בגיל 87, לאחר שהקדיש את חייו למען קורבנות של מעשי דיכוי ברחבי העולם ולפעילות נגד גילויי אנטישמיות וגזענות, נפטר אמש חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל.
אליעזר ויזל נולד למשפחה דתית־אורתודוקסית בעיר סיגט בצפון טרנסילבניה ברומניה, שב־1940 סופחה להונגריה — בעלת בריתה דאז של גרמניה הנאצית. בשנים הראשונות שלאחר הסיפוח המשיכו היהודים בסיגט לחיות בביטחון יחסי, אולם ב־1944 פלשה גרמניה להונגריה, ויהודי העיר רוכזו בגטו. במאי 1944 החל הגירוש לאושוויץ.
קראו את מילות הפרידה של נחום ברנע מאלי ויזל
קראו את מילות הפרידה של נח קליגר מאלי ויזל
בני משפחת ויזל נשלחו גם הם לאושוויץ, ושם הופרדו — אלי ואביו נשלחו למחנה העבודה, ואילו אמו ואחותו הקטנה נרצחו במחנה ההשמדה עם הגיען. האב והבן הועבדו בתנאי פרך, וכאשר צבאה של ברית־המועצות החל להתקרב למחנה, נשלחו לצעדת המוות שבה נשלחו האסירים למחנה בוכנוולד שבגרמניה. אביו של אלי ויזל נפטר בבוכנוולד כעבור כמה ימים, ואילו הוא עצמו שרד ושוחרר לחופשי באפריל 1945. בבוכנוולד הוא גם צולם שוכב על דרגש (בתמונה הגדולה, בעיגול), צילום שהפך לאחד המזוהים עם זיכרון השואה ועם סיפורו האישי.
לאחר השחרור, ולאחר שאיתר את שתי אחיותיו הגדולות ששרדו את המלחמה, למד ויזל פילוסופיה בסורבון וגם לימד עברית. החל מ־1952 החל לשמש גם כתב "ידיעות אחרונות" בפריז, וב־1956 עבר לניו־יורק והמשיך לכתוב עבור העיתון. ב־1961 סיקר את משפט אייכמן בירושלים, ולאחר מכן המשיך לכתוב מניו־יורק.
באותה תקופה החלה פעילותו הספרותית הענפה. עד אותם ימים סירב לכתוב או לדון על חוויותיו מהשואה — בטענה כי לא נמצאות המילים שיכולות לתאר את גודל הזוועה — אולם לבסוף שינה את דעתו ופירסם את זיכרונותיו מהמלחמה בספר "הלילה", שתורגם לעברית ב־1974 על ידי הסופר והמשורר חיים גורי והפך לספר הנפוץ ביותר בעולם בנושא השואה. "כל מה שכתוב ב'הלילה' עובדתי", סיפר פעם. "אפילו השתיקה בין המילים עובדתית". בהזדמנות אחרת סיכם את מפעלו הספרותי במילים: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים, הוא נלחם במילים, כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס".
בסך הכל פירסם ויזל יותר מ־40 ספרי עיון ופרוזה, וברבים מהם נוכחת מלחמת העולם השנייה. בנוסף הוא הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם עם הפעילות למען הנצחת מורשת השואה וכן עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם. "הוא כתב כי היה לו הצורך לכתוב ולהעלות על הכתב כל מיני רעיונות שלו, אבל זה לא היה עיקר העשייה שלו", סיפרה אמש פרופ' דינה פורת, היסטוריונית ראשית של "יד ושם" וראש מרכז קנטור באוניברסיטת תל־אביב. "הוא לימד במשך עשרות שנים באוניברסיטת בוסטון, וכל שנה היה נותן שלוש הרצאות שאליהן הגיעו אלפי אנשים. הוא הרצה על המקרא ועל תכנים מאוד יהודיים".
בשנים 1986-1978 עמד ויזל בראש "הוועדה הנשיאותית לזכר השואה", וכשסיים את תפקידו הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו זו. כמו כן הוא השתתף בתכנון ובייזום של מוזיאון השואה הלאומי של ארצות־הברית בוושינגטון, וב־1993 הדליק יחד עם הנשיא האמריקאי דאז ביל קלינטון את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה. שנה קודם לכן קיבל את פרס מדליית החירות הנשיאותית — העיטור הגבוה ביותר המוענק לאזרח בארצות־הברית, שמוענק על ידי הנשיא — וב־2013 הוענק לו גם אות הנשיא מנשיא ישראל לשעבר שמעון פרס.
ויזל היה ידוע כתומך נלהב של ישראל. ב־2010, לאחר הדרישה האמריקאית מישראל להפסיק את הבנייה בירושלים, הוא פירסם מודעת עמוד "למען ירושלים" בעיתונים "וושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל", שבה נכתב בין היתר: "ירושלים חייבת להישאר הבירה הרוחנית של יהודי העולם — לא סמל של צער ומרירות, אלא סמל של אמון ותקווה". לפני כשנתיים עלה שמו לכותרות כמועמד לכהן כנשיא המדינה, מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אולם יוזמה זו לא התממשה לאחר שהתגלה שאין לו אזרחות ישראלית.
ב־1969 נשא ויזל לאישה את מריון אסתר רוז, שתירגמה את ספריו לאנגלית, וב־1972 נולד לזוג נולד בן, שלמה אלישע, שנקרא על שם סבו מצד האב. אמש נפטר ויזל בביתו בניו־יורק, כשבני משפחתו לצידו.
