ועכשיו?
"עכשיו כולם מתרוצצים ומבשלים ומכבסים ומנהלים את הבית, אבל אף אחד לא מצליח להשתלט עליו ולהביא אותו למצב שהיה לפני הפיגוע, כשאמא, אחת ויחידה, עשתה הכל לבד".
היא רק בת 14 וחצי, וכל כך מתגעגעת. וכמוה האחים והדודים והסבתא שנוכחים עימה בחדר. "לפני כמה שנים, כל המשפחה טסה לארה"ב לעשות אזרחות אמריקאית", היא אומרת. "שני מבוגרים ברחוב הסתכלו עלינו. ממש הרגשנו איך הם סופרים אותנו בעיניים. הם אמרו לנו, עשרה ילדים זה הרבה, ואולי עכשיו זה נראה לכם קצת קשה ומעצבן, אבל כשתגדלו תבינו כמה טוב שיש לכם משפחה כל כך גדולה. נזכרתי בזה בשבת האחרונה, כשכל המשפחה המורחבת הגיעה לבית הכנסת עם הנשים והבעלים והילדים והחברות. זה נראה כמו יציאת מצרים. כולם ישבו ביחד, הקטנים שיחקו והגדולים ניחמו, והייתה אחדות כזו שההורים חינכו ודיברו עליה מגיל אפס. חשבתי אז שאמנם אבא שלי נרצח, אבל הוא השאיר אחריו שבט שלם, שביחד ממשיך את דרכו".
ביומו הראשון של החופש הגדול נקלעה תהילה לזירת פיגוע. ביום שישי בין השמשות, בדרך עם הוריה ואחיה פדיה לבית הסבתא זלדה, אמו של מיכי, להתארח לשבת, הייתה הנערה הצעירה עדה לרצח אביה ולפציעתה הקשה של אמה. השבוע ימלאו 30 לאירוע הקשה ותהילה שקטה ומאופקת. בבית הסבתא בירושלים, מול ארון הספרים הגדול שאביה, נגר חובב, בנה בגיל צעיר, היא נעטפת באהבה. כולם התקבצו לחבק ולהיזכר ולכאוב. ומה שלום אמא? והאם את מדברת איתה על הפיגוע? ואיך את מרגישה, יקרה שלנו? וכבר עוד נשיקה ועוד דמעה ומבט אמיץ קדימה.
כדורי המחבל, שהרגו את אביה ופצעו את אמה, פגעו גם בה. אחד מהם חדר אל הבטן. בחדר הניתוח הוציאו אותו הרופאים וגילו שלא נגרם נזק משמעותי לאיברים הפנימיים. אחרי ימים אחדים בטיפול נמרץ הועברה תהילה למחלקה הכירורגית ובחלוף שבוע שוחררה מבית החולים להמשך החלמה בבית. לפחות מהבחינה הגופנית היא מתאוששת יפה. רק הנפש זקוקה לזמן החלמה ממושך. "עברו יותר משלושה שבועות", היא אומרת בשקט, "והכל רק נהיה קשה יותר. לא חשבתי שיהיה יותר קל, אבל גם לא חשבתי שיהיה יותר קשה. כל החיים התהפכו. אני צריכה להתרגל למציאות אחרת לגמרי, לסדר יום חדש, לימים מוזרים שבהם אני לא יכולה להתקשר לאבא ולדבר עם אמא. בגלל שהחופש התחיל, ובחופש גם ככה אין שגרה בבית, אנחנו אפילו לא מצליחים לחזור לאיזה סדר יום שהתחיל לפני הפיגוע. צריך לדאוג לטיפולים הרפואיים, לביקורים אצל אמא, לאחיות הקטנות שלי. צריך למצוא להן תעסוקה ולעזור להן. הן רוצות ללכת לים, לנשום אוויר, להרגיש את החופש. אז אני לוקחת אותן לבריכה, מנסה לשמח אותן, אבל הלב שלי כואב. היום יש יום הולדת לאחותי רינת. היא בת עשר. איך נחגוג לה בלי אבא ואמא? זה לא הגיוני".
אז תוותרו?
"לא. בשום אופן, נעשה לה משהו שמח".
ואמא?
"אמא כבר לא בסכנת חיים, אבל היא עדיין במצב לא טוב. החגורות הצילו את כולנו בהתהפכות, אבל היריות פגעו בה בחלק הגוף העליון. מחכה לה שיקום מורכב והדרך עוד ארוכה. סיפרנו לה על אבא, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה היא מבינה ומה היא יודעת. לפעמים היא אומרת לנו, אבא בעבודה, הוא עוד מעט יחזור הביתה. אז אני מספרת לה בעיקר על עצמי, מה עשיתי באותו יום, מה חדש".
את מדברת איתה על הפיגוע?
"לא. כי אני לא יודעת מה להגיד, מה יכביד עליה ואיך היא תגיב".
הראיון המלא יחכה לכם ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות
