תהיה שלמה. ואכן — גם בחזית סינרו של רהב נעוצה פינצטה גדולה ומקצועית, שהפכה לסימן ההיכר של השפים מדור האינסטגרם, שעבורם הצילחות לא פחות ואולי אפילו חשוב יותר מהבישול.
למי מיועדת המסעדה? לא לאנשים רעבים — זה בטוח. ומן הסתם למאיונים ולאלפיונים הרלוונטיים, שיכולים להרשות לעצמם את החוויה. בתעריף של 280 שקל לאדם ו־90 שקל לתפריט השתייה, זוג ישאיר כאן לא פחות מ־800 שקל כולל שירות. במקרה של פינוקים אלכוהוליים נוספים שמופיעים בשפע בתפריט היינות הנרחב, אפשר גם לגהץ כאן אלפייה בקלות. כך שהביקור בתיאטרון הקולינרי של רהב ולהקתו אינו משקף רק אנינות טעם והרפתקנות קולינרית, אלא בעיקר יכולת כלכלית.
OCD. תרצה 17, תל אביב־יפו, 5566774־03
