רק בת חמישה ימים, והאפליקציה הזו הצליחה לספק בלי סוף כותרות משעשעות יותר או פחות. סיפורים על בעל שמצא פוקימון נדיר בחדר הלידה של אשתו; נערה שהלכה לשחק ברחוב ובטעות מעדה על גופה – כלומר, לא שלה עצמה, אלא במובן של אדם מת; כנופיה ששמה לה למטרה לשדוד את השחקנים שהולכים ברחוב כמו זומבים ומשחקים; או איש שגילה שמכון פוקימונים מוקם בטעות ממש אצלו בבית, מה שגרם לזרים להתגנב אליו לחצר באמצע הלילה.
הנה סקירה קצרה לטובת המאותגרים פוקימונית מביננו. "פוקימון גו", אפליקציה שהושקה לפני פחות משבוע על ידי חברת ניאנטיק, היא משחק שמבוסס על סדרת הטלוויזיה המצליחה עם המרצ'נדייז והיצורים עם השמות המוזרים, שבה ילדים בני עשר עשו את המובן מאליו ויצאו למסע בכיוון אחד כדי להפוך למאסטרים. באפליקציה, השחקן הוא מאמן פוקימונים שמחפש, תופס ונלחם בפוקימונים יריבים. המטרה? לתפוס את כולם ולזכות בתהילת עולם. האמצעי? שימוש ברגליים.
כן, כמו ששמעתם. כדי למצוא פוקימונים צריך ללכת לחפש אותם ברחוב. הרחוב האמיתי. זה שליד הבית שלכם. אם תשבו במשרד ותחכו להם שיבואו, סביר להניח שקריירת אימון הפוקימונים שלכם תדשדש. ברחוב, לעומת זאת, הם יכולים לארוב בכל פינה. את הפוקימונים תופסים באמצעות כדורים, שאותם ניתן להרוויח כשמבקרים בנקודות ציון שונות בעיר שנקראות "פוקיסטופס".
ברגע הראשון נשבעתי לעצמי שלאפליקציה־שטן הזו אני לא מתקרבת. זה כל מה שחסר לי בחיים. כבר עברתי את זה פעם אחת, כשהייתי בת שש ונתקלתי בפוקימונים לראשונה בחיי.
הימים, תחילת שנות האלפיים. אני, ילדה שמנה ודחויה שמצאה נחמה ביצורים מסתוריים שבוודאות לא יכולים להעליב אותך, כי כל מה שהם יודעים לומר זה את השם שלהם. הייתי מכורה, הם הפנטו אותי, וההתמסרות שלי אליהם הייתה מוחלטת. היו לי לפחות שלש בובות פיקאצ'ו מהסוג שמדבר ומזיז אוזניים ועולה כמו דירת 2.5 חדרים. הן היו המשפחה שלי. לא פיספסתי אף פרק, סרט או אלבום מדבקות.
אבל בסוף השבוע האחרון חיי השתנו לבלי הכר. ביום שישי בת הזוג שלי הייתה אמורה לסיים לעבוד בשלוש, לקנות כמה מצרכים שהיו חסרים, ולחזור הביתה מהר כדי שאוכל לבשל אוכל לשבת. "אני אתעכב קצת", היא אמרה, וצירפה צילום מסך מתוך האפליקציה שעתידה להרוס כל מטרה שהצבתי לעצמי בחיים אי פעם.
נסיעה של עשר דקות – במקרה הטוב – הפכה למסע של שעתיים, כי היא, אדם ששונא לזוז כמעט כמוני, החליטה ללכת שני קילומטר ברגל כדי לתפוס את כולם. כוווולם. ויש הרבה מהם.
"הורדת את משחק הפוקימונים ההוא? שאלתי. "כן, הורדתי, ותורידי גם. זה הדיבור".
היא סיימה את המשפט ונעלמה, גיליתי אותה כמה דקות אחרי בסלון זורקת כדורים באובססיביות על עטלף. "זה לא עטלף, זה זובאט" (ראו מילון מונחים מקוצר). הצבתי בפניה את האולטימטום: פוקימונים או אני, והיא רק אמרה לי "סתמי, יש ראטהטה על השולחן". ברגע ההוא, הבנתי שאני חייבת לנקום ולנצח אותה.
