הימים האחרונים היו קשים למעריצי איירוסמית'. זה התחיל בהודעה שהלהקה תצא לסיבוב אחרון שלאחריו תתפרק. בהמשך ניסו לטעון שהסיבוב המתקרב לא יהווה אקורד סיום, אבל אז גיטריסט הלהקה, ג'ו פרי, התמוטט במהלך הופעה עם הרכב הצד שלו הכולל את ג'וני דפ ואליס קופר, והכל הוקפא.
כל אלו קצת האפילו על העובדה שסטיבן טיילר, הפנים של איירוסמית', מוציא עכשיו אלבום סולו ראשון. לא מעט סולנים של להקות רוק ותיקות ניסו להוכיח שהם יסתדרו מצוין גם לבד. את אלו שבאמת הצליחו במשימה הכמעט הבלתי אפשרית הזו אפשר לספור על יד אחת. אולי שתיים. ולא, קריירה של שופט בריאליטי מוזיקלי היא לא הדרך הנכונה לשם.
טיילר, שעבר דבר או שניים ברוקנרול, מודע לסטטיסטיקה. בניסיון למיתוג מחדש הוא הגדיר את אלבומו החדש כאלבום קאנטרי (בדרך הוא גם התארח בתפקיד עצמו בסדרה "נאשוויל"). פה ושם אפשר אמנם למצוא רמזים לבנג'ו, כינור או גיטרת סלייד (למשל ב"Love Is Your Name" שכבר יצא כסינגל), אבל המעטפת הכללית מציעה עוד מאותו הדבר. במילים אחרות: אם חיכיתם לאלבום נוסף של איירוסמית' - תתחדשו.
למרות שהיבול של הלהקה בשנים האחרונות התקשה להסעיר - לא נראה שטיילר מעוניין להמציא את עצמו מחדש. Red, White & You הוא עוד רוק אמריקאי עמוס קלישאות על טום פטי המתנגן ברדיו עם שורה כמו "טוב להיוולד בארה"ב" (מעניין אם אנשי טראמפ כבר הרימו טלפון). גם שיר הנושא נשמע כמו משהו שטיילר ביצע פעם עם החברים הוותיקים מבוסטון. ב־The Good, The Bad, The Ugly & Me, שנשמע יותר כקטע מסחרי של הבלאק קרואוז המצב מעט משתפר.
למרות שהוא הופך בהדרגה למעין ג'ק ספארו מוזיקלי, בגיל 68 טיילר עדיין נשמע טוב. לפני 31 שנה איירוסמית' נולדה מחדש - ועל הדרך הכניסה את ההיפ־הופ לכל בית באמריקה - בדואט הגאוני עם ראן די־אם־סי. לאור ניסיון הקאנטרי הנוכחי, אולי כדי לחכות שפרי יחלים ולדחות בכמה שנים את עניין הפירוק.