כשראיתי אותה עם המכשיר ביד, רודפת אחרי הזובאט ההוא, ראיתי את עצמי בת השש, צורחת על אבא שייתן לה מהר את השלט ויעביר מ'ערב חדש' לערוץ הילדים כי מתחיל פוקימון. ולמי אכפת שפוצצו את מגדלי התאומים לפני רבע שעה.
אז הורדתי פוקימון גו בעצמי, ומאז... מאז דברים השתנו.
שעת צהריים. אני הולכת על שדרות רוטשילד בתל־אביב, אין לי מושג כמה. יכול להיות שהלכתי חצי שעה, יכול להיות גם שהלכתי ארבע שעות. מכרתי את הזכות לתחושת זמן או התמצאות במרחב בערך כשהגעתי לרמה שלוש.
במהלך המסע אני נתקעת בלהקת תגליתניקים – נערי ונערות פרויקט "תגלית", דורכת לקוקר ספניאל חף מפשע על הזנב, נתקלת בכמה עמודים ובאיזו חתיכת ברזל חלודה ששורטת לי את הברך וגורמת לי לדמם קצת. זה לא נעים, אבל פוקימאסטר אמיתי לא נותן לקצת ברזל מזוהם ודם להסיח את דעתו מהשפע המטורף שסביבו.
בטוח קיבלתי פעם חיסון לטטנוס. וגם אם לא, המטרה מקדשת את האמצעים.
בשדרה אני נתקלת במבחר מבלבל של יצורים אקזוטיים ונדירים. הם בכל מקום. על עצים, על פסלים, על ראשים של אנשים. וקחו טיפ בחינם ממישהי שעברה כמה דברים בחיים: אם תכוונו מכשיר סלולרי על ראש של זר ברחוב, הוא יניח שאתם מצלמים אותו, והסברים כמו "היה לך ג'יגליפאף על הכתף וניסיתי לתפוס אותו", בדרך כלל ייכשלו. בפעם האחרונה שמישהו ניסה לחטוף לי את הפלאפון בזעם למדתי את הלקח, ומוטב שתלמדו גם אתם.
אחרי משהו כמו שלושה קילומטרים של ציד אני מתיישבת על ספסל בשדרה, מותשת. מי היה מאמין שאני, פייגי שטרן, מי שקנתה לעצמה מוניטין של זו שמסוגלת לעשות כל מיני דברים מאוד מופרכים כדי לא לקום מהכיסא – ניסיתם פעם להרים את השלט של הטלוויזיה עם הרגל? אני אלופה בזה – תלך את המרחק הזה ברגל.
יכול להיות שמה שלא עשו עשרות מינויים למכוני כושר תעשה אפליקציה אחת? יכול להיות שבעוד 20 שנה, ייזכר היום שבו האפליקציה הושקה כיום בו חיסל המערב את מגיפת ההשמנה בעזרת פיקצ'ו?
מצד שני, זהו? ככה החיים שלי עומדים להראות מעכשיו? אני אהיה הבן אדם הזה שהולך ברחובות צדדיים באמצע הלילה, בחולצה עם כתמי דוריטוס שלא נשטפה שבוע, קוקו ספונג'ה, ריר בזווית הפה ועיניים מזוגגות? כל התוכניות הגדולות על קריירה, לימודים ואהבה הלכו לפח? אני קולטת וולטרוב על הפח שלידי, ופשוט מבינה שכן. אני מאמנת פוקימונים עכשיו.
כמה מטרים ממני, בשדרה, אני רואה עוד אדם משחק. הוא נראה לפחות בן 35, והוא לובש חולצה מכופתרת ועניבה, אבל עם המכשיר ביד, מסתובב בסוג של מעגל עקום, הוא לא נראה יותר מבן חמש, וזה יפיפה.
על הספסל מולי, באמצע השדרה, שני גברים אחרים, שכנראה שמו לב אליו בעצמם, מדברים ביניהם בנוסטלגיה על ימים תמימים יותר. כן אה? מה קרה לימים היפים בהם סתם תקענו את הראש בסמארטפון ושתקנו.
"אנשים מאבדים את זה. זה חולני, תראה אותו", אומר הגבר הימני תוך כדי שאיפה עמוקה מסיגריה שגילגל ביד אחת. "תאמין לי", עונה לו השני, "כל יום פיגוע, ראש ממשלה מושחת, אסונות בכל מקום, ובזה אנשים מתעסקים? בפיקאצ'ו?" "תאמין לי", הראשון עונה. ואז זובאט מתיישב לו על הראש, אז אני כבר לא מקשיבה ומתמקדת אך ורק במטרה.
ירושלים, עיר הקודש והפוקיסטופס. שילוב קטלני ומרגש. אפשר היה לראות אותם בכל מקום: כל אתר היסטורי, בניין עתיק או פסל מעניין הכיל אחד כזה חמוד.
עברתי בין הסמטאות היפות והשלוות של עיר הבירה, אבל לא ממש הצלחתי ללמוד יותר מדי היסטוריה. הייתי עסוקה באיסוף כדורים ולכידת פוקימונים ירושלמיים נדירים. זו חוויה שקשה להסביר למי שלא התנסה בה. את הולכת ברחוב, מצד אחד דרוכה לכל רטט, ומצד שני מנותקת לגמרי מהסביבה. הייתה לי מטרה, ולא משנה בכמה עמודים או אנשים נתקעתי. הייתי בפנים. לא הייתה דרך חזרה.
האווירה מסביב משנה גם את הפרספקטיבה, תוך כדי משחק. אין דין פוקימון בוהמיין תל־אביבי, כדין פוקימון־קודש ירושלמי, שמסתתר בין אבנים כבדות.
היצורים הפלאיים אינם שומרים אמונים לערים הגדולות ביותר בלבד, כמובן. יש מהם בעיירות הפיתוח, בכפרים, בקיבוצים וגם בצידי הדרך. ואסור לפספס אף אחד.
ובכל זאת, כשנסעתי אתמול בבוקר לבני־ברק, הייתי בטוחה שזהו, זה נגמר. אין סיכוי שהחבר'ה בניאנטיק ישקיעו בעיר הקודש והחסידות. במובן מסוים, נשמתי לרווחה. הקללה הוסרה, אני חופשייה ויכולה לחזור לעולם האמיתי, או זה שרובצים בו בנחת על הספה בלי לצאת לרחוב.
כמה טעיתי. כשנכנסנו לעיר גיליתי שכמעט כל ישיבה, בית מדרש, סמינר או בית כנסת הם פוקיסטופס עמוסי כדורים. בסופו של דבר, כשחושבים על זה, המשחק הזה תפור על בני־ברק. כאן זרקו דברים על חיות ברחוב עוד לפני שהמציאו את הטלפון.
סיימתי את המסע כשראשי סחרחר עליי משיטוטים ובהייה בסמארטפון, ובאמתחתי שלל יצורונים. אפשר לנוח לרגע. הו, רגע, יש לי ג'יגליפאף בארון!
פוקיסטופ: נקודת ציון בעיר, שיכולה להיות כל דבר החל מפסל, בניין חשוב או מיחזורית. כשעוברים ליד פוקיסטופ מקבלים כדורים שבעזרתם אפשר לתפוס פוקימונים, ולפעמים גם צ'ופרים.
מכון: במכון אפשר להילחם בפוקימונים אחרים ולהרוויח כסף ונקודות ניסיון.
זובאט: פוקימון בדמות עטלף.
ראטהטה: עכברוש.
ג'יגליפאף: פוקימון שהמתקפה שלו היא לשיר עד שכל מי שסביבו נרדם. לפעמים הוא גם מצייר לקורבנות שלו עם טוש לא מחיק על הפנים.
וולטורב: פוקימון די זועף שנראה כמו כדור ונותן מכות חשמל.
פיקאצ'ו: הדמות שעיצבה את המבוגר שאני היום.
